קרוא וכתוב

הארץ דיווח ביום א' בעמודו הראשון על תקלה לא נעימה שארעה לניו-יורק טיימס. ב-11 במרץ יצא האחרון בכתבה על מי שעומד, לכאורה, מאחורי התמונה המפורסמת ביותר מכלא אבו-ג'רייב. מאוחר יותר התברר לעיתון שזה לא האיש.  לכן הוא יצא בשבת בכתבת תיקון שפורסמה בעמודו הראשון, ובעמוד השני, במדור התיקונים, התפרסמה "הערת עורך", תת-מדור נפרד המוקדש לתיקונים מיוחדים הדורשים את התייחסות העורך. הייחוס המוטעה כבר התפרסם קודם בכלי תקשורת אחרים, אך לא רק שהניו-יורק טיימס לקח אחריות מלאה, אלא שעורכו קבע כי הוא שגה בכך שלא ערך בירורים נוספים ולא חקר כהלכה את זהות האדם בצילום טרם הפרסום.
אגב, מכתבת הטיימס של שבת עולה כי ככל הנראה עלי שלאל קוואיסי, שבו מדובר, עוּנה בדרך דומה גם אם לא הוא זה שצולם באותו צילום ספציפי.

ועכשיו תראו מי טורח לפרסם את הסיפור על השגיאה בעמודו הראשון. העיתון שאצלו אין כלל מדור תיקונים, דוגמת זה המתפרסם בקביעות בניו-יורק טיימס שגם מזמין כמדיניות את הקוראים לשלוח לו תלונות והצעות לגבי הדורש תיקון, הערות שהוא מקבל בברכה, כלשונו. מי שחוגג על השגיאות של הניו-יורק טיימס הוא העיתון שמדי פעם מפרסם "הבהרה" בלשון רפה (מה יש להבהיר, שטעיתם?), לְמה שדורש את הלשון המפורשת "תיקון". העיתון שלא מגיב כלל על הערות תיקון שנשלחות לו לגבי פרטים חשובים ששגה בהם, ואיננו מתקן אותם. העיתון שמן הנסיבות של הפעמים הספורות שבהן כן פירסם "תיקון" אפשר להניח, לא בלי ביסוס, שזה היה בעקבות איומים בתביעות ענק מצד עורכי-דין ידועי שם.
מה היה עושה הארץ אם היה נופל כמו הניו-יורק טיימס? לא יהיה זה מרחיק לכת לשער שלא היינו רואים שם כתבה על כך בעמוד הראשון, או הערת עורך של לנדאו הקובעת כי העיתון היה צריך לבדוק יותר טרם הפרסום, או לפנות לאדם מסוים לקבל את תגובתו, כמו בדוגמא אחרת להערת עורך שפורסמה לאחרונה בניו-יורק טיימס. לא צריך רק לשער, אפשר גם להיזכר איך "התמודד" הארץ ממש לאחרונה עם העובדה המצערת ששגה והאשים בכותרתו הראשית כי אי-אבחון של מחלת שרון גרם לטיפול שגוי שהוביל לארוע הקטלני השני. (ראו כאן, אייטם שני).

לשגות זה אנושי. הניו-יורק טיימס (כמו הגרדיאן, שאת שניהם קראתי על בסיס יומיומי בתקופות שונות בשנה האחרונה), מבין שגם אם טוב יותר לבדוק מראש, חייבים לתקן בדיעבד אם כבר שגית. בשני העיתונים האלו, שמהווים את קבוצת ההתייחסות של הארץ, מתקנים לא רק זוטות כמו תאריכים או שמות שלא אויתו כהלכה. מתקנים גם תיקונים משמעותיים, המצביעים על טעויות שנעשו בשיקול הדעת העיתונאי/המערכתי. עיתונים רציניים מבינים שהנכונות לתקן היא חלק מתג האמינות של העיתון, שהוא הנכס העיקרי של כל כלי-תקשורת.

זה יופי לרצות להיות כמו הניו-יורק טיימס והגרדיאן, רק שזה אומר גם לאמץ את הסטנדרטים המחמירים שלהם, לא רק את הארוֹמה החו”לית. אבל הרבה יותר קל, כידוע, להכות על חטא על חזהו של הזולת, לא על זה שלך. אז בינתיים הארץ חוגג על הטעויות של הניו-יורק טיימס, בלי לאמץ את מדיניות התיקון שלו, הראויה לכל שבח.

