"אנו רואים אמיתות אלה כברורות מאליהן, כי כל בני-האדם נבראו שווים, וכי בוראם העניק להם זכויות מסוימות שאינן ניתנות להפקעה, ביניהן הזכות לחיים, חירות וחיפוש אחר האושר.." (הכרזת העצמאות האמריקאית)
תומס ג'פרסון
בכתבה במוסף הארץ, טוענת ד"ר רפאלה בילסקי טענה ידועה ולא חדשה, כי הכרזת העצמאות האמריקאית קובעת לא את האושר כזכות טבעית אלא את החיפוש אחריו. זה כתוב שם במפורש והפרשנות הברורה למדי, לאור התפיסה האינידיווידואליסטית האמריקנית, היא מה שמכונה לעיתים מימוש עצמי. זכותו של כל אדם לצאת "לחפש את עצמו", את אושרו ואת מיצוי יכולותיו בדרכו הוא. ההסבר שמציעה בילסקי מתאים לתזה שלה, של מה ש"טבעי" לאדם ומה לא (בעוד שחלק מהטבע האנושי הוא להתגבר על טבעו..). אבל מנקודת המבט של זכויות אדם התשובה שונה. 'זכויות טבעיות' הן זכות המוקנות לאדם מתוקף אנושיותו, לא על-ידי החברה, החוק או שלטון זה או אחר. חשיבותן בכך שככאלו הן גם לא ניתנות לשלילה על-ידי גורמים אלו. זכויות טבעית הן זכויות טרום-חברתיות, טרום-מדיניות. כיום מקובל יותר לכנותן 'זכויות אדם', בין היתר (אם כי לא רק) בשל המפנה החילוני. זאת בעוד שבתפיסה הדתית זכויותיו של אדם (אם ניתן לדבר במונחים כאלו בכלל) מקורן בכך שהוא נברא בצלם אלוהים. הניסוח במגילת העצמאות האמריקאית מבטא את התפיסה הזאת בייחסו את אותן זכויות (שאינן "טבעיות" בלשונה אלא "בלתי ניתנות להפקעה") לבורא.
שואלת הכתבת, דליה קרפל: "אם הרדיפה אחר האושר היא זכות טבעית, כיצד זה האושר, שהוא פועל יוצא מהרדיפה אחריו, אינו נחשב לזכות טבעית?". נעזוב לרגע את תשובתה של בילסקי. התשובה מנקודת המבט של זכויות האדם ברורה. זכות מטילה חובה נגדית, על צד ב', למצער לא להפריע למימושה ובמרב לסייע פוזיטיווית לממשה. החובה העיקרית מוטלת על-פי המחשבה המדינית המודרנית, על המדינה. אליבא דג'ון לוק, שכן כל טעמה של ההתארגנות המדינית הוא להבטיח את הזכויות הטבעיות באופן מוצלח יותר מזה המתאפשר במצב הטרום-מדיני, "מצב הטבע". טעם נוסף הוא שלמדינה בלבושה המודרני יש מצד אחד הכוחות הרבים ביותר לשלול את זכויותיו של היחיד (שעליה לרסן) ומצד שני – האפשרות הרבה ביותר לספק את התשתית הנחוצה למימושן. ועם זאת, לפחות החובה הראשונית – לא להפריע – מוטלת על כל אדם, על הזולת. החובה לדאוג לכך שכולנו ממלאים את חובתנו זאת מוטלת אף היא על המדינה. תפקיד כפול זה של המדינה מנוסח במכשירי זכויות אדם כחובתה "לכבד ולהבטיח" את זכויות האדם. "לכבד" משמע לא לפגוע בעצמה, "להבטיח" – לדאוג לכך שאיש בתוכה לא יפְגַּע, פרטים או ארגונים. זאת הסיבה שכאשר מוגש כתב-אישום פלילי, התובע איננו אותו אדם שזכויותיו נפגעו ישירות (המותקף) אלא המדינה. זהו עניינה של המדינה שהופרו זכויותיו, ונפגע כאן גם סדר כללי יותר.
לו היה האושר כשלעצמו זכות טבעית, היתה מוטלת על המדינה החובה לא רק לא להפריע לו אלא גם לסייע פוזיטיווית למימושו. אלא שאושר הוא מושג מעורפל, חמקמק ואישי מאד. אי-אפשר לְצַפּוֹת מהמדינה שתתמוך (ותממן) בכל גחמה של הפרט, שהוא רואה בה את אושרו. זכויות הן מושג מצומצם הרבה יותר. לעומת זאת, דרישה נאותה מהמדינה היא לא להפריע לפרט לחפש את אושרו ומימושו-העצמי בדרכים הנראות לו. ככל זכות, כל עוד דרכים אלו אינן פוגעות בזכויותיהם של אחרים.
אבל יש פרשנות אחרת ל"חיפוש אחר האושר" בהכרזת העצמאות האמריקאית, שאותה לא מזכירה כלל הד"ר בילסקי. פרשנים רבים של המסמך הזה טוענים כי יש להבין את הביטוי הזה בכלל כזכות הקניין. פרשנות זו תואמת לשלוש הזכויות הטבעיות על-פי לוק – חיים, חירות וקניין – ומבטאת את השפעתו הידועה של לוק על מסמך זה ועל מסמכים אחרים בני התקופה. השפעה זאת ברורה עוד יותר מפסקת ההמשך של ההכרזה: "כי כדי להבטיח זכויות אלו, מקימים לעצמם בני-אדם ממשלים, שסמכויותיהם נגזרות מהסכמת הנשלטים, וכי בכל עת שצורת ממשל נהפכת הרסנית למטרותיה, זכותו של העם לשנות או לבטל אותו, ולייסד ממשל חדש, המושתת על עקרונות אלו…". בציניות ניתן לומר, אם כן, שאושר מובן כעושר.
בהארכת 
קרוא וכתוב 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.