קרוא וכתוב

על המחאה ועל הביקורת

מפגן ההומניטריות הענק שנראה בלונדון בשבת בצהריים, כמו בערים אחרות של מדינות ה-G8, היה ללא ספק מרשים ביותר. המארגנים מדגישים את רצונם בצדק, לא בצדקה: בניגוד ל-live aid של שנות ה-80, כאן לא מדובר בגיוס כספי סיוע מאנשים פרטיים אלא בפנייה לכתובת הפוליטית, בדרישה כי הם, מנהיגי העולם המפותח, יעשו דבר-מה: ישמטו את חובן של המדינות העניות, יכפילו את הסיוע המועבר להן, וישנו את חוקי הסחר.

גם דרישה זאת לא עוברת כאן ללא ביקורת, בחלקה חריפה, בחלקה מאפריקנים בעצמם. לא מדובר רק בעמדה הצינית הרגילה של מי שמעדיפים לשבת באפס מעשה, ומשקיפים מן הצד על אלו שעושים, תוך שהם מותחים עליהם ביקורת על כך שהם אינם עושים את הדבר הנכון או שאינם עושים דברים אחרים, לא פחות חשובים. לא מדובר רק בתקיפתו של בוב גלדוף (סר בוב, בשבילכם) על הפופוליזם שלו (ובעצם, איך אפשר אחרת לגייס מיליוני אנשים?).

מדובר גם בביקורת שלא ניתן לפטור כקטנונית גרידא: על כך שסיוע לא יעזור לאפריקה – לו בו היו תלויים הדברים היא היתה כבר מזמן יבשת עשירה; על כך שהסיוע הזה לא מגיע לאנשים העניים הזקוקים לו אלא לממסדים המושחתים שמשמרים את עושרם הם; על כך שללא שינוי פוליטי רדיקלי סיוע כזה רק מחזק את המשטרים המסואבים של אפריקה ומנציח את המצב הקיים; על כך שהמחאה הזו היא לבנה רובה ככולה, פטרונית ובעצם קולוניאליסטית בעצמה, מותירה את אפריקה בתפקיד פאסיבי ורק משפילה אותה שוב.
מאמר אחד, שביקש לחשוף את שורשיו ההיסטוריים של הניסיון לבער את העוני, טען כי בניגוד לפעילים של היום, המהפכנים של פעם היו מחויבים לא כל-כך לסיוע לעניים כמו להשוואת ההזדמנויות שלהם לאלו של העשירים, וביקורתיים בהרבה כלפי תפקידה של הצדקה, שממלאים ה-NGOs של היום. מכתב למערכת הגרדיאן היום טען אפילו שלב הבעיה באפריקה הוא הדרת נשים מהמערכת הציבורית והגבלת זכויותיהן הפוליטיות.

נדמה לי, אגב, שכאשר מתנים סיוע בשינוי פוליטי אמיתי במדינות המבקשות סיוע, הביקורת מופנית כלפי הגישה הפטרונית (והקולוניאליסטית, שוב), המתנה את סיועו של המערב השבע בכך שחצי-הכדור הדרומי ישנֵה את אורחותיו. You're damned if you do and you're damned if you don't, מה שנקרא. 

כל הביקורת הזאת, נכונה ככל שתהיה, צריכה להצטרף למחאה, לא להחליף אותה או להשתיק אותה. שכן כל התנועה של "הפכו את העוני להיסטוריה", כולל מופעי ה-live 8, היא בעיקרה מחאתית. תמציתה היא העברת מסר חד ונוקב למנהיגים הפוליטיים של המפגינים, שאי אפשר לשתוק כש-50,000 בני-אדם גוועים מדי יום ברעב, פשוטו כמשמעו. כלומר, אנשים בעלי מצפון אינם יכולים לשתוק. מול העובדה הנכוחה הזאת צריך לעשות משהו. במערכת הפוליטית והחברתית של היום, להוציא מאות-אלפי בני-אדם מביתם למחאה מצלצלת כמו זו שנשמעה בשבת הוא מעשה מרשים ונאצל. כן, נאצל, משום שתמיד קיימת האפשרות להוציא את האנרגיה הזאת על פעילויות אחרות; על עשייה לביתי, על גריפת עוד רווחים לכיסי ולא לאלו שמתים שם, רחוק כל-כך.