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

Read Full Post »

ספר חדש של גרשום גרוננברג חושף כי כבר בספטמבר 1967 הוזהרה ממשלת ישראל שתכניתה ליישב אזרחים ישראלים בשטחים מנוגדת למשפט הבינלאומי. תיאודור (תדי) מירון, ששימש אז כיועץ המשפטי של משרד החוץ, התבקש לחוות דעתו על תכניתו של ראש הממשלה דאז לוי אשכול לאשר התנחלויות בגדה המערבית וברמת הגולן, שנכבשו שלושה חודשים קודם לכן. מירון הוא כיום אחד המשפטנים המובילים בעולם למשפט בינלאומי של זכויות אדם ולמשפט הומניטרי בינלאומי. הוא לימד שנים רבות באוניברסיטת ניו-יורק, כיהן עד לאחרונה כנשיא בית המשפט הפלילי הבינלאומי ליוגוסלוויה לשעבר וממשיך לשבת כשופט מן המניין בבית הדין הזה.
במכתב מלווה לתזכיר, שסוּוג "סודי ביותר," קובע מירון כי "התיישבות אזרחית בשטחים המוחזקים סותרת הוראות מפורשות של אמנת ג'נבה מס. 4". בגוף התזכיר מצטט מירון את סעיף 49 לאמנת ג'נבה הרביעית ואת הפרשנות של הצלב האדום לאמנה (מ-1958), וקובע: "האיסור הוא איפוא איסור קטגורי, ואיננו מותנה במניעי ההעברה או במטרותיה והוא נועד למנוע התיישבות בשטח כבוש של בני המדינה הכובשת". אם בכל זאת יוחלט על התיישבות יהודית בשטחים המוחזקים, ממשיך מירון, חיוני שהיא תיעשה רק על-ידי גופים צבאיים ותישא אופי זמני בלבד. "גם אם מיישבים צבא ולא אזרחים", מוסיף מירון, "חייבים מבחינת המשפט הבינלאומי להתחשב בשאלת הבעלות על הקרקע". מירון מצטט את סעיף לתקנות האג מ-1907, הנחשבות לחלק מן המשפט המנהגי המחייב את כל המדינות. הסעיף קובע כי יש לכבד רכוש פרטי ואין להחרים אותו. מירון מתייחס בהמשך לעמדתה של ישראל כי לא מדובר בשטח כבוש ומזכיר כי לא רק גורמים בינלאומיים לא מקבלים עמדה זו, אלא כי "מעשים מסוימים של ישראל עצמה אינם מתיישבים עם הטענה שהגדה איננה שטח כבוש". למשל, צו הוראות ביטחון מ-1967 קבע בסעיף 35 כי "בית משפט צבאי ומינהלת בית משפט צבאי יקיימו את הוראות אמנת ג'נבה בדבר הגנת אזרחים בימי מלחמה בכל הקשור להליכים משפטיים, ומקום שישנה סתירה בין צו זה לבין האמנה האמורה, הוראות האמנה עדיפות".

ההמשך ידוע. כפי שמזכיר גרוננברג במאמר שהוא מפרסם היום בניו-יורק טיימס, שבוע לאחר קבלת התזכיר אישר אשכול להקים מחדש את כפר עציון, כ"היאחזות נח"ל". לא רחק היום והתנחלויות אזרחיות גלויות הוקמו בשטחים הכבושים. כיום חיים שם רבע מיליון אזרחים ישראלים. מי שמוסיפים להשתמש בטיעון כי הוראות אמנת ג'נבה אינן חלות על הגדה המערבית אינם מודעים לחוות הדעת המשפטית הזאת, שהקדימה את מפעל ההתנחלויות.
האמת ניתנת להיאמר, כי כיום גם בית המשפט העליון של ישראל בודק את פעולותיה על-פי אמנת ג'נבה הרביעית. אבל ממאן לבחון את השאלה הכללית של חוקיות ההתנחלויות. אולי העותרים הבאים יצרפו את התזכיר הסודי של מירון לתצהירים שלהם.
ולכל זה יש קשר, נדמה לי, לאייטם הבא.

עוד בנושא: איזה חוק בדיוק?

"איש לא יחקור אותי"

"מה את חושבת לעצמך? איש לא חקר אותי כשהייתי סגן רמטכ"ל ורמטכ"ל ואיש לא יחקור אותי כשר ביטחון". כך, על פי הדיווח, צעק שר הביטחון על עו"ד טליה ששון, בנוכחות קצינים בכירים והיועצת המשפטית של משרדו, כששון ביקשה לדעת מדוע איננו חותם על צווי הריסה נגד מאות מאחזים לא חוקיים.

ובכן, אם יורשה לי, זאת בדיוק הבעיה. שאיש לא חקר את מופז כשהיה סגן רמטכ"ל ורמטכ"ל. לו היה הדבר נעשה אז, יתכן שהיו נחסכים כמה פשעי מלחמה. יתכן גם שקצינים בכירים לא היו נאלצים להישאר בארץ ולהימנע מלצאת ללימודים בחו"ל מחשש כי יועמדו שם לדין. כשמדינה ממלאת את חובתה לחקור כהלכה חשד לפשעים, ולהעמיד לדין את החשודים בביצועם כשיש יסוד לכך, מתייתר הצורך כי הקהילה הבינלאומית תפעל בנדון. כל עוד איננו עושים זאת, אל נבוא בטענות למדינות אחרות על כי הן ממלאות את הוואקום.

