קרוא וכתוב

קבוצה של טרנס-סקסואלים נזרקה מפאב בריטי כי אחד/ת מהם/ן השתמש/ה בשירותי הנשים. הם הפסידו בתביעה שהגישו נגד בעל-הבית בשל אפליה מינית.

השופט קבע כי בזמן התקרית הם נחשבו ל"גברים ביולוגיים על-פי החוק", שכן רק אחד מהם עבר ניתוח לשינוי מין, והתנהגותם יכולה היתה להוות מטרד לשאר הלקוחות. רצונו של אדם, להיחשב לאשה במקרה הזה, "איננו קובע מי הוא". השופט הוסיף וקבע כי הפרשנות לחוק נגד אפליה מינית מ-1975 איננה יכולה להיעשות ברוח אליס בארץ הפלאות, שם מי שמשתמש במלה קובע מה משמעותה.

Read Full Post »

בית-משפט במנצ'סטר, בריטניה, הוציא צו נגד אדם האוסר עליו לבטא את המלה "פאקי", כינוי גנאי גזעני לבני-אדם ממוצא פקיסטני. ביטוי פומבי כזה עלול להשית עליו עד 5 שנות מאסר, עד סוף ימיו. כמו-כן אוסר עליו הצו להתנהג באופן "אנטי-חברתי" או להשתמש בפומבי בשפה מאיימת, פוגעת או הומופובית.

המורשע שוקל לפנות לבית-הדין האירופי לזכויות האדם. יהיה מעניין. במקביל להגנה על חופש הביטוי, אוסרת האמנה הבינלאומית לזכויות אזרחיות ופוליטיות (בסעיף 20) על הסתה גזענית וחייבה מדינות לחוקק חוקים האוסרים עליה. לעומתה, האמנה האירופית לזכויות אדם לא כוללת ניסוח מפורש כזה אלא קובעת בסעיף 10, הדן בחופש הביטוי, כי הוא יהיה נתון להגבלות החיוניות לחברה דמוקרטית, בין השאר להגנה על זכויותיהם של אחרים. אם אכן יגיע המקרה לבית-המשפט, יהיה עליו לבחון האם פגיעה זאת בחופש-הביטוי היא בגדר הגבלה לגיטימית.

הידיעה בגרדיאן

Read Full Post »

הטלוויזיה היתה פתוחה כשאורי אליצור שחרר את הפנינה הזאת ב"דעת יחיד", הפינה שסוגרת את חדשות ערוץ 10. הוא הגיב לאמירה שאמנם יש זכות ליהודים לעלות להר-הבית, אבל אין לממש אותה דווקא עכשיו ולעשות פרובוקציות. "זכות שלא משתמשים בה – מאבדים אותה", קבע אליצור.

מפת הר הבית. בידינו או לא, זכות הפולחן נשמרת

ובכן, איך נגיד בעדינות? פשוט נגיד שאם החלטנו מעתה ועד הודעה חדשה להסתגר בבית, לא איבדנו את הזכות לחופש התנועה. ואם נתנזר מהפגנות ביולי-אוגוסט, כי נורא לח, לא נאבד את הזכות להפגין. וגם אם חמש-עשרה שנים לא נרצה להיות חברים בשום ארגון, עדיין נוכל לממש את זכות ההתאגדות אפילו עם רגל אחת בקבר (על ההתאגדות באמת אפשר להגיד שממנה משחרר רק המוות, שהרי על-פי המנהג היהודי פוטרים את המת, בעת הקבורה, מחברויותיו בכל האגודות…).

