קרוא וכתוב

נמל התעופה הית'רו, רבע לתשע בערב. מתחם אל-על ריק כמעט לגמרי. אני ממתינה שהמזוודה שלי תיכנס לשיקוף, לקראת טיסת הלילה שלי בחזרה הביתה. במסלול שלאחר המכונה, עסוקות שלוש בודקות ביטחוניות בפתיחת מזוודות ובדיקת תכולתן, לאחר שכבר עברו את השיקוף. הליך מקובל כשמשהו בשיקוף מעורר חשד. אחת מהן, המרוחקת יותר, מרוכזת במלאכתה ומעבירה בשקדנות את המברשת שבידה על החפצים הנבדקים. השתיים האחרות, הקרובות יותר אלי, מצחקקות ללא הרף, תוך שהן זורקות את החפצים מתוך המזוודה ואחר-כך בחזרה אליה. הקושי העיקרי שלהן, כך מסתמן, הוא להצליח להכניס את כל תכולת המזוודה שהוציאו בחזרה אליה. המלאכה קשה; המזוודות עמוסות מאד, ראש השנה מתקרב. חפצים פרטיים מתעופפים באוויר, לעיני כול, ממזוודה אחת לרעותה, כשצחוקן של שתי הבודקות מתגבר והולך. הן כמעט משחקות מסירות עם החפצים, בין שתי המזוודות, בניסיון לדחוס אותם פנימה. הנה מצאו כובע (סגול, נדמה לי, ממרחק) עם תחרה. הא הא הא! הן מתפקעות מצחוק. אני בעיקר מתביישת. בשביל האנשים העלומים שחייהם הפרטיים נחשפים לעיני כל, ללא פרגוד שיצניע את ההליך שנכנס לא רק לקרביהן של המזוודות אלא גם לקרביהם של החיים הפרטיים שארוזים בהן. בשביל הבודקות, ופורקנן הזול מעבודתן המלחיצה, שלא מבינות עד כמה התנהגותן ובעיקר צהלתן הקולנית בוטה ופוגענית. בשביל כולנו, שזוהי התנהגותם של עובדי חברת התעופה שלנו, גם אם היא כבר לא הלאומית.
הלב ממריא אל-על? שלי צנח מטה מטה. 

והיום, ברחוב ירושלמי, צדה עיני גבר צעיר הלובש חולצה שעליה מתנוססת הכתובת "אני קונה רק מיהודים". כאן הבושה כבר לא מספיקה. ברוכים הבאים לישראל.

Read Full Post »

ניו-אורליאנס הוכתה בידי אסון טבע. כוחות הטבע אינם בידי אדם ולא בשליטת ממשלות. לעומת זאת, ההיערכות למניעת, לקראת, בזמן ואחרי אסונות טבע, החובה להציל את הנפגעים, לסייע לקורבנות להשתקם ולמנוע הסלמה מעשה ידי אדם – בשליטתן ועוד איך. למעשה, אסון הומניטרי הוא מבחן עליון לאופן שבו רשויות השלטון מגינות על הזכויות הבסיסיות של הנתונים לשליטתם. הוא מחדד את חובתן לסייע לפגיעים ביותר, חסרי היכולת והמשאבים להתמודד בעצמם. אלו שגם בימים כתיקונם יש לממשלות חובה מיוחדת להגן עליהם. אלו שאין להם רכב פרטי להימלט בו מן העיר, או לחילופין מאות רבות של דולרים (כדרישתם המופקרת של נהגי המוניות) על-מנת להציל את נפשם; אלו שנותרו ללא קורת גג לראשם; אלו שאין להם גישה למים נקיים ומזון; אלו שבתנאים הסניטריים המתפתחים לאחר אסון כזה צפויים לסבול מן המגפות הפורצות. אזורים מוכי אסון הם דוגמא לאופן שבו רעות טבעיות מחוּלקות ומוּסלמות בידי הפעולה או המחדל של הגורמים השלטוניים.

אל האסון עצמו והמוות שזרע, מצטרף בן-לוויה מוכר ודוחה, תוצאה ישירה של קריסת הרשויות לאכיפת החוק. עכשיו מתפרעים גם בני-אדם. הדיווחים מניו-אורליאנס מדברים על ביזה, שוד, אונס וירי. כעת על הקורבנות לדאוג לא רק כיצד ישיגו מחסה, שתייה, מזון ותרופות, אלא כיצד יתגוננו בפני אחיהם המנצלים את חוסר-האונים שלהם ואת היעדרן של רשויות שישליטו סדר. כמעט חזרה ל'מצב טבע' הובסיאני.

השיח של זכויות האדם מרבה לדבר על הצורך לרסן את כוחן המופרז של ממשלות. אמנם, מגיני זכויות אדם ערים לכך כי בידי רשויות השלטון מרוכז לא רק כוח להרע אלא גם יכולת ליצור את התשתית החיונית להגנה על בני-אדם. שני צִדיו של הכוח הזה הם שהופכים ממשלות לבעלות החובה הנגדית (העיקרית) להגן על זכויותינו. אבל בפועל מרבים לדבר על הצד הראשון ולפעול כנגדו, קרי, להגביל את כוחו של השלטון. לפעמים זה יוצר רושם כי המדינה היא הסכנה הראשונה במעלה לזכויות האדם. אבל כמו שמדגישים כותבים שונים, היעדר מדינה מסוכן לזכויות האדם לא פחות ממדינה המדכאת אותן. דוגמא אחת היא קריסה טוטלית למה שמכונה 'מדינה כושלת' (failed state) כמו סומליה. דוגמא נוספת היא מה שמתרחש כעת בניו-אורליאנס: קריסה (זמנית, נקווה) של תשתיות תומכות בזכויות, של היכולת לספק שירותים חיוניים (באופן שוויוני), ושל שמירה על סדר המגן על בני אדם בפני אלימות זולתם. 
אזורי אסון, הרעות הטבעיות הנופלות בהם על ראשיהם של בני אדם והרעות השלטוניות המיוצרות ומחולקות בהם, הם תזכורת כואבת לחיוניותה של ממשלה מתפקדת כהלכה להגנה יעילה על זכויות אדם.