עוד בנושא: מי מפחד משיפוט בינלאומי?

Read Full Post »

החלטת בית הדין המשמעתי לעובדי ציבור ברשויות המקומיות בבריטניה להשעות את ראש עיריית לונדון לארבעה שבועות – החלטה שבינתיים נעצרה ע"י בית המשפט – היא בעייתית. שכן משמעותה הוא כי גוף מרחיק מתפקידו נבחר ציבור ללא עילות הקבועות לכך בחוק. זאת בעוד שהסנקציה על התנהגותו של פוליטיקאי (אם לא עבר על החוק) צריכה להיות בקלפי, בכך שהוא לא ייבחר שוב. אך גם אם ניתן למתוח ביקורת על הסנקציה שבה בחר בית הדין המשמעתי, אין יסוד לטענותיו של ליווינגסטון כי זוהי פגיעה בלב הדמוקרטיה, וכי אין זה קביל כי גופים שלא נבחרו מתערבים בהחלטותיהם של הבוחרים. בדמוקרטיה אף רשות איננה עצמאית לחלוטין. כל רשות נתונה לביקורת של הרשויות האחרות על חריגה מתפקידה. זוהי המשמעות המלאה של מה שקרוי (לא תמיד באופן מדויק) "הפרדת רשויות". אחד מתפקידיה של הרשות המחוקקת הוא לפקח על מעשיה של הרשות המבצעת. הרשות השופטת מבצעת ביקורת שיפוטית לא רק על מעשיה של הרשות המבצעת אלא גם על חוקים שאינם חוקתיים, לפחות בשיטות משפט שבהן קיימת חוקה בעלת מעמד על לעומת חקיקה רגילה. ובית המשפט עצמו כפוף לחוקים שמחוקקת הרשות המחוקקת, גם כאשר הוא מפרש אותם.
העובדה שאדם נבחר למלא תפקיד איננה אומרת שהוא איננו כפוף לכללים אתיים מסוימים, בנוסף לחוק. בריטניה הכירה בכך בהקימה את בית הדין המשמעתי הזה. גוף משמעתי רשאי להטיל סנקציות, גם אם בחר בסנקציה מוטעית במקרה הזה. העובדה שחבריו של הגוף הזה לא נבחרו בידי האזרחים איננה מעלה או מורידה. גם שופטים לא נבחרים בשיטות פוליטיות רבות. ואכן, ה"עלבון" של "לא נבחרתם" מוטח  כלפיהם לעיתים קרובות בידי מי שמבקשים לעשות דה-לגיטימציה להחלטותיהם. דמוקרטיה אין משמעה כי כל החלטה מסורה להחלטת העם.

שיתרכז באוטובוסים

בסופו של דבר, עושה רושם כי ההחלטה להגיש תלונה נגד ליווינגסטון לאותו גוף תתברר כמקח טעות, שכן הוא נהפך לאנדרדוג, מעמד שכה חביב עליו. כל זה היה נמנע, כמובן, לו ליווינגסטון היה מתנצל, כפי שהתבקש, על כך שהשווה עיתונאי יהודי לשומר במחנה ריכוז. אבל קן סירב. הוא לעולם אינו טועה, כידוע.

את תמליל ה"שיחה" של ליווינגסטון עם אוליבר פיינגולד ניתן לקרוא כאן, בתוספת הערות מאירות עיניים של דיוויד הירש. למשל, איך היתה נראית השיחה עם עיתונאי שחור?: "מה עשית קודם, היית בעל עבדים?" "לא, ואני נפגע מכך". "אתה אולי שחור, אבל למעשה אתה כמו בעל עבדים". ועם עיתונאי מוסלמי?: "מה עשית קודם, היית טרוריסט מתאבד?", "לא, ואני נפגע משאלתך". "אתה אולי מוסלמי, אבל למעשה אתה כמו טרוריסט מתאבד". כדאי לקרוא עד הסוף, יש שם עוד כמה פנינים. [עוד בנושא: רשימה מומלצת במיוחד של ג'ונתן פרידלנד].

בהכירי את האלקטורט הלונדוני, אני מתקשה להאמין כי בסופו של דבר יקבל ליווינגסטון את הסנקציה המגיעה לו (בגין דברים חמורים בהרבה מן התקרית הזאת) ויוחלף בקלפי. מצד שני, שירות האוטובוסים השתפר מאד בתקופתו. שיתרכז בזה.

