קרוא וכתוב

נימוס אלמנטרי?

המנכ"ל הזמני של רשות השידור, יאיר אלוני, הסביר שהורה לבצע ראיון שתוכנן עם סילבן שלום ב'פוליטיקה' ובוטל על-ידי מערכת התכנית. הטעמים: "נימוס אלמנטרי כלפי השר, שבוודאי ביטל או קבע דברים בגלל התוכנית, ואז להודיע לו על ביטול בהתרעה כה קצרה; הגינות בסיסית: המערכת היתה משתוללת לו שר או כל מרואיין אחר היה עושה זאת לה, ולכן לא נעשה לאחרים מה ששנוא עלינו. כך היה נוהג המנכ"ל בכל מקרה ולגבי כל מוזמן שהיו נוהגים עמו בדרך זו, ללא קשר לעובדת היותו שר". המממ…. כמה הגון ואלמנטרי זה נשמע. הייתי ממש משתכנעת, לולא הייתי מכירה מנסיוני האישי (לא פעם ולא פעמיים) ביטולים מתכניות שונות (אפילו מ'פוליטיקה'); לפעמים ברגע האחרון, לאחר שכבר קבעו אִתי, פיניתי זמן והתכוננתי. לפעמים אפילו לא הודיעו על הביטול אלא פשוט נעלמו ולא חזרו. גם לבן-זוגי זה קרה פעמים אחדות; ויש לשער שגם לאחרים. דְּעָלַךְ סָנִי לַחֲבֵרָךְ לֹא תַּעֲבִיד? על זה שמעו בטלוויזיה רק בהודעות לעיתונות של המנכ"ל (הזמני).

לסטנדרטים עיתונאיים יש מחיר

לא בטוח שאחרי שנחזור מהמחצית השנייה של השבתון, נחדש את המנוי על הארץ. למה? בגלל זה. יש לי איזה פגם שמקשה עלי להמשיך להיות מנויה על עיתון שמוציא מהארון אנשים מעל הדף הראשי שלו, בשם הקמפיין שמקדש הכול. פעם לא יכולתי לתאר לעצמי את הבוקר בלי קפה ועיתון. זה עדיין הרגל, אבל שנהיה פחות ופחות נעים או חיוני. זה לא אומר שלא אקרא אותו, וּודאי אתעדכן במהדורת האינטרנט. זה גם לא אומר שאני חושבת שיש חלופות טובות יותר. מבין עיתוני ישראל, הארץ הוא הגרוע פחות. אבל לסטנדרטים יש גם מחיר. מי שמתיימר להידמות לניו-יורק טיימס ולגרדיאן – קבוצת ההתייחסות של הארץ – כדאי שיידע שבניו-יורק טיימס יובל יועז והעורך שלו היו עפים מהעיתון אחרי הכתבה השערורייתית שפירסמו במוסף.

Read Full Post »

את הכותרת לעיל לא אני ניסחתי. עשה זאת עוזי בנזימן, עיתונאי שאני מעריכה, בטור העורך שלו בעין השביעית. טור שהתייחס להתפשטות הנוהג הנפסד של הסתמכות על מקורות עלומי-שם וקורא ל"חשיבה מחודשת על הנזקים שגורמת עיתונות הספין האנונימית". וכך כותב בנזימן:

"ההסתתרות מאחורי אנשי־צללים, המביאים לכאורה את דבריהן של דמויות חיות וקיימות שיש לציבור עניין וזכות לשמוע מה בפיהן, היא פירצה לבריחה מאחריות. בצורה זו מופרחות גרסאות שאין להן כתובת ושלא ניתן, לכן, לבוא חשבון עם מי שמסר אותן. האנונימיות יוצרת שכפ"ץ להפקרות עיתונאית מהסוג הנחות ביותר."