Read Full Post »

הדיון הציבורי שמתפתח בבריטניה בזמן האחרון מזכיר לא מעט את זה שהתקיים בישראל לאחר נקיטת אמצעים הפוגעים בזכויות אדם. טוני בלייר שיחרר תכנית בת 12 נקודות למלחמה בטרור, הכוללת בין השאר גירוש מסיתים או אי-הכנסתם לבריטניה מלכתחילה, הוצאת ארגונים מסוימים מחוץ לחוק, סגירת מקומות פולחן המשמשים להסתה ועוד (אפשר לקרוא כאן את הביקורת של ארגון Liberty על תכניתו של בלייר). כעת מדובר גם על הליכים קדם-משפטיים שלא יחשפו את חומר הראיות (מעין מעצרים מינהליים "משופרים") ואפשרות של בתי המשפט לקבל כראיה חומר שהתקבל בציתות טלפוני.

קרוב לוודאי שתכניתו של בלייר עוד תעבור שינויים ושיפוצים לפני שתגיע לפרלמנט ולא תתקבל כפי שהיא. אי אפשר גם להתייחס אליה כאל מקשה אחת, שכן  לפחות על-פי המשפט הנוהג, אין דין חובתה של מדינה כלפי אזרחיה כדין חובתה כלפי זרים. קשה לראות מדוע ממשלה מחויבת להשאיר בשטחה אנשים שאינם אזרחיה, המטיפים לאלימות נגדה או אפילו "רק" להחלפה לא-אלימה של המשטר הדמוקרטי במשטר שבעצמו יהיה לא-דמוקרטי ולא מכבד זכויות אדם (בלהט הוויכוח נשכח לעיתים יחסו של החוק המוסלמי, ויחסה של הדת בכלל, לנשים ולהומוסקסואלים, לדוגמא). הבעיה היא כי אותם אנשים, אם יגורשו, צפויים לעינויים במדינות היעד. חלקם קיבלו בבריטניה מקלט מדיני. שתי המדינות הקונקרטיות שהוזכרו כאן לאחרונה הן ירדן ואלג'יר, אולי המדינה בעלת הרקורד הגרוע ביותר בזכויות אדם בצפון-אפריקה. (כתבתי על הדילמה הזאת כאן). בריטניה חתמה לפני ימים אחדים על הסכם הבנות עם ירדן, הנותן ערובה לכך שהמגורשים לא יעונו בה. בצדק מפקפקים כאן ארגוני זכויות אדם ומשפטנים העוסקים בהגנה עליהן בערכו של הסכם כזה. חלקם טוענים כי הוא לא יהיה שווה את הנייר שעליו נכתב. כך אכן עלול להיות אם לא תתלווה אליו תכנית מעשית ברורה כיצד יתבצע הפיקוח עליו; בין אם על-ידי האו"ם ובין אם באמצעות פיקוח דיפלומטי של המדינה המגרשת. זה מה שבדרך-כלל דרשו גופים בינלאומיים במקרים דומים, של גירוש למדינות שהרקורד שלהן בזכויות אדם לא מזהיר. ההסכם עדיין אמור לעבור את אישור בית המשפט במסגרת ההליכים שבהם ייבחן צו הגירוש שהוצא כנגד אזרח ירדני.

תומכי הממשלה מזכירים לציבור כאן שיש גם זכות אדם לחיים ולביטחון אישי, ואנשים רשאים להניח כי יגיעו למקום עבודתם בלי להתפוצץ בדרך. מתנגדי התכנית עומדים בכל תוקף על כך שאסור למדינה, גם בעת חירום, לוותר באופן גורף על הסטנדרטים של זכויות אדם. ויתור כזה עלול לפגוע הרבה מעבר לנדרש בזכויות המגדירות את החברה כדמוקרטית וליברלית. עיקר הזעם מופנה כלפי אותם קולות שאמרו שאם יהיה צורך יתוקן לצורך המאבק בטרור גם חוק זכויות האדם הבריטי. חוק זה, שהתקבל כאן ב-1998, מקנה לאמנה האירופית לזכויות אדם תוקף של חוק פנימי. היה זה צעד מתקדם מצד ממשל בלייר, שיש הרואים בו את פסגת הישגיו; משום שהאמנה איננה מחייבת את אימוצה בחוק הפנימי אלא רק את התאמת החקיקה הפנימית במדינות שהן צד לה כך שלא תהיה סתירה ביניהן. על-פי חוק זכויות האדם, לבתי המשפט גם סמכות לבדוק האם חקיקה אחרת מתיישבת אתו. אין להם סמכות ממשית לפסול חוקים שאינם עולים בקנה אחד עם חוק זכויות האדם, שכן אין בבריטניה חוקה פורמלית כתובה ועליונה על חקיקה רגילה. בית המשפט יכול רק לקבוע כי החקיקה אינה תואמת את האמנה. זה בדיוק מה שקרה בפרשת Belmarsh: בית הלורדים קבע כי חקיקת החירום שאיפשרה להחזיק זרים במעצר מינהלי (מפני שאי אפשר לגרש אותם מהסיבות שנמנו לעיל) איננה מתיישבת עם חוק זכויות האדם, והחזיר אותה לפרלמנט. בבריטניה זה מספיק… אבל אם הפרלמנט היה מתעקש, הוא יכול היה להשאיר את החוק על כנו, ולהסתכן, כמובן, בכך שבית המשפט האירופי יפסול אותו, לאחר שבית המשפט הבריטי כבר קבע שהוא מנוגד לאמנה האירופית. בפועל מה שנעשה הוא לתקן את החוק כך שמקום להחזיק את המועמדים לגירוש במעצר הם יוכפפו לצווי הגבלה ופיקוח. בלייר סבור שאחרי ה-7.7 בית המשפט לא היה אומר מה שאמר. רעייתו, עורכת הדין שרי בות' המחזיקה חלקית גם במשרה שיפוטית, סבורה אחרת. בהרצאה שנשאה, ופורסמה בגרדיאן, היא קראה לא לפגוע בעצמאות השיפוטית. קשה להניח כי בריטניה תיסוג מהאמנה האירופית, כפי שהציעו כאן כמה דוברים, ובראשם ראש המפלגה השמרנית מייקל הווארד. היא לא תרשה זאת לעצמה.