Read Full Post »

על החלטותיה של ועדת הבחירות ניתן לערער לבית המשפט העליון. כאשר פוסלת ועדת הבחירות רשימה, נראה לי הכרחי לאפשר ערעור. לעומת זאת, כאשר היא מאשרת רשימה – זה קצת בעייתי לאפשר ערעור כדי לנסות לפסול אותה שוב. אין דין אישור כדין פסילה. קשה להניח שבמקרה שבו אושרה רשימה בוועדת הבחירות, היא תפגין באופן מובהק את עילות הפסלות הקבועות בחוק כך שנדרשת התערבות שיפוטית. אבל הקושי הרציני יותר הוא כי ערעור על אישור רשימה משמעותו שאם היא תיפסל בבית המשפט העליון, זאת תהיה ההחלטה הסופית ולא יתאפשר למי שנפסל לערער עליה. זאת בעוד שאם הרשימה נפסלת בוועדת הבחירות, היא מקבלת זכות ערעור. כשמדובר בפסילת רשימה – פגיעה קשה בזכות ההשתתפות הפוליטית – זה נראה לי בעייתי.

יש נקודה נוספת שכדאי לתת עליה את הדעת. במדינות שבהן אי-אפשר לפסול רשימות בכלל, כל שאומרת העובדה שרשימה מסוימת רצה לבחירות היא כי היא תעמוד למבחן הבוחרים. בעוד שאצלנו, ברגע שהוגשה בקשה לפסילתה אבל הרשימה אושרה – כאילו קיבלה היתר ואישור רשמיים למצעה. מול הנימוקים שישנם לפסילת רשימות במקרים קיצוניים (אני עצמי כתבתי עליהם), כדאי אולי לחשוב על הבעייתיות הכרוכה לא רק בפסילת רשימות (שאמנם עומדת לביקורת שיפוטית אבל העילות נקבעות בחוק על-ידי פוליטיקאים), אלא גם זו הכרוכה באישורן.

Read Full Post »

סמואל אליטו הבן הושבע היום (שעון ארה"ב) לכהונת שופט בבית המשפט העליון של ארה"ב, לאחר שהסנאט אישר את מינויו ברוב של 58 מול 42 מתנגדים. להצלחה השמרנית אחראי לא רק הנשיא ג'ורג' דבליו, בעל הסמכות למנות שופטים לערכאה זו, שאמר הערב בנאום השנתי על מצב האומה כי ימשיך למנות שופטים שיהיו משרתי החוק ולא כאלו ש"יחוקקו מהספסל". ההצלחה היא גם של קמפיין מאורגן להפליא של ארגוני שטח שמרנים. במינוי האחרון הם קצרו את הפירות שנטעו כבר ב-1982, בתקופת כהונתו של הנשיא רייגן. תכניתם נועדה לדאוג לכך שמועמדים שמרנים כדבעי יאכלסו את בית המשפט בבוא העת. היא בוצעה תוך יצירת מאגר של משפטנים שמרנים, שנדחפו למעלה במהלך מתואם. בין השאר הופיעו ברשימה שמותיהם של ג'ון רוברטס וסמואל אליטו. השלב האחרון נכנס לפעולה לפני כמעט שנה, כשהחלו להתפשט השמועות על בריאותו הרופפת של נשיאו הקודם של בית המשפט, ויליאם ראנקוויסט, שהלך בינתיים לעולמו. התכנית דפקה כמו שעון. למעשה, מינוים של רוברטס לנשיא ביה"מ ושל אליטו לשופט עלה על ציפיותיהם הוורודות ביותר של המתכננים, כפי שהם עצמם מודים.

אליטו מחליף את השופטת סנדרה דיי אוקונור, מינוי רפובליקני במקור של רייגן, שכפי שכבר קרה בעבר "שייטה" במהלך כהונתה לעבר המרכז ובכמה פסיקות חשובות היתה לשון המאזניים בבית המשפט. אולי הדוגמא הבולטת והמעניינת ביותר לשינוי קו בהיסטוריה המשפטית האמריקנית של שופט מכהן היא של ארל וורן, מי שמונה על-ידי דוויט אייזנהאואר לנשיא בית המשפט העליון, ובתקופתו התקבלו פסקי הדין הליברליים ביותר. האגדה מספרת כי אייזנהאואר אמר שאם היה יודע מה הממזר הזה יעשה – לא היה ממנה אותו.

דיי אוקונור סיימה 25 שנים על ספסל השיפוט בבית המשפט העליון, אבל למרבה הבושה היא היתה האשה הראשונה במוסד הזה. כן כן, כמו שאתם שומעים: עד 1981 לא כיהנה בו אף אשה. לאחר שנסיונו של ג'ורג' דבליו למנות את הארייט מיירס כמחליפתה של דיי אוקונור כשל בעודו באִבּו, ואליטו הוא זה שזכה בפיס, נותר ההרכב הזה – בן תשעת השופטים – עם אשה אחת בלבד, רות באדר גינזבורג (מינוי של קלינטון). ועם שחור אחד בלבד, קלרנס תומאס השמרן. (מינוי של בוש האב. השחור הראשון בביה"מ, ת'ורגוד מרשל, מונה ב-1967). מי שזוכה ל"ייצוג יתר" שם הם הקתולים. עם מינוים של רוברטס ואליטו, מגיע מספרם של השופטים הקתולים בבית המשפט העליון לחמישה מתוך תשעה. הרבה מעבר למספרם היחסי באוכלוסייה, שעומד על קצת יותר מ-20%.

