קרוא וכתוב

על-פי הדיווח בערוץ 1 על הארכת מעצרו של צחי יערי בגין הטרדת השדרנית מיקי חיימוביץ', אמר השופט כי החשוד הוא בבחינת "פצצה מתקתקת". זוהי דוגמא נוספת לאופן שבו מושחת השיח הציבורי והמשפטי בכל הקשור לשימוש במושג של "פצצה מתקתקת". מדובר בטיעון המשמש בספרות הפילוסופית בסוגיית העינויים, להדגמת מקרים קיצוניים שבהם השאלה היא האם מותר לחרוג מהאיסור (המוחלט, במשפט הבינלאומי) לענות. פצצה עומדת להתפוצץ במקום ציבורי. תפסנו אדם היודע את מקומה והזמן הולך ואוזל. אם לא נוציא ממנו את מיקומה של הפצצה וננטרל אותה, ייהרגו רבים חפים מפשע. (על הבעייתיות בטיעון של "פצצה מתקתקת" בהקשר של עינויים ראו כאן).

בשלב הבא, נהפך המושג "פצצה מתקתקת" מהתיאור לעיל לתיאור של אדם המהווה סכנה, דוגמת טרוריסט. כך הוא חדר גם לשיח על "סיכולים ממוקדים". אבל אין לבלבל בין העובדה שמדובר בטרוריסטים הנוקטים בשיטה של פעולות התאבדות, כלומר, הפצצה נמצאת על גופם, לבין המצב בדילמה של "הפצצה המתקתקת".
עכשיו, יוּבא המושג גם לשיח האזרחי. חוק המעצרים מתיר עילות מצומצמות להחזקת אדם במעצר לצורך חקירה: אם הוא מהווה סכנה לציבור, אם הוא צפוי לשבש את החקירה או אם הוא עלול לברוח. ובמקרים שבהם ניתן להסתפק במעצר בית יש להעדיף חלופה זו. אינני מתכוונת להמעיט כלל ועיקר בחומרתן של הטרדות, המיוחסות ליערי. המידע שהובא בפני השופט איננו נגיש לי ויש להניח כי בהחלטתו כיוון השופט למסוכנותו. השימוש במושג "פצצה מתקתקת" הוא הבלתי-קביל. וכי למה כיוון השופט הנכבד, כי כעת מותר לחוקריו לענותו?

ובשולי הדברים: לא מובנת הרלוונטיות של "ייחוסו" המשפחתי של צחי יערי, לפרסום. בדיוק כפי שלא מובנת הרלוונטיות של מוצאם הלאומי של הרוגי תאונות דרכים שעליהם מדוּוח. המעשים הרי מיוחסים ליערי הבן, לא לאב. מה יש בכך חוץ מרכילות?

Read Full Post »

הזכות להחזיק ולשאת נשק מובטחת בתיקון השני לחוקת ארה"ב, מסיבות היסטוריות. הוויכוח על התיקון הזה ניצת בכל פעם מחדש, בעקבות גל הריגות דוגמת זה שהתחולל בארה"ב לאחרונה. כל ניסיון לשנות את התיקון נתקל בהתנגדות עיקשת, מצד שדולת הנשק החזקה שם. השדולה הזאת מוצגת באופן מצמרר בסרטו של מייקל מור, Bowling for Colombine, על כל פגמיו הדמגוגיים. הסרט עצמו מציג באופן מניפולטיבי-מה את התיזה שהמלחמות שארה"ב מעורבת בהן יחד עם התיקון השני לחוקה אחראים לאותן התפרצויות אמוק בארה"ב פנימה, שבהן קמים אזרחים והורגים אזרחים תמימים אחרים.

בישראל אין זכות חוקתית לשאת נשק, יש סתם פרקטיקה הנובעת מהמצב הביטחוני. תיירים נדהמים לפעמים לראות כל-כך הרבה אזרחים חמושים ברחובות. כאן מדברים פחות על התוצאות האפשריות של הפרקטיקה הזאת: קרב יריות על הכביש, הריגה של חפים מפשע על רקע חשד ביטחוני, וכמובן רצח סיטוני של נשים בידי בעליהן, המחזיקים בכלי נשק מהמילואים או ברישיון אזרחי.