העצמאות השיפוטית עומדת כאן למבחן בימים האחרונים, כשהרשות השופטת נתונה למתקפה חסרת תקדים (במונחים בריטיים) מצד הרשות המבצעת. אין צורך להצביע על הדמיון לישראל. לורד פלקונר, המחזיק במשרה מקבילה בערך לשר המשפטים אצלנו (סמכויות אכיפת החוק מחולקות כאן קצת אחרת בין "שר המשפטים" ליועץ המשפטי), חושב שיצירת קונפליקט בין שתי הרשויות הוא כמובן בלתי-רצוי ולא מועיל. אבל הוא תומך בצעד המשמעותי ביותר שמאיים כאן על העצמאות השיפוטית: תכניתה של הממשלה להעביר חקיקה שתגביל את מרחב הפרשנות של בתי המשפט. על-פי ההצעה, הם יצטרכו לתת משקל שווה או אף משקל-יתר לביטחון המדינה לעומת זכויות הפרט, משיבחנו האם צעדיה של הממשלה מתיישבים עם הוראות האמנה האירופית. זהו צעד שחושבים לנקוט בו אם בתי המשפט לא יאשרו את הסכם ההבנות עם ירדן שהוזכר לעיל, ויאפשרו גירוש זרים. מדובר ללא ספק בהתערבות בלתי-קבילה בעצמאותה של הרשות השופטת. ממילא נדרשים שופטים, מתוקף תפקידם, לבצע איזון זהיר בין זכויות מתנגשות. אין שום הצדקה לכך שהממשלה תורה להם כיצד לעשות זאת.

לעניין העקרוני יותר של האיזון הראוי בין ביטחון לבין חירות, כדאי אולי לצטט מדבריו של מוריס קרנסטון, תיאורטיקן של זכויות אדם וממש לא מן הרדיקלים שבהם. ככלל, ניתוחו הוא שמרני למדי. זה מה שהוא כתב ב-1973, בספרו ?What are Human Rights:

"יותר מדי מדגישים את הניגוד לכאורה בין ביטחון לחירות. הביטוי 'להסיט את האיזון' לטובת ביטחון המדינה כנגד זכויות היחיד, מציע כי ככל שדוחפים יותר לכיוון אחד, זה של זכויות היחיד, כך הצד השני, של ביטחון המדינה, יגבר. אין להכחיש כי שמירה על ביטחון המדינה עשויה להביא להפחתת החירות האישית, אך מזה לא נובע כי ככל שתהיה לך פחות חירות כך יהיה לך יותר ביטחון, או כי כל הגברה של ביטחון חייבת להביא להפחתה תואמת בחירות. בעולם דובר האנגלית, זוהי אמונה נפוצה מזה דורות כי ויתור על זכויות היחיד מעבר לדרגה מוגבלת מאד לא רק שלא יביא להגברת ביטחון המדינה, אלא יסכן אותו באופן ממשי. הבוז הנפוץ לרודנים זרים איננו רק עניין של אי-הסכמה: הוא צומח גם מהתחושה כי זה טפשי להאמין שאפשר להשיג ביטחון על-ידי דיכוי חירות.
לטעון לזכויות אדם מסורתיות משמעו לטעון, בין היתר, הן לביטחון והן לחירות. ביטחון איננו דבר שאיננו מתיישב עם זכויות אדם, משום שהוא עצמו מהווה זכות אדם; זוהי הזכות לחיים שמוצהרת באופן חדש. ביטחון היחיד קשור לביטחון הקהילה; ההנאה הפרטית מזכות זו תלויה בהנאה המשותפת ממנה. התביעה לחירות ולביטחון איננה תביעה לשני דברים שרק בקושי ניתן לאזן או ליישב ביניהם: זוהי תביעה לשני דברים השייכים זה לזה באופן טבעי. חלק מהאמונה המערבית המסורתית בחירות היא אמונה כי מדינה חופשית בטוחה יותר ממדינה לא חופשית. ההיסטוריה מספקת לנו בסיס מוצק להמשיך לחשוב כי אמונה זו נכונה".