ועדת זמיר שהוקמה אצלנו כדי לבחון שאלות הקשורות להרכבו של בית המשפט, דחתה את עיקרון הייצוג כבסיס להרכבו (רוצים שם ייצוג לגברים מכים, נניח?) והמליצה במקומו על עיקרון ה"שיקוף", שעל-פיו צריך בית המשפט העליון "לשקף" במידת האפשר את פני החברה. למרות הקושי לאייש את בית המשפט הישראלי בשופט ערבי עד לאחרונה, נדמה שבית המשפט האמריקני כושל הרבה יותר מזה הישראלי, מבחינה זאת. לפחות מצבן של הנשים טוב הרבה יותר אצלנו.

עוד בנושא:
השימוע של אליטו

Read Full Post »

בלהט הוויכוח על פרשת האזנות הסתר של הממשל האמריקני לאזרחיו, נדחקת קצת שאלה חשובה לא פחות, הנוגעת לתפקידה של עיתונות בחברה דמוקרטית. הניו-יורק טיימס חשף את הפרשה ב-16 בדצמבר. כפי שהעיתון הודה בעצמו בידיעה, המידע היה בידיו כשנה, והבית הלבן ביקש ממנו לא לפרסמו, בטענה כי זה יפגע בביטחון המדינה. העיתון לא מדווח כיצד התייחס ל"בקשתו" זו של הממשל; הוא כן כותב כי לאחר סדרת פגישות עם פקידים בכירים הוא דחה את הפרסום כדי להביא דיווח נוסף, וכי מידע שפקידים אלו טענו כי יסייע לטרוריסטים – הושמט.

השאלה היא מדוע בחר הניו-יורק טיימס לדחות במשך כשנה את פרסום החומר הנפיץ הזה. לא פחות חשוב, מדוע בחר לפרסמו דווקא בעיתוי שבו עשה זאת? זהו מצע דשן לספקולציות, כמובן, אך תשובה ברורה אין. מדובר בעיתון שסיסמתו הידועה היא "כל החדשות המתאימות לדפוס", mind you. תשובה אפשרית אחת היא כי העיתון פשוט נענה לבקשת הממשל. המאמצים תשובה זו מוצאים את עצמם עם השאלה הבאה בתור: מדוע פורסמה הידיעה לבסוף? היתכן שלניו-יורק טיימס היתה אג'נדה פוליטית משלו, הן בדחייה הן בפרסום המאוחר? יש המאשימים את העיתון כי המידע היה בידיו עוד לפני הבחירות לנשיאות, וכי לו היה מפרסם אותו בזמן, וממלא את תפקידה של עיתונות ליידע את האזרחים בדבר פעולות הממשל – סביר מאד כי תוצאות הבחירות היו שונות. העיתון הואשם כי שכח את תפקידו מרוב דבקות בהגנה על מדיניות החוץ של בוש מאז ה-11.9. לעומת זאת, יש שידחו את תסריט ההיענות כבלתי-אפשרי, ובעיקר כזה שאינם רוצים להאמין בו. הם ינסו, אולי,להתבסס על הדיווח של העיתון עצמו אודות הלחצים שהופעלו עליו. אחרים חשפו אינטרסים נוספים ומערכת יחסים מורכבת בין הניו-יורק טיימס לבין ספרו של אחד מהעיתונאים שפירסמו את הידיעה. Drudge Report רמז כי העיתון השהה את הפרסום על-מנת לקדם את מכירות הספר. ואולי להיפך, ביקש להקדים אותו? התבלבלנו.

ההחלטה של העיתון – להשהות ולפרסם לבסוף – לא נומקה באופן משכנע. ההצהרה ששיחרר עורכו נראית בעיקר כניסיון לרצות את כל הצדדים (ומתכון בדוק לכך שאיש לא ירוּצה, כידוע). אין ספק שהסיפור האמיתי הוא הסמכות הלא-חוקית שנטל לעצמו בוש לצותת לאזרחיו. אבל אם הניו-יורק טיימס לא דיווח להם על-כך – האם הוא לא תרם לכך? מה שעדיין נשאר טעון הסבר הוא כיצד אחד מחשובי העיתונים בעולם איננו סבור כי הוא חייב הסבר של ממש לקוראיו, ומניח או דורש כי הם יניחו שזה נעשה מסיבות טובות. הקוראים הרי לא יודעים כל מה שמתרחש מאחורי הקלעים. לא של העיתונות, ולא של הממשל – בעזרתה האדיבה של העיתונות. אין מה לומר, פרשנות מעניינת במיוחד למושג של "חדשות המתאימות לדפוס".