אל הביקורת המושמעת צריך להתייחס בכובד ראש וגם יותר מכך. להפנים, לקחת בחשבון כשחושבים – פוליטית – איך נכון לפעול, מהי הדרך הצודקת ביותר אך גם היעילה ביותר לרפא את העולם מהעוני, שכפי שמדגישה התנועה שמבקשת להפוך אותו להיסטוריה – הוא מעשה ידי אדם. אבל לא לתת לביקורת לעקר את המחאה; לא לתת לה לרפות את ידינו עד כדי כך שאפילו לא נלחץ על הקישור שמוסיף את שמנו לעצומה למנהיגי ה-G8. גם אם ברור שהמסע אל הצדק לא יסתיים שם, ביום רביעי.

בעמוד הבא: צדק או צדקה? בין הומינטריות לזכויות אדם[X=nextPage=X]

צדק או צדקה? בין הומינטריות לזכויות אדם

למרות שאחת מסיסמאות המאבק היא הדרישה לצדק ולא לצדקה, הצדקה היא אחד המאפיינים הבולטים של החברה האזרחית בבריטניה. אינספור ארגוני צדקה מתחרים על הקשב, ועל הכיס, של האזרחים. במודעות בעיתונים, בברושורים המצורפים אליהם, הם נקראים לאמץ ילד אפריקני, לאפשר למשפחה לגדל כבשים או בעלי-חיים אחרים שמהווים מקור פרנסה, לתמוך בסחר הוגן ומה לא. רק מלאו את פרטי כרטיס האשראי שלכם. רחובות לונדון גדושים בחנויות צדקה: אנשים תורמים להן חפצים שאינם זקוקים להם ורווחי מכירתם הולכים לארגונים שהם מקדמים. אוקספם, אמנסטי, מאבק בסרטן, נגד ניסויים בבעלי חיים – you name it. אוקספם, הארגון הוותיק והגדול ביותר, מציב ברחבי העיר גם מיכלי איסוף לבקבוקים (ירוקים לחוד ושקופים לחוד), עיתונים וכיו"ב, שתמורת מיחזורם מועברת למטרות שהוא פועל למענן (בניכוי ההוצאות לתפעול הארגון ומשכורות עובדיו, נושא שמופנים אליו, ובצדק, חיצי ביקורת; וזה נוגע לכל הארגונים). 

 

הוויכוח על צדק מול צדקה איננו מתחיל עם 'הפכו את העוני להיסטוריה'. הוא מלווה מאבקים חברתיים רבים.  ומציב דילמה אמיתית. מחד גיסא, זהו תפקידה של הממשלה לדאוג לעניים, לנכים, לחולים ולכל מי שנקודת הזינוק שלהם נחותה. הרעיון של הצדק הפוליטי הוא שחברות אנושיות מבקשות לתקן את אי-הצדק הטבעי בכך שהן יוצרות מוסדות שבין השאר מבצעים חלוקה מחדש של העושר. צדק אין משמעו שוויון – שכן לעיתים דורש הצדק הקצאת משאבים בלתי-שווה – אך הוא דורש כי מדדים לא-שוויוניים יהיו מוצדקים.  מאידך גיסא, אי אפשר להסתפק בללחוץ על הממשלה לעשות. בינתיים אנשים מתים, חולים, מקופחים. יש משהו חיובי ביצירת חברה אזרחית שנמצאת בתווך בין השלטון לפרטים. יש משהו חיובי בהתנדבות (צדקה לא חייבת להיות מתן כספי, היא יכולה להיות בהקדשת זמן), בהחלטה לא לשבת ולחכות שאחרים יעשו. אבל אסור שזה ישחרר את השלטון ממחויבויתיו הבסיסיות. כך שנדמה לי שצריך להיות איזון ושילוב בין השניים.