Read Full Post »

פיגוע הטרור המתועב בשפרעם הוא מסוג הדברים שמשאירים אותי חסרת מילים. "מזעזע", "מזוויע" – שמות התואר האלו נראים כמעט חסרי משמעות. (יש כאלו שמוצאים מילים ביתר קלות בנסיבות כאלו). לא כי דמו של מאן-דהוא סמוק יותר, אלא בגלל הנסיבות של פיגוע כזה. הוא בוצע בידי אדם שאמנם שייך לקבוצת שוליים קיצונית, אך חוּמש רשמית על-ידי השלטון של המדינה שלי, שיצא לרצוח באוכלוסיית מיעוט פגיעה ומופלית, התלויה לחלוטין להגנתה במדינה ורשויותיה. עד כמה שאני יכולה לשפוט מרחוק, תגובת הרשויות היתה במקרה זה נאותה. הן בגינוי נחרץ של הפיגוע כטרור והן בהחלטה המתבקשת להכיר בקורבנות כנפגעי פעולות איבה. את ביתו של המפגע, הרשו לי לנחש, לא יהרסו…

עם כל הרגשות הסוערים, בצדק רב, צריך לזכור שתי נקודות.
האחת, לינץ' הוא מעשה פסול ומגונה. שום זעם, גם המובן ביותר כמו במקרה זה, איננו מצדיק אותו. אם לצטט מפרשת השבוע שקוראים מחר: " לֹא יָמוּת הָרֹצֵחַ, עַד-עָמְדוֹ לִפְנֵי הָעֵדָה לַמִּשְׁפָּט".
השנייה, כל אדם זכאי לקבורה. גם הפושע המתועב ביותר. החלטת הרשויות לא לקבור אותו בטקס צבאי נראית מוצדקת, אך לא ההתנערות הפורמליסטית מהחובה לקבור אותו. אחד הטקסטים המוקדמים ביותר שמדברים על סירוב לשלטון הוא אנטיגונה, שבו ממרה הגיבורה את צו המלך שאסר לקבור את אחיה, מפני שיש חוק אלוהי שהוא מעל חוק המלך.

חברה בת-תרבות נבחנת בהגנה על החלש והפגיע. היא מחויבת להגן במיוחד על מיעוטיה. עליה לטפח אווירה ציבורית המכבדת אותם ולגלות אפס סובלנות להסתה ולפשעי שנאה כלפיהם. אסור לה לאפשר שהם יחיו בפחד. היא גם מציבה גבולות ברורים, לעצמה ולאחרים, בין מה שייעשה לבין מה שלא ייעשה. על זה אומרת פרשת השבוע של מחר, גם אם בהקשר אחר: " זֶה-יִהְיֶה לָכֶם, גְּבוּל".

Read Full Post »

כצפוי, קולות רמים נשמעים כאן, בלונדון, אשר לא רק מגלים הבנה את הטרור אלא מצדיקים אותו, במובלע או במפורש. כשמדובר בטרור נגד ישראל, הרבה יותר במפורש מאשר במובלע. הקול הבולט האחרון במקהלה הזאת הוא קולו של ראש עיריית לונדון, קן ליווינגסטון, כפי שמספר היום ג'ונתן פרידלנד בגרדיאן. אבל יש גם קולות נגדיים, החושפים את הסטנדרטים הכפולים של אותם חלקים בשמאל ה"רדיקלי", השוכחים פתאום, למרבה הבושה, את משנתם האוניברסלית ואת ההבחנה היסודית בין מטרה לאמצעים. פתאום מתברר שהשאלה האם מותר לנקוט באמצעים מסוימים תלויה במטרות ובצדדים. פתאום מתגלה כי ישנן מטרות המצדיקות אפילו רצח מכוּון של אזרחים. לא רק בישראל, גם בעירק, כפי שמוכיח הקטע הבא.

ניק כהן כתב באובזרבר של יום ראשון על ההתראה שהגיעה מקואליציית "עצרו את המלחמה", בעקבות הבלבול של חלק מהתקשורת הבריטית בין ג'רמיין לינדזי, אחד החשודים בפיגועי 7.7, לבין לינדזי ג'רמיין, מראשי הקואליצייה הנ"ל. הקואליציה הבהירה כי כל ניסיון ליצור קשר בין שני אלו הוא שגוי ובגדר הוצאת דיבה.
"בהחלט", כותב כהן. "אבל כיצד יכולה להיעשות טעות נוראית כזאת? בשנה שעברה, כאשר חברים הגונים בשמאל תמכו בדמוקרטים ופעילי ארגונים מקצועיים עירקיים שפוּצצו לרסיסים בידי מפגעים מהימין הקיצוני, יצאה גב' ג'רמיין בהצהרה שקראה 'להפסיק את הכיבוש ולהכיר שוב במאבק הלגיטימי של העירקים, בכל האמצעים שהם מוצאים לנכון, למען מטרה זו'. למרות שתנועת השלום מתעבת את הפיגועים בלונדון, נראה שהיא פחות חשה בבטנה כשמדובר ברצח אזרחים בבגדד.  אנחנו שמחים להעמיד דברים על דיוקם".  

עד כאן כהן. "בכל האמצעים שהם מוצאים לנכון" – שמעתי כבר פעם את המשפט הזה מעובד בארגון ישראלי לזכויות אדם, כהצדקה לטרור הפלסטיני. זוהי, כמובן, טענה השומטת את שטיח זכויות האדם מתחת לרגליו של הדובר. היא חושפת עמדה לא מוסרית ולא קונסיסטנטית. לא מוסרית שכן היא מצדיקה רצח אזרחים. לא קונסיסטנטית, שכן אותם אנשים לא סבורים כי מטרות מוצדקות של מדינה – למשל, להגן על חיי אזרחיה – מתירות לה לנקוט בכל אמצעי לשם כך. אבל אי אפשר להגן על ההבחנה בין מטרה לאמצעים רק כשזה נוח, ולזנוח אותה כשמדובר במאבק שעם מטרותיו מזדהים. זאת אומרת אפשר, אבל נא לא להציג את עצמכם כאנשי זכויות אדם. כפי שזכויות אדם מציבות גבולות לפעולתה של מדינה כדי להגן על אזרחיה (מטרה לגיטימית לכל הדעות), כך יש גם מגבלות של זכויות אדם על פעולתם של ארגונים הנאבקים נגד כיבוש. מי שדבק בזכויות אדם כעיקרון המנחה את פעולתו שומר על ההבחנה בין מטרה לכל האמצעים תמיד, באופן אוניברסלי. אפשר וצריך להיאבק למען מטרות ראויות. אסור להגן לשם כך על אמצעים בלתי-לגיטימיים.