Read Full Post »

בימים האחרונים מלאים כל כלי התקשורת כאן בשימוע שנערך בסנאט למועמדו של בוש לבית המשפט העליון, סמואל אַליטוֹ הבן. עמודים על עמודים בניו-יורק טיימס, תלי תִלים של מילים, כולל תקצירים (ארוכים) מדבריו של אליטו ומהתשאול שבוצע לו, מאמרי מערכת המתדיינים על מידת ההוגנות שבשימוע, פרופיל של אשתו (הם לא חיו יחד לפני הנישואים, לפי הדיווח החשוב), ושידור ישיר של השימוע בטלוויזיה.  גם מאוניברסיטת פרינסטון לא נחסכה המבוכה, עם הדיווח על אגודת הבוגרים של האוניברסיטה, שאליה הצטרף אליטו, שנאבקה נגד העדפה מתקנת בקבלה לאוניברסיטה. על-פי אחד הדיווחים, הם התנגדו לקבל לאוניברסיטה כל מי שלא היה גבר לבן והטרוסקסואל. על-פי רוב גם  כדאי היה להיות נוצרי.  עדנה היתה לכל הפרופסורים למשפט חוקתי, שמביעים את עמדתם באינספור טורים וראיונות. גם מן הסנטורים המתשאלים לא נחסכה עטם המושחזת של דיווחי העיתונות. בין השאר ספר הניו-יורק טיימס את מספר המילים(!) שכל-אחד מהם הפיק בשלושים הדקות שעמדו לרשותו; מה שהביא למסקנה שהם דיברו הרבה יותר מן השופט שאמור לפרוש לפניהם את תפיסת עולמו השיפוטית. הכותרת הלעגנית היתה "אבל מספיק אתך, אדוני השופט, בואו נשמע מה לי יש לומר".
אליטו נשאל על הנושאים המשפטיים העיקריים שמטרידים את המערכת הפוליטית בארה"ב. הנה שלושה מהם.

האם יפיל אליטו את Roe v. Wade?

עניין מרכזי שממנו חוששים הדמוקרטים הוא היפוך של הלכת Roe v. Wade, שקבעה ב-1973 כי הזכות החוקתית לפרטיות כוללת את זכותה של אשה להפלה. ב-1985 חיווה אליטו דעתו כי החוקה אינה כוללת זכות זו. כעת מתחמק אליטו בכל דרך אפשרית מהבעת עמדה ברורה בשאלת המעמד המשפטי של ההלכה הזאת (שאושרה שוב לפני שנים אחדות), בנימוק שיתכן מאד שהסוגייה תובא לפניו כשיכהן כשופט. הוא גם הקפיד שלא להוציא מפיו את הקביעה כי Roe v. Wade הוא בבחינת כלל משפטי שאין עליו עוררין; מה שקודמו לשימוע, ג'ון רוברטס – שאושר לכהונת נשיא בית המשפט העליון – לא היסס לעשות. זוהי אחת הסיבות לכך שאליטו נחשב לאגוז קשה יותר מרוברטס, וגם מעט יותר שמרן ממנו. סיבה פשוטה נוספת לכך היא כי לאליטו רקורד ארוך הרבה יותר כשופט ולכן גם החלטות רבות שמאפשרות לבחון את עמדותיו השיפוטיות. גורם נוסף המקשה על אליטו לעומת קודמו הוא שבעוד שרוברטס החליף את נשיא בית המשפט המנוח, השופט השמרן ויליאם רנקוויסט, מיועד אליטו להחליף את סנדרה דיי אוקונור שפרשה מכס השיפוט. למרות שאוקונור היתה מינוי רפובליקני במקור, היא "שייטה" אל עבר המרכז במהלך הקדנציה שלה, ופעמים לא מעטות היוותה את לשון המאזניים בבית המשפט.

מפעלי הפלדה של טרומן והסמכות הנשיאותית

סוגייה נוספת המעסיקה כאן רבות את הדיווחים נוגעת לפרשה ידועה פחות בהיסטוריה החוקתית של ארה"ב, אך רלבנטית מאד גם היום לשאלת סמכויות הנשיא ועד כמה ירסן אותן בית המשפט. מדובר בפסיקה של בית המשפט ב-1952 כי לנשיא טרומן לא היתה סמכות על-פי החוקה לתפוס ולהפעיל את מפעלי הפלדה במדינה מחשש שמא שביתה מתוכננת תפגע במאמץ המלחמתי בקוריאה. מה חושב אליטו על חוות-דעתו של השופט דאז ג'קסון, שהצטרף לדעה זו? מדובר בחוות-דעת ששרטטה שלוש דרגות בניסיון לבחון שאלות של התנגשות בין הסמכות הנשיאותית לזו של הקונגרס. אקטואלי במיוחד לשלטונו של בוש ובאופן ספציפי יותר לסערה שפרצה כאן רק לאחרונה עם הגילוי כי הסוכנות לביטחון לאומי (NSA, שהבדיחה הנפוצה היא שראשי התיבות שלה הם בכלל No Such Agency) צותתה לשיחות של אזרחים אמריקנים בהוראת הנשיא, ללא צו.

אדם אחד – קול אחד?

