קרוא וכתוב

בצלם (שעבדתי בו פעם) הוא ארגון חשוב. פעולה של ארגוני זכויות אדם בתנאים לא פשוטים של סכסוך לאומי וממשלה שמצרה את צעדיהם איננה קלה ומתסכלת לעיתים קרובות. אלא שנסיבות אלה רק מחזקות את הצורך לפעול מתוך נאמנות לעקרונות היסוד של זכויות אדם. שכן לארגונים כגון אלה אין אלא את אמינותם ויושרתם כנכסים, וחבל שהם נוגסים בהן וכך גם במעמדם ובהערכה אליהם. וזה מה שקורה כשהם אינם מתנערים מהתנהגויות בעייתיות בקרבם, ובכך מוסיפים חטא על פשע. בפעם הקודמת, כשנחשף שתחקירן שלהם הוא מכחיש שואה, פעלו בבצלם כיאות: סלדו, בדקו ואחר-כך גם פיטרו (אף כי בשקט בשקט). תגובתם למה שחשפה תכנית ‘עובדה’ על עובד שלהם מצערת ומאכזבת. יתכן מאוד שמדובר בתחקיר מפוקפק ובעבודה עיתונאית לא רצינית. אבל מבצלם מצופה לא לתקוף את התכנית אלא להתייחס ברצינות למה שכן נחשף בה על נסר נוואג'עה, איש השטח שלהם בדרום הר חברון. ובעיני בצלם “זהו אפיק הפעולה הלגיטימי היחיד עבור פלסטינים בהתחשב בעובדה שהרשויות הישראליות נמנעות מלהגן על בעלי הקרקעות הפלסטיניים באזור מפני השתלטות של מתנחלים על אדמתם, ואף מסייעות באופן פעיל לניסיונות השתלטות כאלה. מובן שבצלם מתנגד מכל וכל לעינויים ולהוצאות להורג ללא משפט או לאחר הליך משפטי, בכל נסיבות שהן, בין אם הדבר נעשה במרתפי השב"כ או ברשות הפלסטינית.” בצלם מתנגד לעינויים, מובן, אך פעולה שעלולה להביא לעינוים של אנשים היא בעיניו אפיק פעולה לגיטימי בנסיבות. משהו רע מאוד עובר על בצלם בתקופה האחרונה.

המשך…

Read Full Post »

א. למה את כאן
יום לאחר הניתוח, בטיפול נמרץ, אומר לי המנתח שאני נמצאת שם “כי לא היה מקום בהתאוששות”. כן, לכן הרדימו והנשימו אותי מחדש עד הבוקר שלמחרת, ושהיתי אחר-כך בטיפול נמרץ יומיים וחצי… חמש דקות לאחר מתן ה”מידע” הזה אני שומעת אותו מסביר בביקור הרופאים שם, ליד מיטתי, שהיתה התדרדרות אחרי הניתוח ולכן הועברתי לטיפול נמרץ…

ב. למה את רוצה לדעת?
בפעם אחרת שאלתי את המנתח שביקר בטיפול נמרץ פרט מסוים לגבי מה שבוצע בניתוח. פרט שיש לו גם השלכות על בריאותי בעתיד.
הוא: “למה את רוצה לדעת?”
אני: ….
(לאחר רגע שבו שאני מתאוששת מהתדהמה): “כי זה הגוף שלי?”

המשך…

Read Full Post »

בג"צ 5553/09, הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ראש הממשלה
(הניתוח נכתב עבור פרוייקט ‘פסיקה במבחן’ של המוקד להגנת הפרט)

תקציר

המאמר עוסק בעתירה אשר ביקשה סעד של מניעת שימוש בכבילה כאמצעי חקירה, מניעת כבילה בתנוחות מסוימות ופרסום הנחיות ברורות בנוגע לאמצעי ריסון שאינם גורמים לכאב או סבל. המדינה דחתה את הטענה כי איזוק מופעל כאמצעי חקירה וטענה כי מדובר באמצעי ביטחון שהפעלתו נעשית בסמכות וכדין. את הנהלים הקיימים סירבה לפרסם.