לא פחות מכך, "ויתור" בהקשרים מסוימים על האיסור לפגוע בכוונה תחילה באזרחים, כמו גם על הפרות יסודיות אחרות של זכויות אדם, נגוע בעצמו, לפעמים, בהתנשאות (ויש שיאמרו אפילו גזענות). כאילו בני תרבויות מסוימות אינם סובייקטים של העיקרון האוניברסלי של זכויות אדם. אם זכויות אדם הן אוניברסליות, הן מגיעות לכל בני האדם אך גם נדרשות מכולם. על כולם לכבד אותן. אין פטורים.

Read Full Post »

במהלך מרדף אחרי חשוד, שנמלט לתוך רכבת תחתית, ירתה בו המשטרה למוות לעיניהם של נוסעים מבועתים. על-פי דיווחים של עדי ראייה, החשוד נורה כחמש פעמים בראשו כשהוא שוכב. קן ליווינגסטון, ראש עיריית לונדון, יצא מיד להגנת המשטרה בטענה כי יש מקרים שבהם צריך להפעיל את המדיניות של "לירות כדי להרוג". השאלה היא אם זהו המקרה. חשוד יש לעצור. לעיתים יש הכרח להפעיל לשם כך אלימות או אף לפצוע אותו, אם יש חשד מבוסס כי הוא מהווה איום מיידי, כמו במקרה שקיים חשש ממשי כי הוא עומד להפעיל מטען. הריגתו, בפרט בנסיבות שתוארו (אם התיאור מדויק), נראית כמקרה קיצוני במיוחד. המקרה הועבר לחקירה. משפטן שהתמחה בתביעות נגד המשטרה במקרים דומים, אמר לגרדיאן כי גם אם יוכח כי החשוד לא נשא נשק או חומרי נפץ, לשוטרים עשויה לעמוד הגנה בפני אישום ברצח, שכן המבחן הוא תפיסתם של השוטרים את חומרת ומיידיות האיום כאשר פתחו באש. בפני אישום בדרגה פחותה יהיה קשה יותר להתגונן.

הטענה כי התנהגות השוטרים מוצדקת בגלל חשש מיידי להפעלת מטען מזכירה מאד את "פרשת גיברלטר", שהגיעה לבית המשפט האירופי לזכויות אדם בשנות התשעים. במקרה זה (McCann v. United Kingdom), שבו ירו שוטרים בריטיים למוות בחברי IRA שנחשדו כי הם עומדים להפעיל מטען בגיברלטר, קבע בית המשפט כי בריטניה לא הפרה בעצם הירי את סעיף 2 לאמנה האירופית, המגן על הזכות לחיים. זאת משום שהיה סביר בנסיבות העניין לחשוש כי קיים איום מיידי. לעומת זאת, קבע בית המשפט (על חודו של קול) כי בתכנון המבצע, הפרה בריטניה את הזכות לחיים משום שהריגה היתה כמעט תסריט ידוע מראש. למרות זאת, לא נקבעו פיצויים למשפחות שהגישו את התביעה.

הקטע נכתב עוד טרם נודע לי כי המשטרה כאן הודתה כי מי שנורה בידיה למוות אתמול לא היה קשור לפיגועים.

Read Full Post »

בריטניה מבקשת להחמיר את האמצעים נגד הסתה, על רקע פיגועי לונדון. בין השאר, מתכננת הממשלה לגרש מסיתים משטחה, או לא לקבל מלכתחילה אנשים בעלי רקורד כזה. אלא שגירוש כזה ייתקל בבעיה מבחינת הנורמות הבינלאומיות של זכויות אדם, שבריטניה רואה עצמה מחויבת להן. רוב המסיתים ששמם הוזכר כאן הם במקורם ממדינות ערב (לעומת המוסלמים בבריטניה ככלל, שרובם מפקיסטן). במדינות ערב – הרואות במוסלמים קיצונים אויב קשה למשטר שלהם – הם צפויים להיות נתונים לעינויים. עיקרון ה-non-refoulement אוסר על החזרת אנשים למדינה שבה הם נרדפים. עיקרון זה, שהורתו באמנה בדבר מעמדם של פליטים, כלקח ממלחמת העולם השנייה, התרחב מאז. הוא נקבע גם באמנה נגד עינויים, האוסרת, בסעיף 3.1 על גירוש, החזרת או הסגרת אדם למדינה אחרת, שיש יסוד מהותי להאמין כי הוא יהיה נתון בה לסכנת עינויים. על-פי הפרשנות והפסיקה הבינלאומית, הוא אוסר גם על החזרת אנשים למדינות שבהן צפוי להם עונש מוות (ללא ערובה מתאימה שאמצעים אלו לא יופעלו). רוב המומחים רואים כיום ב-non-refoulement עיקרון של המשפט הבינלאומי המנהגי, המחייב גם מדינות שאינן חתומות על האמנות הרלבנטיות.