לבנזימן היושר הנחוץ להודות שגם העין השביעית לוקה בכך, ועוד באותו גיליון עצמו. זה כמובן מחליש את המסר, שהרי העין השביעית מבקשת להיות מצפן אתי לעיתונות. ועדיין, כדאי לעורכיו של בנזימן בהארץ לקרוא קרוא היטב את דבריו בטור זה, לנוכח הכתבה המגמתית והחד-צדדית שפירסמו השבוע במוסף שלהם, שבו הגיע הקמפיין השלילי שלהם נגד פרופ' רות גביזון לשיאים של צהיבות ועליבות. רמיזות אישיות מכוערות, השמצות ארסיות – את כולן מביא העיתון בלי שנדע מי עומד מאחוריהן ומהם האינטרסים שלו, ומבלי שניתן יהיה להתגונן בפני מפיציהן עלומי השם והפנים. מי שמשיבים לשאלה "האם פרופ' רות גביזון מתאימה לבית המשפט העליון או לא?" – כלשונה היומרנית של ההפניה לכתבה מתוכן העניינים – הם מי שאין להם אפילו האומץ לעמוד מאחורי טענותיהם. לא מחמיא, ולאו דווקא לנשוא הכתבה.
מה אכפת לעיתון? בשבוע הבא כבר יהיה קמפיין חדש בנושא אחר.

את המכתב ששלחתי למוסף אביא כאן אם ולאחר שיפורסם.

הקמפיין המלוכלך

עוד לא שקע האבק מהלכלוך של כתבת המוסף, שלוּותה בשובל מכוער במיוחד של תגובות נמוכות וצהובות באינטרנט, המצביעות על "שיקול דעתה" של המערכת המפרסמת אותן (כך מצהירה מערכת הארץ על מנגנון התגובות שלה) – גם ה"כבוד" שבפרסומן כולו שלה – והיום יש לנו כבר כותרת חדשה. בעמוד הראשון של הארץ(!), כיאה לסדר העדיפויות שלו בימים אלו. הפעם כולם מדברים בשמם, יש לציין. אין לי מושג לגבי אמיתותן של הרמיזות המושמעות, אך יש לי עמדה מאד ברורה לגבי צנעת הפרט של אנשים הבוחרים שלא לפרסם את נטיותיהם המיניות. בכלל, נטיות מיניות אינן פרוגרמה בעיני; הן נהפכות (בצדק) לסוגייה רק בחברה המדכאת אותן. אבל הצד השני של המטבע הוא שאי-אפשר בשם מאבק בדיכוי הזה להכריח אנשים אחרים לצאת מהארון. בעיני גם מותר להומוסקסואל לא לתמוך בנישואים חד-מיניים, או להחזיק בעמדה המשפטית כי בכך שמדינה איננה מתירה אותם היא איננה מפירה את חובתה המשפטית על-פי אמנות בינלאומיות הקובעות את הזכות להינשא כפי שזו מנוסחת בהן ("הזכות לשאת בן זוג ולכונן משפחה תהיה מוכרת לגבר ואשה שבגיל הנישואין"). אם כי דעתי האישית היא שראוי לה למדינה להתיר זאת. מוסד הנישואים אמנם איננו בדיוק המוסד המתקדם בעולם, אך כל עוד המדינה מסדירה אותו, זכאים להיכנס אליו גם אנשים הרואים עצמם מתקדמים.

אבל הוויכוח העקרוני והחשוב הזה, אסור שיסתיר מעינינו את הקמפיין המלוכלך שמנהל הארץ נגד פרופ' רות גביזון, שירד לשפל חסר תקדים. בשם ה"הגנה" על "הציבור הנאור" מפני מינויה נפרצו כל הכללים, הופרו כל העקרונות והכל מותר. ועכשיו בואו נשאל כיצד זה לא פירסם הארץ שמועות אישיות מכוערות – שיש בשפע – על שופטים אחרים בבית המשפט העליון, ערב מינוים? מדוע נשלפת הארטילריה החלודה הזאת רק כשמדובר בפרופ' גביזון, למי האינטרס בכך ומי איננו בוחל בשום אמצעי בדרכו להשגת המטרה? לסחרחרה הזאת נסחפים אנשים המצהירים פה ושם על תמיכתם בזכויות אזרחיות. אבל כשמדובר במטרה שהם סימנו הכל מותר: להוציא לשון הרע, להלך רכיל, לשפוך את דמו של אדם ולרמוס את כבודו. או לשתוק לנוכח התופעות האלו בעודם מדברים גבוהה גבוהה על זכויות הפרט, כשבשנים עברו נהנו מתרומתה הלא-מעורערת של פרופ' גביזון לביצורן.
בין אם פרופ' גביזון תיבחר לבית המשפט העליון בין אם לאו (ובשאלה הזאת יכריע כנראה אהרן ברק, לא כתבלבים למיניהם, עורכיהם ומקורותיהם האנונימיים), מסע ההשמצות שמנוהל נגדה מעורר קבס ומעיד בעיקר על המנהלים אותו; שאין להם אלוהים, לא סייג ולא רסן.