הביקורת במאמר מתרכזת במספר נקודות: (1) שתיקתו של בית המשפט לגבי טענת העותרים כי איזוק כנ"ל נעשה רק בחקירות שב"כ ולא בחקירות משטרה, עניין שדווקא המדינה השיבה לו בהרחבה בתשובתה, ואינו מחווה דעתו או קובע עמדה. (2) העובדה כי באיזוק זה הוכנסו כבר הקלות בעקבות פנייה מוקדמת של העותרת. בכך מכירה המדינה במשתמע בכך שהפרקטיקה מושא העתירה לא היתה תקינה, או למצער טעונת שיפור. (3) התנגדות המדינה לפרסום הנהלים הקיימים, "מעצם טיבם". ואולם, משטענה שלא מדובר באמצעי חקירה, עולה השאלה מדוע אין לפרסמם? מה ב"טיבם" מונע זאת? (4) בית המשפט אינו נחשף לנהלי השב"כ המסדירים איזוק, אך מניח אודותיהם הנחות ובעיקר אודות ההקפדה עליהם. לא ברור על מה מבוססת הנחה זאת, בעיקר על סמך ניסיון העבר, וראוי היה כי בית המשפט לא "יניח" אלא יקבע בצורה פסקנית שחובה על השב"כ לוודא כי לא יופעל איזוק מכאיב. (5) גם לו היה דבר זה נעשה, לא יכול היה בית המשפט לוודא שהוראותיו נשמרות. שכן לא רק שהוא לא מורה על פרסום אלא שהנהלים אינם גלויים לו עצמו.

המשך…

Read Full Post »

בבתי ספר ברחבי הארץ לומדות בימים אלה ילדות ונערות שיעור חשוב. כנשים, קיומן בעיני אחרים הוא בעיקר של חפץ. ומכיוון שגופן אינו אלא מכשיר לפיתוי, עליהן לכסות אותו שמא יסיחו את דעת הגברים בסביבתן או יגרמו להם, חלילה, לאבד שליטה ולסטות מדרך הישר. בהקשרים אחרים, כאשר זה נדרש בעיני הקובעים בכגון אלה – והסטנדרט הוא לעולם גברי – עליהן דווקא לטפח את ההיבט הפתייני כדי לזכות בהכרה ובתגמול החברתי; כדי שיראו אותן בכלל, או כדי לשפר את סיכויי המכירה בחברה הקונה עצמה לדעת. הבחנות דקות שגם אותן צריך ללמוד היטב; להפנים את הקודים הנכונים, הגבריים, ולתמרן ביניהם. לא פשוט. יש מה ללמוד. כך או כך, גופן יהיה תמיד או אובייקט מסוכן שיש להיזהר ממנו, או מה שיש להשתמש בו כדי לשאת חן. לעולם לא משהו ששייך באמת להן ושיש להן אוטונומיה עליו. מי אמר שבית הספר לא מכין אותך לחיים?

המשך…

Read Full Post »

פֹּה לַצָּרוֹת יֵש אָב וְאֵם וְיֶלֶד –
וְהַמִּיתוֹת גַּם הֵן קְבוּעוֹת, כְּמוֹ מִסִּים. 
                                               (יהודה עמיחי)