בריטניה איננה ארה"ב, המואשמת כי היא נוקטת במדיניות מכוּונת של שליחת עצירים למדינות ערב על-מנת שייחקרו שם בעינויים (הניו-יורקר כינה זאת מיקוּר-חוץ של עינויים). ממשלתה תיתקל בהתנגדות פנימית עזה לגירוש אנשים למדינה שבה הם צפויים לעינויים. יתרה מזאת, בריטניה איננה צד רק לשתי האמנות שהוזכרו לעיל אלא גם לאמנה האירופית לזכויות אדם, האוסרת על עינויים. על-פי פסיקת בית המשפט האירופי לזכויות אדם, האיסור על עינויים שנקבע בסעיף 3 לאמנה, כולל הגנה בפני החזרת אדם למקום שבו יהיה נתון לעינויים. האמנה האירופית אומצה בבריטניה בחוק פנימי (Human Rights Act), כך שגם לבתי המשפט הפנימיים שלה סמכות לתת סעד במקרים שבהם נפגעות זכויות המוגנות באמנה. גם על-פי האמנות הבינלאומיות וגם על-פי האמנה האירופית, לא ניתן לגרוע מהמחויבות לאיסור על עינויים גם בשעת חירום (לשון אחר, הוא מוחלט).

אם כך, יוצא שבריטניה – אם תכבד את מחויבויתיה לזכויות אדם – צריכה להמשיך ולהחזיק בשטחה אנשים המסיתים לאלימות נגדה ונגד מדינות אחרות, ומשבחים את אותם מעשי אלימות שבוצעו. זוהי לא רק דילמה אלא גם פרדוקס, שהמקרה של בריטניה רק מדגים אותו: מדינות המכבדות את זכויות האדם של הנמצאים בשטחן, מהוות מושא להסתה מצִדם של אנשים המקבלים בהן הגנה רק משום שבארצם הם אין כל מחויבות לזכויות אדם.   (ומי שמטיף לשלטון חוקי האיסלם בעולם מוצא את הגנתו דווקא במדינות לא-מוסלמיות בעליל).

פתרונות קלים למצבים כאלו אין. אבל נראה כי בריטניה תצטרך למצוא דרכים אחרות להתמודד עם הסתה, כמו החמרת הענישה עליה. לעומת האיסור על עינויים, חופש הביטוי הוא זכות שניתן להגביל. הבעיה היא שלא תמיד המקרים האלו מספקים את הראיות החותכות הנדרשות להוכחת אישום במשפט פלילי. בית הלורדים אסר כאן לא מכבר על החזקת אנשים שלא ניתן לגרש במעצר מינהלי ממושך, אמצעי שננקט במסגרת חוקי החירום נגד הטרור. (אם כי הפסיקה היתה על בסיס איסור אפליה, כי האמצעי ננקט רק כלפי זרים). פרדוקס כבר אמרנו?

עוד בנושא:
נא לא להחזיר

Read Full Post »

נציגים לא מעטים של ארגונים מוסלמים כאן מביאים את דיכויים של אחיהם בפלסטין ובעירק כסיבה לזעם שממלא אותם. לא כזה המצדיק פיגועים בלונדון, חלילה, (אם כי כן בפלסטין [אייטם רביעי]); אבל בהחלט כזה שמסביר אותם, לדידם של אנשים מסוימים. (למשל, שני-שליש מהבריטים, הסבורים כי הפיגוע בלונדון קשור לפלישה לעירק, על-פי סקר של הגרדיאן).
בהקשר זה נטען, לעיתים, כי דווקא היהודים בישראל צריכים להבין היטב את רגש הסולידריות המוסלמי הזה. הרי יש להם זיקה דומה ליהודים בכל מקום. וכשאלו נרדפים – נרעשים אחיהם בארץ. 
עד כאן טיעון סביר בהחלט. לפחות כל עוד לא מכניסים לתמונה את השימוש באמצעי טרור כתגובה של סולידריות לדיכוי.

אלא מה, התמונה המשכנעת הזאת של סולידריות מתחילה להיסדק כשנזכרים שהסולידריות הזאת לא מתבטאת במקרים אחרים. למשל, שלטון האימים של הטאליבן באפגניסטן, טרם פלישת ארה"ב, שכמדיניות רשמית ומכוּונת ביטל את זכויות הנשים ושלל מהן בין היתר את הזכות לקבל טיפול רפואי, חינוך והגנה משפטית. או סודאן, שבה מוסלמים לא רק נרדפים אלא נשחטים, מגורשים, נאנסים, ובתיהם מועלים באש, בטיהור אתני רחב היקף המגיע לכדי רצח-עם. ההבדל בין פלסטין ועירק לבין דרפור שבסודאן הוא שבדרפור מוסלמים טובחים מוסלמים. המערב לא עשה מספיק, בין השאר בגלל התנגדותן של המדינות האפריקניות במועצת הביטחון. הליגה הערבית והעולם המוסלמי לא הסתפקו בשתיקה רועמת. חלקן הפעילו לחצים פוליטיים כדי למנוע את גינויה של סודאן על-ידי הנציבות לזכויות אדם של האו"ם (שהיא עצמה חברה בה).

הכיצד? האם דם אחיהם לא זועק אליהם מהאדמה רק משום שהוא נשפך בידי מוסלמים כמותם? האם דיכוי מוסלמים הוא בלתי-נסבל רק כשהוא נעשה על-ידי המערב?
יתכן שתשובה מסוימת מצויה בדברים הבאים.
הסאנדיי טיימס דיווח ביום ראשון על האני אל-סיבאי, "רדיקל מוסלמי" יליד מצרים ותושב לונדון, ששיבח את פיגועי לונדון. מיד לאחר שאמר כי הפיגועים יכולים להיות מעשי ידם של ציונים אמריקנים, או אומה אחרת העוינת את בריטניה, הצהיר אל-סיבאי כי אם אכן נעשו על-ידי אל-קעידה, זהו "ניצחון גדול עבורה". כאשר נשאל אל-סיבאי על הרג אזרחים בידי מוסלמים בעירק הוא הכחיש כי אפשר לסווג את הקורבנות ללוחמים וללא-לוחמים. "המונח אזרחים לא קיים בחוק הדתי המוסלמי. אין מונח כזה במובן המערבי של המִלה. או שאנשים הם מדר אל-חרב [תחת שלטון לא-מוסלמי] או שלא".  