גם הגרסה של היהדות היא משולבת: מצד אחד מתן בסתר, מתנות לאביונים, תרומה וגמ"חים. מצד שני, העמדה בברכת המזון ברורה: "ונא אל תצריכנו, ה' אלוהינו, לא לידי מתנת בשר ודם ולא לידי הלוואתם. כי אם לידך המלאה, הפתוחה, הקדושה והרחבה, שלא נבוש ולא ניכלם לעולם ועד". את המתנה תמיד מלווה הבושה. אנו מבקשים לקבל בזכות.

בגדול, ארגונים הומניטריים מאמצים את גישת הצדקה בעוד שארגונים לזכויות אדם מאמצים את גישת הצדק. ארגונים הומניטריים מגייסים כסף, מזון ותרופות מאנשים פרטיים ומחברות, ומגישים עזרה לחולים, עניים ופליטים חסרי-בית ברחבי העולם. ארגונים לזכויות אדם אינם מבקשים לספק את כל אלו בעצמם אלא לדאוג לכך שהממשלות ימלאו את חובתם. בכך הם מאמצים את גישת הצדק, את העמדה שכל בני האדם – גם המוכים והמובסים ובעיקר הם – צריכים לקבל את המגיע להם. אם תרצו, זוהי גישה של העצמה, שכן היא כוללת לא רק את הדרישה מרשויות אלא גם גם את חינוכם של בני-האדם לעמוד על שלהם מולן, לדרוש לקבל את המגיע להם בזכות ולא בחסד.

זו אינה ביקורת על ארגונים הומניטריים: אני סבורה כי הם מבצעים עבודה חשובה מאין כמותה. לעיתים המערכת הפוליטית המדינתית קורסת והממשלה המקומית לא יכולה למלא את תפקידה. במקרים כאלו אין ספק כי נדרש תיאום בינלאומי וסיוע. גם ה"אימון" של הרגש האנושי הפשוט, של הסולידריות האנושית, הוא חיוני. לעיתים גם ארגוני זכויות אדם מוצאים את עצמם מספקים את השירות במקום הממשלה, פשוט כי הצורך בוער מדי, ואי-אפשר להסתפק במכתבים זועמים ובעתירות שלא ברורים סיכויי הצלחתן. ממילא, שתי הפעילויות צומחות מאותו שורש ויונקות מאותו חלב. בין אם הזעקה של "אנשים אחים אנחנו" – הקוראת לנו לפתוח את הלב וכן, גם את הכיס, כלפי השרויים במצוקה; בין אם ההכרה כי "יש דברים שלא עשים לבני-אדם, פשוט כי הם בני-אדם", והדרישה המושמעת בשמה. בשתיהן זוהי האנושיות המשותפת, שלא מאפשרת לנו לשבת באפס מעשה.

Read Full Post »

האם יש בקטעים שלהלן הסתה על רקע דתי או גזעי? שפטו בעצמכם.

קטע 1
"קשה להעלות על הדעת שאומה של פליטים שהוקמה בידי עם שהיה נתון לרדיפה הארוכה ביותר בהיסטוריה של האנושות, שסבל את ההשפלה העמוקה ביותר והזלזול הקשה ביותר, יוכל, תוך שני דורות, להפוך את עצמה לעם של אנשים כה בטוחים בעצמם, שולטים באחרים, ולהוציא מיעוט קטן הראוי להערכה, עם שופע בוז השואב סיפוק מהשפלת אחרים".

קטע 2
"היהודים בישראל, צאצאי האפרטהייד המכונה גטו, הכניסו את הפלסטינים לגטו. היהודים שהושפלו, בּוּזו ונרדפו, משפילים, מבזים ורודפים את הפלסטינים. היהודים שהיו קורבנות של משטר חסר רחמים, כופים את המשטר חסר הרחמים שלהם על הפלסטינים. היהודים, שעירים לעזאזל של כל עוולה, הופכים את ערפאת והרשות הפלסטינית לשעיר לעזאזל".