התיקון השני לחוקה – פרשנות
דוח של ו. המשנה לחוקה של הסנאט על הזכות להחזיק ולשאת נשק

Read Full Post »

ועדת וינוגרד מתכוונת להמליץ על הרחבת סמכויות של הצנזורה הצבאית, כך דוּוח בהארץ של יום שלישי. על-פי הידיעה המתפרסמת היום, לא כולם בוועדה מסכימים. כך או כך, לי נדמה שהסמכויות הקיימות רחבות דַּיָּן, ואין צורך בהרחבתן על-מנת להגן על ביטחון המדינה. על-פי הידיעה, המלצת הוועדה נועדה לעקוף את ההלכה שנפסקה בבג"צ שניצר נ' הצנזור הצבאי הראשי. בג"צ שניצר עסק בפרסום שמו של ראש המוסד בעיתון העיר, וההלכה שנקבעה בו היא כי הצנזורה רשאית לפסול ידיעה רק כאשר קיימת "ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה". אם צוטט נכון, אמר פרופ' כשר, חבר ועדת וינוגרד המבקש להרחיב את סמכויות הצנזורה: "כשאתה נמצא בלחימה מתמדת, האינפורמציה בקשר לפעילות שתהיה הלילה היא דבר שיכול לעלות בחיי אדם". האם מידע כזה לא יעבור צנזורה בנוהל הקיים כיום? האם מישהו הציע ברצינות לפרסם את מקום הנפילה המדויק של טילי הסקאד במלחמת המפרץ, על-מנת לטווח לעיראקים את הפגיעות? ברור שיש כאן בעיה אמיתית, ושחופש הביטוי נסוג לעיתים בגלל ערכים אחרים. לעומת זאת, הרחבת הסמכויות הקיימות עלולה להפר את האיזון בין הגנה על חופש הביטוי לבין הגנה על ביטחון המדינה (מידתיות, זוכרים?).

בהגבלות על חופש הביטוי, שצנזורה נופלת לגדרן, נוהגים להבחין בין שני סוגים: מניעה מוקדמת וענישה מאוחרת. הנה הסבר קצר, על-פי מאמרו של דוד קרצמר*. במניעה מוקדמת "מטיל החוק חובה לקבל מראש אישור מרשות שלטונית לביצוע פעולה מסוימת ואוסר את הפעולה כל עוד לא נתקבל האישור". בענישה מאוחרת "קובע החוק מתי תיחשב פעולה מסוימת שבוצעה, כפעולה בלתי-חוקית. אין אדם המבקש לבצע פעולה כזו חייב לפנות לגורם שלטוני כלשהו לקבלת אישור לפני ביצוע הפעולה. הפעולה מוגדרת בחוק כאסורה; המבצע אותה עשוי לעמוד לדין על כך". דוגמא למניעה מוקדמת היא צנזורה, בין ביטחונית ובין אם צנזורה על סרטים. דוגמא לענישה מאוחרת היא טיפול החוק בספרות פורנוגרפית. החוק איננו דורש לבקש אישור מראש לפרסום ספר (למעט מהצנזורה הצבאית), אלא קובע את מה שהוא קובע לגבי הפצת או החזקת מה שהוא מגדיר כ"חומר תועבה". קיים חשד כי אדם עבר על החוק – ניתן להאשימו ובית המשפט יכריע בשאלה.

"מבין שתי טכניקות משפטית אלה להגבלת חופש הביטוי, ברור שהטכניקה הראשונה – מניעה מוקדמת – היא החמורה יותר. הכוח ניתן לרשות שלטונית למנוע פעולה מראש".
עם זאת, יתכן שדווקא ענישה מאוחרת תגרום לצנזוּר עצמי מחשש תביעה, ואילו כאשר קיים מנגנון של מניעה מוקדמת הכותב לא יסנן את עצמו כלל. חשש כזה מתביעה הוא מה שמכונה אפקט מצנן על חופש הביטוי, שגורם לאנשים שלא לומר דברים מראש מחמת הזהירות. זהירות היא תמיד טובה, אבל יש להקפיד שהיא תינקט מטעמים טובים, לא כדי לחנוק את השיח הציבורי ולהשתיק אנשים.

מה שברור הוא שכוח רב כבר ניתן לרשות השלטונית, בסמכותה לדרוש העברת חומר לצנזורה צבאית טרם פרסומו. לכוח הזה חייבים להיות סייגים על-מנת להבטיח שהוא איננו מנוצל לרעה ושחופש הביטוי נשמר. לכן לא רק שאין להרחיב את סמכויות הצנזורה, אלא יש להגביר את הפיקוח על סמכויותיה ועל האופן שבו היא מפעילה אותן.

* דוד קרצמר, "הזכות להפגין", חוברת מס' 1 בסדרת עיונים בזכויות האזרח בישראל, 1984

Read Full Post »

ראש הממשלה התלונן שבג"צ הוא שקובע את תוואי הגדר והאשים אותו בעיכובים בבנייתה (ובמובלע אולי בפיגועים, הנגרמים כי הגדר לא הושלמה). לו היו מקבלי ההחלטות בנושא מקיימים תהליך מסודר של קבלת החלטות ונועצים עם משפטנים לגבי המגבלות שהמשפט הבינלאומי משית עליהם, אולי היו חוסכים לעצמם את הצורך בשינוי התוואי בעקבות העתירות ולנו את המיליונים שזה עלה. אבל לראש הממשלה השגות גם על השיקולים של בג"צ בבואו לדון בעתירות כגון אלו: "הם משתמשים במושג המידתיות וזה מצער אותי", צוּטט.