אל-סיבאי אמר את דבריו בראיון לרשת אל-גז'ירה. כשהסאנדיי טיימס פנה אליו הוא עמד על דבריו, אם כי אמר שיתכן כי דבריו על אזרחים "תורגמו שלא כהלכה".

Read Full Post »

על המחאה ועל הביקורת

מפגן ההומניטריות הענק שנראה בלונדון בשבת בצהריים, כמו בערים אחרות של מדינות ה-G8, היה ללא ספק מרשים ביותר. המארגנים מדגישים את רצונם בצדק, לא בצדקה: בניגוד ל-live aid של שנות ה-80, כאן לא מדובר בגיוס כספי סיוע מאנשים פרטיים אלא בפנייה לכתובת הפוליטית, בדרישה כי הם, מנהיגי העולם המפותח, יעשו דבר-מה: ישמטו את חובן של המדינות העניות, יכפילו את הסיוע המועבר להן, וישנו את חוקי הסחר.

גם דרישה זאת לא עוברת כאן ללא ביקורת, בחלקה חריפה, בחלקה מאפריקנים בעצמם. לא מדובר רק בעמדה הצינית הרגילה של מי שמעדיפים לשבת באפס מעשה, ומשקיפים מן הצד על אלו שעושים, תוך שהם מותחים עליהם ביקורת על כך שהם אינם עושים את הדבר הנכון או שאינם עושים דברים אחרים, לא פחות חשובים. לא מדובר רק בתקיפתו של בוב גלדוף (סר בוב, בשבילכם) על הפופוליזם שלו (ובעצם, איך אפשר אחרת לגייס מיליוני אנשים?).

מדובר גם בביקורת שלא ניתן לפטור כקטנונית גרידא: על כך שסיוע לא יעזור לאפריקה – לו בו היו תלויים הדברים היא היתה כבר מזמן יבשת עשירה; על כך שהסיוע הזה לא מגיע לאנשים העניים הזקוקים לו אלא לממסדים המושחתים שמשמרים את עושרם הם; על כך שללא שינוי פוליטי רדיקלי סיוע כזה רק מחזק את המשטרים המסואבים של אפריקה ומנציח את המצב הקיים; על כך שהמחאה הזו היא לבנה רובה ככולה, פטרונית ובעצם קולוניאליסטית בעצמה, מותירה את אפריקה בתפקיד פאסיבי ורק משפילה אותה שוב.
מאמר אחד, שביקש לחשוף את שורשיו ההיסטוריים של הניסיון לבער את העוני, טען כי בניגוד לפעילים של היום, המהפכנים של פעם היו מחויבים לא כל-כך לסיוע לעניים כמו להשוואת ההזדמנויות שלהם לאלו של העשירים, וביקורתיים בהרבה כלפי תפקידה של הצדקה, שממלאים ה-NGOs של היום. מכתב למערכת הגרדיאן היום טען אפילו שלב הבעיה באפריקה הוא הדרת נשים מהמערכת הציבורית והגבלת זכויותיהן הפוליטיות.

נדמה לי, אגב, שכאשר מתנים סיוע בשינוי פוליטי אמיתי במדינות המבקשות סיוע, הביקורת מופנית כלפי הגישה הפטרונית (והקולוניאליסטית, שוב), המתנה את סיועו של המערב השבע בכך שחצי-הכדור הדרומי ישנֵה את אורחותיו. You're damned if you do and you're damned if you don't, מה שנקרא. 

כל הביקורת הזאת, נכונה ככל שתהיה, צריכה להצטרף למחאה, לא להחליף אותה או להשתיק אותה. שכן כל התנועה של "הפכו את העוני להיסטוריה", כולל מופעי ה-live 8, היא בעיקרה מחאתית. תמציתה היא העברת מסר חד ונוקב למנהיגים הפוליטיים של המפגינים, שאי אפשר לשתוק כש-50,000 בני-אדם גוועים מדי יום ברעב, פשוטו כמשמעו. כלומר, אנשים בעלי מצפון אינם יכולים לשתוק. מול העובדה הנכוחה הזאת צריך לעשות משהו. במערכת הפוליטית והחברתית של היום, להוציא מאות-אלפי בני-אדם מביתם למחאה מצלצלת כמו זו שנשמעה בשבת הוא מעשה מרשים ונאצל. כן, נאצל, משום שתמיד קיימת האפשרות להוציא את האנרגיה הזאת על פעילויות אחרות; על עשייה לביתי, על גריפת עוד רווחים לכיסי ולא לאלו שמתים שם, רחוק כל-כך.

אל הביקורת המושמעת צריך להתייחס בכובד ראש וגם יותר מכך. להפנים, לקחת בחשבון כשחושבים – פוליטית – איך נכון לפעול, מהי הדרך הצודקת ביותר אך גם היעילה ביותר לרפא את העולם מהעוני, שכפי שמדגישה התנועה שמבקשת להפוך אותו להיסטוריה – הוא מעשה ידי אדם. אבל לא לתת לביקורת לעקר את המחאה; לא לתת לה לרפות את ידינו עד כדי כך שאפילו לא נלחץ על הקישור שמוסיף את שמנו לעצומה למנהיגי ה-G8. גם אם ברור שהמסע אל הצדק לא יסתיים שם, ביום רביעי.