Read Full Post »

מבריקה מדי?

האג'נדה של פרופ' רות גביזון לא מוצאת חן בעיני אהרן ברק. הוא לפחות אומר זאת עכשיו בהאי לישנא. לא רק שהיא פסולה כי היא "מועמדת שיש לה אג'נדה", כאילו לו אין כזאת. מעתה אמרו: האג'נדה שלה פסולה משום שהיא איננה האג'נדה שלי. זאת הסיבה לכך שלמרות שאיש לא יחלוק על כישוריה של גביזון (גילוי נאות: אני מכירה אותה, וגם עם ברק נפגשתי), היא פסולה בעיניו מלהצטרף לבית המשפט שהוא מבקש לעצב בצלמו ובדמותו. המועמדים הנכונים צריכים, לדבריו, "להתפתח עם התפקיד", כלומר, להתחנך ולעבור את הסוציאליזציה הנכונה. ע"י ברק כמובן.

אפשר להיות בעד או נגד דעותיה של גביזון על תפקיד בית המשפט ועד כמה הוא צריך להיות אקטיביסטי, וגם בעד או נגד דעותיה האחרות. אבל קשה להבין מה רע בכך שבית המשפט העליון יהיה פחות מונוליטי ויבטא עמדות שונות. פלורליזם כזה רק מפרה את השיח, כפי שכבר למדנו מזמן מג'ון סטיוארט מיל. מה גם שבקרוב יאבד בית המשפט את הברק שלו, תרתי משמע, עם פרישתו הקרבה ובאה של ברק (ושל חשין). האם לברק יש אינטרס סמוי, אולי סמוי אפילו מעיניו בהיותו לא-מודע, שבית המשפט שהוא משאיר אחריו יהיה בינוני? אם כך יהיה, עלולה מורשת ברק להיות קטלנית לחברה הישראלית משתי סיבות משלימות. קודם הוא הרחיב את זכות העמידה והשפיטות לפתחו של שער שהכל נכנס בו. עכשיו הוא מותיר אחריו בית משפט שאין בו איש ברמתו שיכול להתמודד עם התסבוכת הזאת. הדבר האחרון שאנחנו צריכים הוא מועמדים בלי אג'נדה לגבי האג'נדה שהכתיב ברק.

ללא קשר לשאלה האם מינוי זה או אחר הוא ראוי, אופן בחירת השופטים לבית המשפט העליון כפי שהתקבע אצלנו הוא פסול. המינויים האלו מתנהלים, let's face it, בשיטה הידועה של "חבר מביא חבר". לפעמים חברה; לפעמים מתפשרים במסגרת דיל, אבל העיקר הוא שנציגי השופטים (שמצביעים כאיש אחד, כאילו אין להם דעה משלהם) מהווים למעשה בלוק בוועדה לבחירת שופטים, ולמעשה מכתיבים את המינויים למוסד שלהם. זה הביא את שרת המשפטים ציפי לבני לנקוט בצעד שגם הוא פסול: לעכב את התכנסות הוועדה ולגרום לכך שבית המשפט עובד בתקן חסר.

קרטל פסול?