אם אתם סבורים שאין בקטעים האלו הסתה דתית, אתם בדעה אחת עם בית המשפט הצרפתי בערכאה הראשונה, שדחה את תביעת הדיבה שהוגשה נגד העורך הראשי של לה-מונד שבו פורסמו הקטעים, ונגד שלושת כותביהם (אחד מהם יהודי בעצמו). אם אתם סבורים שיש בקטעים האלו הסתה דתית – אתם בדעה אחת עם בית המשפט הצרפתי לערעורים, שקיבל את ערעורם של התובעים וקבע כי היתה בהם הסתה גזעית נגד ישראל והעם היהודי, על-פי החוק הצרפתי. הכותרת, אגב, היתה "ישראל-פלסטין: הסרטן".

קשה לדעת לבטח מן העיתון, הנוקט במונח "השמצה" (defamation), אך יש לשער כי מדובר בחוק הצרפתי המחמיר נגד הסתה גזעית. מלבד זאת, קשה למתוח קו ברור המפריד בין השמצה של קבוצה לבין הסתה נגדה. אין ספק כי לבני-אדם זכות לחיות בחברה שבה לא מסיתים נגד קבוצתם. זוהי גם זכות משפטית מוכרת, המעוגנת בסעיף 20(2) באמנה בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות, הקובע: "כל הטפה לשנאה לאומית, גזעית או דתית, המהווה הסתה להפליה, לפעולת איבה או לאלימות תאסר על-ידי החוק". זהו סעיף שלא רק קובע הסתה כנ"ל כפגיעה בזכות אדם אלא מחייב חקיקה האוסרת אותה. השאלה היא ראשית האם מדובר כאן בפגיעה כזאת, ושנית האם ראוי להתמודד אִתה במישור הפלילי.

כשלעצמי, אני סבורה שהקטע השני לעיל הוא בעייתי ואולי גבולי, משום שנשואו הוא "היהודים" ככלל, בעוד שהראשון מדבר על ישראל. אך בעוד שספק אם הוא מגיע לכדי הסתה כאמור, נראה לי כי הקטע הראשון אינו יכול ליפול לגדרה של הסתה. הוא אכן מותח על ישראל ביקורת חריפה, אך לגיטימית, ומסייג את ההכללה שהוא עושה. ביקורתו על מדיניותה של ישראל לא חריפה יותר מזו הנשמעת גם בתוכה פנימה.

הפרשה לא מסתיימת כאן. הפרקליטה שייצגה את לה-מונד, קתרין כהן (איך לא), הודיעה כי תערער לבית המשפט העליון.

הידיעה בגרדיאן

Read Full Post »

בניגוד לציפיות, לא הטילה ארה"ב וטו על החלטת מועצת הביטחון מיום 31 במרץ, אלא רק נמנעה. כך יכולה היתה מועצת הביטחון להעביר אל בית הדין הפלילי הבינלאומי – לראשונה מאז נוסד – 51 מקרים לחקירה על פשעים שבוצעו בדרפור, סודאן. זאת כשהיא פועלת על-פי פרק 7 למגילת האו"ם, על-פי הסמכות המוענקת לה בסעיף 13ב' לחוקת בית הדין. יום היסטורי, ציינו פרשנים.

סודאן איננה צד לאמנת רומא, שהיא חוקת בית הדין. גם ישראל וארה"ב לא. סעיף 13 לאמנה מונה שלוש דרכים להפעלת סמכותו של בית הדין: (א) סיטואציה שבה נראה כי פשעים רלוונטיים בוצעו, מופנית לתובע של בית הדין ע"י מדינה שהיא צד לאמנה. (ב) סיטואציה שבה נראה כי פשעים רלוונטיים בוצעו, מופנית לתובע של בית הדין ע"י מועצת הביטחון בפועלה על-פי פרק 7 למגילת האו"ם. (ג) התובע עצמו יוזם חקירה כזאת, בהתאם לסעיף 15.  סעיף 12.2, המונה את התנאים המקדימים להפעלת סמכות השיפוט של בית הדין, קובע כי לצורך א) ו-ג) לעיל, יכול בית הדין להפעיל את סמכותו על-פי האמנה אם אחת או יותר מן המדינות הבאות הן צד לאמנה או הסכימו לסמכות שיפוטו: א) מדינה שעל אדמתה (או על כלי טיס או שיט שבבעלותה) התרחש המעשה הנדון. ב) מדינה שהנאשם בפשע הוא אזרחה.  כלומר, מדינה שאיננה צד לאמנה יכולה להסכים לסמכות בית הדין במקרה שבו פשע לכאורה בוצע על אדמתה או על-ידי אזרח שלה.