תינוק חמישי מת תוך חודשיים ב”גן ילדים” של מבקשי מקלט בדרום תל אביב. על פי הדיווח, שכב התינוק בן ארבעת החודשים על בטנו שעות ארוכות בלי שמישהו ניגש אליו. “גני ילדים” אלה, הראויים יותר לשם מחסנים לפי תיאורם, הם המקום שבו, בהיעדר מסגרת אחרת, משאירים מבקשי המקלט ומהגרי העבודה את ילדיהם במשך שעות ארוכות ואף ימים, כשהם יוצאים להביא את לחמם בעבודות מפרכות. מדובר במסגרות המתנהלות ללא פיקוח, כשתינוקות, פעוטים וילדים קטנים שוהים שם בתנאים קשים ולא מתאימים, ובהיעדר כוח אדם גם ללא השגחה. חמישה תינוקות מתים מהזנחה תוך חודשיים. אצלנו. בחצר האחורית שלנו. חמישה! הבטן מתהפכת והלב בוכה, מסרב להאמין.

המשך…

Read Full Post »

מהסניף המקומי של ‘נשים עושות שלום’ מגיע דיוור שבו כל רשימת הנמענים גלויה. על המייל הראשון אני עוברת לסדר היום. אחרי המייל השלישי אני יוצרת קשר ומסבירה שמשלוח בצורה כזאת הוא פגיעה בפרטיות (וגם מתכון לקבלת ספאם), ושהפתרון הוא לשים את רשימת השמות בשדה של עותק סמוי (bcc).

התשובה איננה “סליחה, לא ידענו”. ולא “תודה, נתקן”. לא ולא. התשובה היא: “אבל אנחנו רוצות שכל מי שמקבל ידע מי עוד מקבל”.

המשך…

Read Full Post »

במאמרה ‘קיצור תולדות חוסר האנושיות: ביקור בבית חולים ישראלי’, מגוללת אווה אילוז סיפור מזעזע על רופאים ערלי לב וצוות רפואי אטום. מעבר לתאור של הכאב האישי יש מקום, ודאי עבור סוציולגית כפרופ’ אילוז, לפרספקטיבה המנסה לטעת ארועים כגון אלה בהקשר הרחב שלהם; אך אינני בטוחה שכל מסקנותיה הכלליות תקפות וכל הסבריה משכנעים.

המשך…

Read Full Post »

בספרו You Can’t Read This Book, על צנזורה בעידן החירות, עומד ניק כהן בין השאר על כך שהאלימות הרצחנית המופנית מצד קבוצות פנאטיות מוסלמיות כלפי מי שמפרסמים יצירות המבקרות את האסלאם או מלגלגות עליו, גורמת לכותבים, למו"לים ולמפיצים להימנע מפרסומים כאלה. זאת בעוד אין חשש דומה כאשר נמתחת ביקורת כזאת, או מופגן לגלוג, כלפי דתות אחרות. התוצאה היא מצג מעוות שבו ביקורת נמתחת דווקא על הסובלנים יותר. או לפחות אלה שאיננו חוששים שיהרגו אותנו בשל ביקורתנו עליהם. ואילו הפוגענים והאלימים (המנכסים לעצמם את "האסלאם" על אף שרוב מאמיניו רחוקים מלהיות כאלה ומהווים גם את רוב קורבנותיהם של אותן קבוצות פנאטיות רצחניות) – משוחררים מהביקורת או הסאטירה.

המשך…

Read Full Post »

התנועה לחופש המידע פנתה למשרדי הממשלה בבקשה לקבל לידיה את לוחות הזמנים של השרים. על פי ידיעה בהארץ, השר נפתלי בנט (וכנראה גם שרים נוספים) מסר יומני פגישות שהכילו גם מספרי טלפון ופרטים אישיים. חמור עוד יותר: כלכליסט דיווח כי במסגרת העברת הנתונים על ההתקשרויות הכספיות של משרד הבריאות ב-2013 לידי התנועה, נחשפו עשרות שמות של פגועי נפש שקיבלו שירותים שונים מן המשרד. בשני המקרים, הפרטים היו גלויים לעין כל באתר התנועה עד שהעניין התגלה ותוקן.

אבל המעניינת כאן במיוחד היא התגובה של התנועה לחופש המידע דווקא:

המשך…

Read Full Post »