ומהי דעתו של אליטו על העיקרון של "אדם אחד – קול אחד"? לכאורה, עיקרון ברזל שמתמיה בכלל שמעמידים בסימן שאלה. אבל שיטת הבחירות האמריקנית היא של "המנצח לוקח הכל". אם באזור בחירה מסוים זכתה המפלגה האחת ב-60% מהקולות, הנציג שלה נכנס לבית הנבחרים ו-40% שהצביעו למפלגה היריבה יורדים לטמיון ולא מקבלים שום ייצוג. (זוהי שיטת בחירות פחות יציגה אך יותר משילה). ה-catch הוא בתיחום אזורי הבחירה, שנעשה על-פי הנוחות הפוליטית של השליטים, בין השאר כדי לבזבז כמה שיותר קולות ליריביהם. אז למרות שכבר אחרי מלחמת האזרחים האמריקנית התקבל התיקון ה-15 לחוקה, שהבטיח את זכות ההצבעה ללא אפליה, בפועל במשך שנים רבות מנעו (בין היתר) משחורים השפעה פוליטית על-ידי הטריק הזה; אפילו אחרי חקיקת חוק זכויות ההצבעה (1965). אליטו נשאל לגבי החלטת בית המשפט מ-1962, שקבעה סמכות להעביר ביקורת שיפוטית על חקיקה המתחמת אזורי הבחירה, ועל פסיקה שניתנה שנתיים מאוחר יותר, שקבעה כי שקילת קולות על-פי מקום המגורים של הבוחרים היא מפלה ולא-חוקתית. השאלה נוגעת למחלוקת המשפטית בארה"ב בשאלת "זכויותיהן של המדינות" לקבוע את מדיניותן. כסטודנט בפרינסטון, צידד אליטו בעמדתן של המדינות. בשימוע הצהיר אליטו כי הוא מקבל את פסיקת בית המשפט העליון בנושא.

ולבסוף, הייתכן כי אליטו תיאם עמדות עם נשיא בית המשפט העליון בישראל, אהרן ברק? החשד מתבסס על הצהרתו של אליטו כי אל לו לשופט להביא לבית המשפט את האג'נדה שלו…

Read Full Post »

סרטו של ספילברג ומדיניות החיסולים של ישראל

'מינכן', סרטו המדובר של ספילברג על מבצע החיסול הנרחב של מתכנני טבח מינכן ובכירי "ספטמבר השחור" בידי המוסד, עלה כאן לאקרנים במוצ"ש. ביום ראשון בצהריים הלכנו לראות אותו בבית הקולנוע ב-Harvard Square. מדובר בנושא מרתק, המעלה שאלות קשות. ספילברג יצר ממנו, באופן לא מפתיע מדי, שעתיים ושלושת-רבעי השעה של גרסה הוליוודית פלקטית, סטריאוטיפית ולא-אמינה ביותר, הנגועה בלא מעט קיטש. מי שראה בזמנו את הסדרה התיעודית שהפיקו על הנושא, אומר גם כי אין בסרט שום חידוש. לאלה המבקשים ביקורת סרטים: תחסכו לעצמכם. אך לא לשם כך התכנסנו כאן.

הסרט מצהיר כי הוא מסתמך על ארועים שקרו. מעניין לבחון דרך האספקלריה שלו את מדיניות החיסולים של ישראל. מדיניות שנהפכה בשנים האחרונות מנשק חריג, שלא מודים בקיומו, לכלי שגרתי שמצהירים על השימוש בו (ועל הפסקות מתודיות בשימוש בו) מדי שני וחמישי. לא ברור אם מדיניות החיסולים של ישראל התחילה שם או עוד לפני כן, במצוד אחר פושעים נאציים. אם לשפוט על-פי התמונה שמציג הסרט, בכל הזהירות המתבקשת מהסתמכות על גרסה הוליוודית, מצטיירים שני הבדלים עיקריים בין מה שנעשה אז לבין מה שנעשה היום. ומעניין שאלו הם שני הבדלים בכיוונים מנוגדים.

חיסולי מינכן לא התיימרו להיות נשק מניעתי, שנועד למנוע פיגועים בעתיד, כמו שמוצגים "הסיכולים הממוקדים" דהיום על-ידי צה"ל ובעיקר דובריו ומצדיקיו. לחיסולי מינכן היתה מטרה אחת: נקמה. היא מוצגת כך במפורש מפיה של ראש-הממשלה דאז גולדה ("איזה חוק מגן על האנשים האלה?") מאיר. השאלה האם אפשר לעצור את האנשים האלו ולהביאם למשפט עולה בסרט מאוחר מאד ובאופן קלוש, כשהספקות מתחילים לכרסם במבצעים. יש, כמובן, הבדלים נוספים בין חיסולי מינכן לאלו הנוכחיים גם מבחינה זו. הבדלים הנוגעים למשטר המשפטי שחל בשטח והחובות השונות שהוא אוכף על המדינה המבצעת; והבדלים מבחינת יכולתה של המדינה "המארחת" את הטרוריסטים לעצור אותם ולהעמידם לדין על-פי בקשת המדינה הנפגעת. גם הדוגמא של העמדת אייכמן לדין, המוזכרת בפי הגיבור, היתה כרוכה בחטיפתו ממדינה זרה, ובכך בהפרת המשפט הבינלאומי. העמדה לדין איננה תמיד ובהכרח פתרון פשוט או מעשי.