השיטה הישראלית נחשבת לעדיפה על שיטות אחרות, שבהן הדרג הפוליטי ממנה או בוחר באופן זה או אחר את השופטים. אבל היא הגיעה לשיא של חוסר-סבירות שבו השופטים קובעים מי יתקבל למועדון, מי יחבור אליהם ומי יחליף אותם. בשום גוף ציבורי הדברים לא מתנהלים כך שהחברים הנוכחיים מחליטים מי יכול להצטרף אליהם או מי יירש את מקומם. למעשה, לו היתה מגיעה לבית-המשפט העליון עתירה נגד התנהלות כזאת של גוף ציבורי, ובמיוחד נגד התופעה ששלושת נציגי בית-המשפט העליון בוועדה עושים קרטל ולא מצביעים על-פי צו מצפונם, הוא היה פוסל זאת על המקום.
אה, אבל רק אם זה קורה אצל אחרים.

Read Full Post »

בצעירותי, ראיתי עם אבא שלי את ההצגה "של מי החיים האלו, לעזאזל?". אבא שלי כבר אז היה חולה מאד. השאלות שההצגה העלתה במלוא חריפותן – לגבי זכותם של חולים אנושים להחליט כי ברצונם לסיים את חייהם – השאירו עליו רושם חזק. גם עלי.

אבל אם פעם חולים קשים היו צריכים להיאבק על הזכות למות, מתברר שהיום, לפעמים, צריך להיאבק על הזכות לחיות. שני סוגי המאבקים מתנהלים נגד הממסד הרפואי, ושניהם בזירה המשפטית. זאת למרות שהסוגיות הסבוכות שמעלים המקרים האלו בפירוש אינן רק (ואפילו לא בעיקר) רפואיות או משפטיות. אני כמובן מגזימה כשאני אומרת שהמאבק על הזכות למות הוא נחלת העבר. אבל ללא ספק, השאלות סביב הסוגייה הזאת חדרו לזרם המרכזי. יותר ויותר אנשים משוכנעים שזכותם לחיים כוללת את זכותם להפסיק את חייהם. את זכותם למות. ברמה התיאורטית, אגב, זה לא כל-כך פשוט (ר' להלן, בפונט הצבעוני).

לפני קרוב לשנתיים כתבתי לראשונה על המקרה של לסלי ברק, שביקש כי בית המשפט הבריטי ימנע את האפשרות שרופאיו יחליטו כי איכות חייו (הצפויה להתדרדר עקב מחלתו) איננה מצדיקה את המשך הזנתו המלאכותית. ברק זכה בסיבוב הראשון, אבל בערעור נגדי שהגישה המועצה הרפואית החליט בית-המשפט לאחרונה כי גם אם המקרה הפרטי של ברק מוגן על-ידי החוק הפלילי הרגיל, ההכרעה העקרונית הסופית בכל המקרים לגבי הפסקת הזנה מלאכותית או טיפול אחר תישאר בידי הרופאים, ולחולים לא יהיה בעניין זה say. במאמר שפירסמה בגרדיאן, ניסתה אילורה פינלי, פרופ' לרפואה פליאטיבית, להבהיר את הדברים מעמדתם של הרופאים ולהסביר מדוע איש אינו רשאי לדרוש לקבל טיפול כאשר השיפוט [שלהם] קובע שאין בו טעם.
במקרה אחר, סירבו רופאים לתחינותיה של אם להחיות את בתה שסבלה מקשיי נשימה, ורק החייאתה על-ידי אחת האחיות והעברתה לאחר מכן לבית חולים אחר הצילו את חייה.
שני מקרים עלו לכותרות בבריטניה לאחרונה. באחד דרשו בני משפחתו של חולה בן 86 מהרופאים לא לנתק אותו מהמכשירים בגלל אמונתם הדתית; השני נגע לתינוקת שהרופאים קבעו כי אין להחיותה בגלל מצבה הסופני. בינתיים היא ממשיכה לחיות והוריה אף טוענים כי מצבה משתפר. המאבק המשפטי במקרה הראשון נכשל ובמקרה השני עדיין נמשך.