לעניין עצמו, אני דווקא חושבת שליהודים, בדיוק כמו לבני כל הדתות, צריכה להיות שמורה זכות הפולחן במקומות הקדושים להם. ואני גם בהחלט רואה בעיה בכך שלא מאפשרים לקבוצה דתית לממש את זכותה זו רק משום שהצד השני מאיים באלימות, גם אם אישית להר-הבית אין משמעות עבורי (וכן, אני מכירה את פסק ההלכה שאוסר דווקא על יהודים להיכנס להר-הבית). יתכן כי התבונה הפוליטית מחייבת הימנעות ממימושה דווקא עכשיו, וגם לא כל המקומות הקדושים חייבים בעתיד להיות בריבונות ישראלית. ועדיין הזכות שמורה, ואני מצפה שכל הסדר מדיני יבטיח אותה.

יתכן כי החשש הפוליטי של אליצור מוויתור מבוסס, אבל להיגד התיאורטי שלו אין על מה לסמוך. אפשר להירגע: מה שלא משתמשים בו לא נופל, ולא מאבדים זכות שלא מממשים אותה.

Read Full Post »

אחת הבעיות הסבוכות בתיאוריה ובפרקטיקה של זכויות-אדם, היא מתי מותר להגביל זכויות-אדם כאשר הן מתנגשות עם זכויות של אחרים או עם אינטרסים חברתיים יסודיים. הבעיה מחריפה במיוחד בשעת חירום ועוד יותר בעת מאבק נגד טרור, או אז אנו ניצבים מול השאלה כיצד לאזן בין אינטרסים לגיטימיים של ביטחון לבין חירויות יסוד.

כרזה לכבוד 50 שנה להכרזה האוניוורסלית לזכויות האדם

המשפט הבינלאומי הנוהג לא ערוך להתמודד עם המצב הזה, שכן הוא מתייחס למצב הקלאסי שבו מדינות בעלות צבא סדיר נלחמות זו בזו, לא למצב שבו אנו נמצאים כיום. יש טעם רב בטענה שבשל כך חייב לבוא שינוי גם בו וגם בתיאוריה של הגנה על זכויות-האדם.

בינתיים, האו"ם לא עושה את זה אלא מוציא מסמך שדן בשאלה איך מגינים על זכויות-אדם שעה שמגיבים לטרור, בדמות הפניה לעקרונות הקיימים ולאוסף פסיקות והחלטות רלוונטיות של גופים שיפוטיים וכמו-שיפוטיים, אזוריים ובינלאומיים. המסמך נועד לסייע לביסוס של אסטרטגיות מאבק בטרור תוך כיבוד זכויות-אדם. ניתן להוריד אותו בקישור המצורף. ראו הוזהרתם: מדובר בכ-100 עמודים…

Read Full Post »

הכנסת דנה אחה"צ במאחזים לא מורשים

אל תאמר(י): "מאחזים לא-חוקיים". כל ההתנחלויות אינן חוקיות על-פי המשפט הבינלאומי.
אמר(י): מאחזים לא-מורשים, או מאחזים לא-מאושרים, בהתייחסך אל אותן התנחלויות שגם ממשלת ישראל לא אישרה את הקמתן.

Read Full Post »

מזמן לא קראתי כתבה כל-כך מבולבלת, בכל הנוגע לסרבנות, כמו הכתבה במוסף הארץ על ועדת המצפון של צה"ל. היה בה המון "מה לא" (מה לא לשאול כדי לאבחן פציפיזם, למשל) אבל "מה כן" (מהו פציפיזם ואיך מאבחנים אותו, מה ההבדל בין סוגי סרבנות שונים) – ללקט בפינצטה, וגם אז, כמובן, לא יוצא מזה שום דבר קוהרנטי.

אז הנה כמה הבחנות נחוצות. זהו שילוב של קטע ממאמר שלי שטרם פורסם, עם קטע מחוות-דעת שהגשתי לוועדת המצפון המדוברת לגבי אחד מן הסרבנים המבקשים להשתחרר משירות סדיר.