יש הבדל מכריע בין פעולת נקם לבין פעולה מניעתית. אחד הדברים המשותפים לשתיהן היא הבעייתיות של התשתית הראייתית. האם הציגו לך ראיות בדבר מעורבותם של אלו שאנו רודפים אחריהם? שואל אחד הסוכנים את הגיבור; שאלה שהוא עצמו נזכר להטיח בפני מפעילו במוסד רק בסיום הסרט, כשהספקות והחרדות מתחילים לשבש את חייו. ומהן הראיות שיש בידי הצבא היום לפני "סיכול ממוקד"? וכיצד אפשר לסמוך על מהימנותן ודיוקן? כלום לא למדנו מאומה, מאז הימים ההם, על התרבות הדגנרטיבית של ה"סמוך" ופירות הביאושים שלה? גם הסבורים כי ניתן להצדיק את המדיניות הזאת כשלעצמה צריכים לתת דעתם, ותשובה סבירה, לשאלות האם יש אפשרות לבסס את התשתית הראייתית הנדרשת; עד כמה מסוכן לאפשר מדיניות חריגה כל-כך; וכמה מהר זו נהפכת לקארט בלאנש למנהיגים ולכוחות הביטחון לעשות כרצונם, ללא מגבלה וללא פיקוח.
ברמת ההצהרה ישראל איננה מציגה כיום את מדיניותה כנקם אלא כמניעה. זוהי הצהרה שעדיין דורשת הוכחה. העובדה שכל הפרטים חסויים מקלה מאד על מתן הצהרות ברוח זו, אך כל עוד אין לה ביסוס מומלץ לשמור על רמה נאותה של ספקנות בריאה.

אינני יודעת עד כמה הסרט (המתבסס על ספר) נאמן לעובדות, אך לפחות על פי גרסתו נראה כי בנקודה השנייה חלה נסיגה ברורה, בולטת ומדאיגה במדיניותה של ישראל. הסרט מציג כמה אפיזודות שבהן לא בוצע חיסול, או שוּנה מהלך הפעולה, בשל נוכחותם של אזרחים חפים מפשע, בעיקר בני משפחה, במקום. גם אם זה נכון (והיו מקרים שבהם נהרגו גם אז בני משפחה), זה לא אומר שזאת היתה הנחיה מגבוה; יתכן שזו היתה בחירה של המבצעים במקום. מה שדי ברור הוא שכיום אין לרגישות הזו זכר ושריד אצל קובעי המדיניות. פגיעה בעוברי אורח תמימים נחשבת ל"נזק משני" של הפעולה. לכל היותר מנסים למזער אותה, אבל היא ממש לא מהווה גורם קובע בהחלטות. אולי הביטוי ה"פואטי" ביותר לתפיסה הזאת היתה בהתבטאותו המפורסמת של הרמטכ"ל דהיום, דן חלוץ, על מכה קטנה בכנף האווירון שהוא חש כשהוא משחרר את הפצצה מעל היעד. בתצהיר מאוחר שלו לבג"צ אמר חלוץ שהעובדה שבחיסול שחאדה נהרגו אזרחים לא מעורבים וילדים חפים מפשע, מעציבה מאד. מעציבה, אבל לא מהווה גורם בשיקול לגבי המדיניות. כמה חפים מפשע צריכים להיהרג כדי שזה ייפסק מלהיחשב ל"נזק משני"? הסרט לא מגיע עד פרשת לילהאמר, שבה הרגו הסוכנים מלצר תמים שחשבו בטעות לעלי חסן סלאמה, אחד היעדים המרכזיים המוזכרים בסרט. בשל הכישלון הוקפא אז לזמן מה מבצע החיסול. סלאמה חוסל לבסוף ב-1979.
טעות בזיהוי, טעות בהערכה המודיעינית לגבי הרקורד של היעד והריגתם של אזרחים תמימים בפעולה – כולן שאלות שצריכות להישאל מעבר לשאלת ההצדקה או אי-ההצדקה של הפעולה עצמה בנסיבות מסוימות. אחר-כך באות שאלות מסדר שני, עד כמה ניתן להפוך מקרים כאלו למדיניות.

דבר אחד משותף למדיניות של אז ולזו של היום. גולדה מאיר החליטה על חיסולי מינכן כדרכה. מבלי להקדיש רגע מחשבה לתוצאות המסתברות של מדיניותה. כאז כן היום.

עוד בנושא:
איך בוחנים כלל

Read Full Post »