מידתיות (פרופורציונליות) היא מושג מפתח באיזון בין זכויות. כל הרעיון איננו שלא ניתן להגביל זכויות, אלא שבבואנו לעשות זאת עלינו לעשות זאת באופן מידתי למידת הנזק שייגרם אם הזכות לא תוגבל; זאת מפאת חשיבותה גם של הזכות המוגבלת, והאינטרס שהיא מגינה עליו. כך, אם הפגנה תפריע לחופש התנועה, סביר יותר להטיל עליה מגבלות מסוימות על-מנת לצמצם ככל האפשר את ההפרעה שהיא תגרום, ולא לאסור עליה לחלוטין ובכך לפגוע בחופש הביטוי ובחופש ההפגנה. הכל, כמובן, על-פי נסיבות המקרה. הוא הדין גם בחומתגדר. הנקודה איננה שאסור לישראל להגן על אזרחיה על-ידי בנייתה, שהיא תכלית ראויה בלשון המשפט. אלא, א) מהו התוואי המורשה: האם מותר לה לעשות זאת בשטח שאיננו שלה על-פי המשפט הבינלאומי; ו-ב) תוך צמצום ככל הניתן של הפגיעות בזכויות של אחרים (הפלסטינים) הנגרמות בשל כך. אכן, על-ידי השימוש באותו רעיון מצער, מידתיות. לא סתם סמלו של הצדק הוא המאזניים שבהם שוקלים את האינטרסים המנוגדים ואת הנזקים הנגרמים.

מאז 1945, עם התפתחות המשטר הבינלאומי של זכויות האדם, הן משרטטות את גבולות המגרש שבו רשאיות לשחק ממשלות. זכויות אדם אינן צריכות לקבוע את המשחק עצמו (למשל, את סדרי העדיפויות של הממשל), אבל כל הרעיון הוא לא שהכל מותר ב"משחק" הזה. אסור לצאת מהמגרש. יש כללים. אחד החשובים שבהם הוא אותה מידתיות מצערת.

Read Full Post »

ניקולס קריסטוף מפרסם היום בטורו בניו-יורק טיימס, בצעד חריג, ארבע תמונות מתוך "הארכיון של הג'נוסייד הסודי", כפי שהוא מכנה אותו. הארכיון המלא, המתעד את הפשעים בדארפור שבסודאן, כולל אלפי תמונות, חלקן נוראות מכדי להציגן בעיתון. מה יכול לעצור את הג'נוסייד הזה, הוא שואל? התשובה הצרה: סנקציות על סודאן, העמדה לדין בבית המשפט הפלילי הבינלאומי, וכוח בינלאומי של צבא אפריקני בתמיכה ומימון מערביים. אך זוהי רק התשובה הצרה. מה שבאמת יעצור את הג'נוסייד הזה הוא זעם. זעם שעדיין לא התעורר. הפאסיביות שלנו, שמאפשרת לטבוח את האנשים האלו, היא השערורייה האמיתית. הוא מסיים באמרו: "במקרי ג'נוסייד בעבר, נגד הארמנים, היהודים והקמבודים, ניתן היה לטעון שלא ידענו לחלוטין מה קורה. הפעם, הנשיא בוש, הקונגרס והפרלמנט האירופי כבר הצהירו כי הג'נוסייד בדרך. ויש לנו תמונות. הפעם, אין לנו תירוץ".

הערה: ועדת החקירה שהקים האו"ם קבעה כי לא ניתן להוכיח כוונה של סודאן לבצע ג'נוסייד, אך כי הפשעים שהיא מבצעת בדארפור אינם נופלים ממנו בחומרתם. ארה"ב מתנגדת להעביר את החקירה לבית הדין הפלילי הבינלאומי.

עוד בנושא:
וחרטום תיפול?
חרפת סודאן
אתרים קשורים:
הצילו את דארפור
סודאן: התשוקה להווה
דארפור: ג'נוסייד שאנו יכולים לעצור

Read Full Post »

אז מה קורה שם, במשרד המשפטים, אצל היועץ המשפטי לממשלה? בלגן גדול, אצל מי שערף את ראשיהן של הפרקליטוֹת בשם איזה ארגון מחדש, מופתי? או אולי גרוע מכך? מה שיהיה כאן הם בעיקר סימני שאלה; שכן אלו מתעוררים בהמוניהם בעקבות הדיווחים על השתלשלות העניינים בפרשת הפעלת חוק נכסי נפקדים על ירושלים המזרחית ועל תפקידו של היועמ"ש בפרשה. קשה לומר מה יותר גרוע: האם ידע היועץ על הגזל הזה (ואישר בשתיקה), או שמא לא ידע מה הכפופים לו אישרו, לא דוּוח ולא קרא את החלטת הממשלה שהועברה אליו? (החלטת וועדת השרים לענייני ירושלים מקבלת תוקף של החלטת ממשלה אוטומטית מרגע שאין לה מתנגדים). האם לא הבין את משמעות ההחלטה או לא חשב שהיא בעייתית?