שלוש הבחנות נדרשות לדיון בסירוב אזרחי (civil disobedience). הראשונה נוגעת להבדלים בינו לבין סרבנות מצפון; השנייה – להבדלים בין סרבנות טוטלית לבין סרבנות סלקטיבית. ואילו ההבחנה האחרונה היא בין הצדקת הסירוב לבין תגובתן הראויה של הרשויות כלפיו. המשך…

Read Full Post »

אדם שאיננו אזרח ישראלי נישא בישראל לאזרחית ישראלית. לאחר זמן, כפי שקורה לעתים, נולדה להם בת. האב הגיש בקשה לקבל אזרחות ישראלית וקיבל ממשרד הפנים אשרת תושב ארעי, שהתחדשה מדי שנה, במסגרת מה שמכונה "תקופת מבחן מדורגת" (לקראת קבלת אזרחות). כעבור זמן, גם זה קורה, נפרדו בני הזוג. האשה ביקשה ממשרד הפנים לבטל את ההליך המדורג לבעלה והמשרד החליט כי תוקף האשרה הארעית יפוג עם גירושיו מאשתו. הבעל עתר לבג"ץ וביקש כי בית-המשפט יורה למשרד הפנים להמשיך ב"מבחן המדורג" בעניינו עד לקבלת אזרחות ישראלית. או למצער, לקבל תושבות קבע מכוח היותו אב לאזרחית ישראלית. בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ (בהרכב ברק, חשין ובייניש) דחה את העתירה וקבע כי מדיניותו של משרד הפנים – לפיה אין בעצם הורותו של זר לקטין שהוא אזרח ישראלי כדי להצדיק להעניק לו מעמד של תושב קבע – הינה מדיניות סבירה. עתירה בבקשה לקיים דיון נוסף נדחתה על-ידי השופט מצא.

אז ככה. בישראל של 2003, אם זוג מתגרש ואחד מן ההורים שאיננו יהודי טרם עבר את כל מסלול החתחתים של קבלת אזרחות – הוא חייב לעזוב את הארץ ולהיפרד מבתו. הילדה צריכה, בנוסף לטראומה שהיא עוברת עם גירושי הוריה, גם להיפרד מאביה. בתשובתו לעתירה אמר משרד הפנים, אגב, כי הוא מוכן להעניק לעותר אשרות ביקור "נדיבות", שיאפשרו לו לבקר את בתו מעת לעת. מאד התרשמתי. משרד הפנים שוכח שלא כולם קונים את כרטיסי הטיסה שלהם על-חשבון המדינה. ואם מחר יתחלף שר הפנים (או נכון יותר, הפקיד האחראי) והמדיניות תשתנה בהתאם? מי יכול וצריך לסמוך על "נדיבות לבו" של השלטון? מישהו שמע שם על הזכות לאי-התערבות בחיי המשפחה, שהיא חלק מן ההתחייבויות הבינלאומיות של ישראל? פסיקות רבות של בית המשפט האירופי לזכויות אדם מתחבטות בשאלה מה נחשב להתערבות שרירותית בחיי המשפחה, כדי לקבוע אם הזכות הזאת נפגעת כאשר לא מעניקים להורים אזרחות בגין ילדם, בנסיבות שונות.

על-פי החוק הישראלי יש לשר הפנים שיקול דעת בהפעלת סמכותו זאת. הוא לא מחויב לא לתת אזרחות. אז על מה מסתמכים השיקולים שלו? ולמה אמנוֹת שעליהן חתומה ישראל אינן חלק מהם?

ואני שואלת עוד: נניח שלא רוצים לתת לאותו אדם אזרחות ישראלית. למה, למען השם, אי אפשר לתת לו מעמד של תושב קבע? איך הקמנו לעצמנו מנגנון אכזרי כזה, שקורע אבות מבנותיהם הקטנות רק משום שאינם יהודים?* ואיך יתכן שעם למוד סבל, משהקים מדינה, שם על עצמו שופטים שמוכנים לאשר החלטות כאלו? איך?

(*) לו היה יהודי היה מקבל אזרחות בזכות עצמו, כמובן.

Read Full Post »