בעמוד הבא: צדק או צדקה? בין הומינטריות לזכויות אדם[X=nextPage=X]

צדק או צדקה? בין הומינטריות לזכויות אדם

למרות שאחת מסיסמאות המאבק היא הדרישה לצדק ולא לצדקה, הצדקה היא אחד המאפיינים הבולטים של החברה האזרחית בבריטניה. אינספור ארגוני צדקה מתחרים על הקשב, ועל הכיס, של האזרחים. במודעות בעיתונים, בברושורים המצורפים אליהם, הם נקראים לאמץ ילד אפריקני, לאפשר למשפחה לגדל כבשים או בעלי-חיים אחרים שמהווים מקור פרנסה, לתמוך בסחר הוגן ומה לא. רק מלאו את פרטי כרטיס האשראי שלכם. רחובות לונדון גדושים בחנויות צדקה: אנשים תורמים להן חפצים שאינם זקוקים להם ורווחי מכירתם הולכים לארגונים שהם מקדמים. אוקספם, אמנסטי, מאבק בסרטן, נגד ניסויים בבעלי חיים – you name it. אוקספם, הארגון הוותיק והגדול ביותר, מציב ברחבי העיר גם מיכלי איסוף לבקבוקים (ירוקים לחוד ושקופים לחוד), עיתונים וכיו"ב, שתמורת מיחזורם מועברת למטרות שהוא פועל למענן (בניכוי ההוצאות לתפעול הארגון ומשכורות עובדיו, נושא שמופנים אליו, ובצדק, חיצי ביקורת; וזה נוגע לכל הארגונים). 

 

הוויכוח על צדק מול צדקה איננו מתחיל עם 'הפכו את העוני להיסטוריה'. הוא מלווה מאבקים חברתיים רבים.  ומציב דילמה אמיתית. מחד גיסא, זהו תפקידה של הממשלה לדאוג לעניים, לנכים, לחולים ולכל מי שנקודת הזינוק שלהם נחותה. הרעיון של הצדק הפוליטי הוא שחברות אנושיות מבקשות לתקן את אי-הצדק הטבעי בכך שהן יוצרות מוסדות שבין השאר מבצעים חלוקה מחדש של העושר. צדק אין משמעו שוויון – שכן לעיתים דורש הצדק הקצאת משאבים בלתי-שווה – אך הוא דורש כי מדדים לא-שוויוניים יהיו מוצדקים.  מאידך גיסא, אי אפשר להסתפק בללחוץ על הממשלה לעשות. בינתיים אנשים מתים, חולים, מקופחים. יש משהו חיובי ביצירת חברה אזרחית שנמצאת בתווך בין השלטון לפרטים. יש משהו חיובי בהתנדבות (צדקה לא חייבת להיות מתן כספי, היא יכולה להיות בהקדשת זמן), בהחלטה לא לשבת ולחכות שאחרים יעשו. אבל אסור שזה ישחרר את השלטון ממחויבויתיו הבסיסיות. כך שנדמה לי שצריך להיות איזון ושילוב בין השניים.

גם הגרסה של היהדות היא משולבת: מצד אחד מתן בסתר, מתנות לאביונים, תרומה וגמ"חים. מצד שני, העמדה בברכת המזון ברורה: "ונא אל תצריכנו, ה' אלוהינו, לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם. כי אם לידך המלאה, הפתוחה, הקדושה והרחבה, שלא נבוש ולא ניכלם לעולם ועד". את המתנה תמיד מלווה הבושה. אנו מבקשים לקבל בזכות.

בגדול, ארגונים הומניטריים מאמצים את גישת הצדקה בעוד שארגונים לזכויות אדם מאמצים את גישת הצדק. ארגונים הומניטריים מגייסים כסף, מזון ותרופות מאנשים פרטיים ומחברות, ומגישים עזרה לחולים, עניים ופליטים חסרי-בית ברחבי העולם. ארגונים לזכויות אדם אינם מבקשים לספק את כל אלו בעצמם אלא לדאוג לכך שהממשלות ימלאו את חובתם. בכך הם מאמצים את גישת הצדק, את העמדה שכל בני האדם – גם המוכים והמובסים ובעיקר הם – צריכים לקבל את המגיע להם. אם תרצו, זוהי גישה של העצמה, שכן היא כוללת לא רק את הדרישה מרשויות אלא גם גם את חינוכם של בני-האדם לעמוד על שלהם מולן, לדרוש לקבל את המגיע להם בזכות ולא בחסד.

זו אינה ביקורת על ארגונים הומניטריים: אני סבורה כי הם מבצעים עבודה חשובה מאין כמותה. לעיתים המערכת הפוליטית המדינתית קורסת והממשלה המקומית לא יכולה למלא את תפקידה. במקרים כאלו אין ספק כי נדרש תיאום בינלאומי וסיוע. גם ה"אימון" של הרגש האנושי הפשוט, של הסולידריות האנושית, הוא חיוני. לעיתים גם ארגוני זכויות אדם מוצאים את עצמם מספקים את השירות במקום הממשלה, פשוט כי הצורך בוער מדי, ואי-אפשר להסתפק במכתבים זועמים ובעתירות שלא ברורים סיכויי הצלחתן. ממילא, שתי הפעילויות צומחות מאותו שורש ויונקות מאותו חלב. בין אם הזעקה של "אנשים אחים אנחנו" – הקוראת לנו לפתוח את הלב וכן, גם את הכיס, כלפי השרויים במצוקה; בין אם ההכרה כי "יש דברים שלא עשים לבני-אדם, פשוט כי הם בני-אדם", והדרישה המושמעת בשמה. בשתיהן זוהי האנושיות המשותפת, שלא מאפשרת לנו לשבת באפס מעשה.

Read Full Post »