מי מחליט? לבני אדם יש זכות לבריאות, הכוללת את הזכות לקבל טיפול רפואי. החלטות הקשורות לחלוקת משאבים רפואיים הן מטבען החלטות טרגיות. הן כרוכות בהכרעה המקרה של מי דחוף יותר או "חשוב יותר". הן מערבות סוגיות סבוכות. האם עדיף לספק לרבים טיפול שעלותו נמוכה או למעטים טיפול בעל עלות גבוהה? האם יש להשקיע ברפואה מונעת או בטיפולים נדירים? איך מחליטים את מי לפנות מהטיפול הנמרץ כשצריך את המיטה למקרה דחוף חדש?
לרוב הסוגיות האלו, אם לא לכולן, יש השלכות כספיות, והן כרוכות בהחלטות כלכליות בדבר הקצאת משאבים. חלקן החלטות חוץ-רפואיות (כמה יקבלו שירותי הבריאות מתוך העוגה הכוללת של תקציב המדינה) וחלקן החלטות פנים-רפואיות, של מדיניוּת בריאות, כמו אלו שפורטו קודם. אבל ציפייתו של כל חולה כשהוא מגיע לרופא/ה היא שההחלטה שתתקבל בעניינו תהיה החלטה קודם כל משיקולים רפואיים. זה אומר לא רק שיקולים רפואיים לעומת שיקולים כלכליים, אלא גם שיקולים רפואיים-מקצועיים לעומת שיקולים ערכיים לגבי איכות-החיים המוערכת שלו, כשהערכתם של הרופאים מוכתמת בהכרח בהשקפת עולמם האישית.
האפשרות שהזכות לחיים ולטיפול רפואי תישחק בגלל עמדות ציניות ואחרות – מדאיגה אותי מאד. עדיין לא שכחתי את אותו רופא ידוע שנתן לפני שנים רבות ראיון לעיתון (זה היה חדשות ז"ל, אם אינני טועה), ובו סיפר כי אם יאובחן כחולה סרטן סופני יתאבד, שכן איננו רוצה לשכב במיטה כפגר מסריח. איזה מסר העביר הרופא הסְלֵבּ וחסר-הרגישות למאות ואלפי חולים כאלו הסובלים בכבוד ומבקשים עדיין להמשיך לחיות? הוא בטוח לא יהיה הרופא שלי.

ראו גם: המקרה של טרי שייבו

Read Full Post »

יש מה לומר גם בעד וגם נגד אקטיביזם שיפוטי. הבעיה היא שקולות רבים הנשמעים בעד אקטיביזם שיפוטי תומכים בו פשוט מפני שהוא מקדם את הערכים שבהם הם דוגלים. לכן הם צריכים לשאול את עצמם ביושר האם הם היו בעד אקטיביזם שיפוטי גם לו הוא היה מקדם את הערכים שהם מתנגדים להם. למשל, לו דעת המיעוט של אדמונד לוי בבג"צ ההתנתקות – שסברה כי יש לפסול את חוק פינוי-פיצוי של הכנסת – היתה דעת הרוב בבית-המשפט.

זה איננו תסריט דמיוני. בארה"ב זה כבר קרה בשנות השלושים של המאה ה-20, כשבית המשפט העליון פסל את חקיקת הניו-דיל של רוזוולט. הרוב בבית המשפט קבע כי החקיקה פוגעת בחוקה. ככל הנראה, רק איומו של רוזוולט להרחיב את בית-המשפט הוביל לשינוי בעמדתו של אחד השופטים. מה תהיה עמדתם של מצדדי האקטיביזם אצלנו אם בית המשפט היה פוסל חוקים המבקשים לצמצם פערים על-ידי חלוקה מחדש של העושר משום שאלו פוגעים בקניין? או שהיה מבטל את חוק ההתנתקות משום ש, כפי שטוען אדמונד לוי באחד מפסקי הדין האקטיביסטיים והפוליטיים ביותר שנכתבו אצלנו אי-פעם, הוא איננו לתכלית ראויה?

אקטיביזם איננו חד-כיווני. הוא איננו מקדם בהכרח ערכים של צד אחד. בית המשפט יכול להמשיך ולדבוק באקטיביזם עם ערכים שונים לגמרי מאלו שמדריכים אותו היום. אין להסיק מכך שיש להתנגד לביקורת שיפוטית על חוקים הפוגעים בזכויות אדם. אבל יש להבין כי לחרב הזאת יש שני צדדים. ואין ערובה שלא תתהפך.

Read Full Post »