עורך-הדין המטפל בפרשה התכתב עם משרדו של מזוז כבר לפני כמה חודשים, בשם מרשיו שנכסיהם הוחרמו על-ידי החוק שהוחלט להפעילו כעת. מזוז לא ידע? נציגי המשרד השתתפו בישיבת הוועדה האמורה; המשנה ליועמ"ש כינס דיון בנושא. מזוז לא ידע? ואחרי שהעניין פורסם בהרחבה במוסף הארץ לפני שבוע וחצי, כיצד זה לא יצא מזוז בהכחשה שזה נעשה על דעתו, או בהודעה על עמדתו? מדוע קרה הדבר רק אחרי שהחל לקבל מכתבים, מפרופסורים למשפטים ומארגוני זכויות אדם, ואחרי מאמר שהתפרסם בעיתונות, שמתח עליו ביקורת נוקבת?

הדיווחים בהארץ שוגים בנקודה אחת חשובה: חוק נכסי נפקדים חל לא רק על מי שבתקופה מסוימת בין 47 ל-48 שהה במדינות מסוימות המוגדרות כמדינות אויב. החוק עומד בתוקפו עד שיבוטל מצב החירום, שכידוע לא בוטל עד היום. הוא כולל גם את מי שנמצא "בכל חלק של ארץ ישראל שמחוץ לשטח ישראל". לכן אפשר היה להפוך בעזרתו ערבים ישראלים לנפקדים נוכחים: תושבי המדינה שנכסיהם הועברו באמצעות החוק לאפוטרופוס לנכסי נפקדים. לא רק כאלו ששהו במדינות המנויות בחוק בתקופה זו, אלא גם מי שהועברו לשטח שיפוטה של ישראל רק אחרי הסכמי רודוס, כמו ערביי המשולש. לעומת זאת, לא הפעילו את החוק על תושבי ואזרחי עירק שהחזיקו בנכסים בישראל טרם עלייתם ארצה, למרות שהוא חל עליהם. גם לא על מתנחלים הנמצאים בתחומי א"י המנדטורית אך מחוץ לשטח מדינת ישראל, המחזיקים בנכסים בתוך הקו הירוק. החוק הזה (שחל בירושלים מאז 67 אבל לא הופעל עד כה), עמד להיות מופעל כלפי פלסטינים שלא יכולים להגיע לאדמותיהם בגלל הגדר, למרות שהם נוכחים מאד. החוק מאפשר לעשות זאת, אבל בניגוד לעיקרון השוויון, להגינות ולחזקת תום הלב של פעולות השלטון; בניגוד לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו והפרשנות שניתנה לו בבית המשפט העליון למרות סעיף שמירת הדינים; בניגוד גם למשפט הבינלאומי, האוסר על הכוח הכובש לשנות את המעמד של שטח כבוש. טוב שהיועץ המשפטי לממשלה התעורר. כדאי לבדוק מה קרה בזמן שישן, ואיך.

מיהו נפקד על-פי חוק נכסי נפקדים, תש"י-1950

סעיף 1ב':

"נפקד" פירושו –
(1) אדם אשר – בכל עת בתוך התקופה שבין יום ט"ז בכסלו תש"ח (29 בנובמבר 1947) ובין היום בו תפורסם אכרזה, בהתאם לסעיף 9 (ד) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, כי מצב החירום שהוכרז על ידי מועצת המדינה הזמנית ביום י' באייר תש"ח (19 במאי 1948) חדל מהתקיים – היה בעל חוקי של נכס שבשטח ישראל או נהנה ממנו או החזיק בו, בעצמו או על ידי אחר, ובכל עת בתוך התקופה האמורה –
(I) היה אזרח או נתין של לבנון, מצרים, סוריה, סעודיה, עבר הירדן, עיראק או
תימן, או
(II) נמצא באחת הארצות האלה או בכל חלק של ארץ-ישראל שמחוץ לשטח
ישראל, או
(III) היה אזרח ארצישראלי ויצא ממקום מגוריו הרגיל בארץ- ישראל –
(א) אל מקום שמחוץ לארץ-ישראל, לפני יום כ"ז באב תש"ח (1 בספטמבר
1948); או
(ב) אל מקום בארץ-ישראל שהיה מוחזק אותה שעה בידי כוחות שביקשו למנוע
הקמתה של מדינת ישראל או שנלחמו בה לאחר הקמתה;

Read Full Post »