היוצא דופן, כמו שאומרת האחיינית שלי, הוא סעיף 13ב. כשמדובר בסיטואציה שאותה מפנה מועצת הביטחון לתובע, לא צריך להתקיים התנאי של סעיף 12, שמדובר במדינה שהיא צד לאמנה או שהסכימה במקרה מסוים לסמכות שיפוטו של בית הדין. החריג הזה חשוב במיוחד לגבי מה שמכונה במשפט הבינלאומי סכסוך מזוין שאיננו בינלאומי. שהרי כאשר מדינה אחת מבצעת פשעים שבסמכותו של בית הדין להעמיד לדין בגינם על אדמתה של מדינה אחרת, קרוב לוודאי כי זו תסכים לשיפוטו של בית הדין גם אם איננה צד לאמנה. לא זה המקרה כאשר מדובר בשלטון של מדינה שאיננה צד לאמנה, המבצע פשעים כאלו כלפי אוכלוסייתו הוא (או כלפי אוכלוסייה כבושה על שטח שאיננו מוכר כמדינה, כמקרה מיוחד של הקטגוריה הזאת). הפתח היחיד לעשיית צדק במקרה כזה הוא העברת החקירה לבית-הדין על-ידי מועצת הביטחון, כמו שקרה עכשיו במקרה של סודאן. סוג נוסף של מקרים שההפניה ע"י מועצת הביטחון חשוב לגביו הוא מקרה תיאורטי של שתי מדינות שאינן צד לאמנה ששתיהן מבצעות פשעים-לכאורה זו על אדמתה של זו, ואף אחת מהן לא תסכים לסמכות השיפוט של בית הדין שכן אז יישפטו גם אזרחיה ע"י הסכמתה של יריבתה.

דא עקא, שמועצת הביטחון היא, כידוע, גוף פוליטי הפועל על-פי אינטרסים פוליטיים ולמעצמות יש בו זכות וטו. הצדק שייעשה בדרך זו הוא מצומצם, אם כן: רק במקרים שבהם המעצמות יבחרו שלא להשתמש בזכות הווטו שלהן. יטילו וטו, למשל, כדי לא לשתף פעולה עם בית משפט שאזרחיהן הן עשויים לעמוד בו לדין. זאת למרות שמדובר בבית דין של המפלט האחרון: לבית הדין סמכות משלימה (קומפלמנטרית), והוא נכנס לפעולה רק כאשר המדינות עצמן אינן יכולות או אינן רוצות לחקור ולהעמיד לדין בגין אותם פשעים.

זאת בשורה קשה לקורבנות הפושעים שלא יגיעו לבית-הדין בשל הסיבות הללו. אמנם, בשורה קשה עוד יותר היא המחדל לפעול בזמן אמת – סמכות המסורה אף היא למועצת הביטחון של האו"ם – כדי לעצור את הפשעים האלה, לא רק כדי לשפוט עליהם בדיעבד. במקרה של סודאן יוזמת ההתערבות נעצרה בעיקר בשל התאגדותן של מדינות אפריקה נגדה. מקרה עגום נוסף המדגים את הצביעות והסטנדרט הכפול של מי שזועקים נגד פשעים כאשר הם מבוצעים על-ידי המערב, בעודם שותקים כאשר הם מבוצעים על-ידי רודני העולם השלישי כלפי בני עמם. במקרה הראשון אפשר לעשות מצעדים מרשימים נגד האימפריאליזם הרצחני. כאשר אפריקנים רוצחים אפריקנים – למי אכפת?

עוד בנושא:
למאן לומר לנגף טוב
מי מפחד משיפוט בינלאומי
אין דין ואין דיין

Read Full Post »