קרוא וכתוב

'מה כאן לא מוסרי' היא הכותרת של הראיון שערך מירון רפופורט בהארץ עם אל"מ א', מפקד בסיס חצור, זה שכל מי שרוצה להיות מפקד חיל האוויר עבר בתפקיד שלו, כפי שמרמזים בלשכתו. טוב, לרצות אפשר. למקרא התוכן, לעומת זאת, כדאי רק לקוות שזה לא יקרה. זאת על אף הסכריניות המתקתקה שבה הוא מודיע לנו שעל כל ילד שנהרג בלבנון הוא חושב מיד על הילדים שלו. אותו לא יתפסו ב"אני מרגיש רק רעד בכנף" החלוצי. אבל השטויות, תסלחו לי, שיוצאות מפיו, גורמות לפקפק ברמתם של מפקדים בכירים בצה"ל; אפילו אם הטובים לטיס וכל זה. וכשהם מתאמצים להיות מורי מוסר ומשפט, התוצאה רק יותר פאתטית.

שֶׁלִּבִּי הֵרִים מִשְׁקְלוֹת כְּאֵב / בַּתַּחֲרוּיּוֹת הַנוֹרָאוֹת  (יהודה עמיחי, "אל מלא רחמים")

ניקח שתי דוגמאות. "צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם". מה בדיוק אנחנו אמורים לעשות עם ההצהרה הפומפוזית והמגוחכת הזאת? לא נמאס להם, לקצינים, לפוליטיקאים ולעדר מרעיתם הטוקבקיסטי לשחרר אותה? הם באמת חושבים שאם חוזרים על מנטרה מספיק פעמים היא נהפכת לאמיתית? נעזוב לשנייה את שאלת ה"מוסריות", ממילא נדמה שהחלק היותר חשוב במשפט הוא ה"הכי", כי הרי צבא צריך לנצח. אז תהיה תחרות מוסר. מה זה בדיוק ה"הכי" הזה, ואיך מודדים אותו? יש צבאות יותר גרועים, פחות מרוסנים, שנהנים ממה שהם רואים כ-might is right? – ללא ספק. סו פקינג וּוט? לא רק שהדוברים הנלהבים האלו אינם טורחים לספק קריטריון שעל-פיו הם מדרגים את סולם המוסריות שלהם, הקריטריון גם לא מעניין אותם והם מעוותים קריטריונים קיימים כראות עיניהם, כפי שנראה מיד. לפני זה כדאי להעיר שתפקידו של המוסר איננו לשמש סטופר בתחרויות ריצה, אלא להנחות התנהגות ושיפוטים על התנהגות.

מעניין לקרוא, בהמשך, מה קורה כשאל"מ א' נשאל לגבי קריטריון מקובל אחד כזה. ש': איך קרה שיש בלבנון 400 אזרחים הרוגים? ת': "יש 400 הרוגים". ש': אתה לא מקבל את ההגדרה שהם אזרחים? ת': "גם החיילים שלנו שנהרגים בבינת-ג'בייל הם אזרחים". הממ… לא נעים. לא נעים, ובכל זאת נאמר: שטות מביכה כזאת  מזמן כבר לא שמעתי. על זה נֶאֱמַר לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. אבל בהתחשב בנסיבות – אזרחים הרוגים (סליחה, "נותני חסות" על-פי המילון הצה"לי החדש) – הכף נוטה לבכי. אל"מ א' התבלבל, כך נראה, בין אזרחים של מדינה (citizens או nationals) לבין אזרחים (civilians) במשמעותם בדיני המלחמה, המובחנים מלוחמים ומוגדרים באופן שיורי כמי שאינם לוחמים. חיילי צה"ל הם אזרחי מדינת ישראל, אבל הם אינם בשום פנים ואופן אזרחים מבחינת דיני המלחמה, הקובעים את האיסורים שביחס אליהם מתיימר אל"מ א' להיות חלק מ"הצבא המוסרי ביותר בעולם". בואו נסתפק בשלב ראשון בכך שהצבא יפעל על-פי דיני המלחמה. אלא מה, לצורך כך צריך להבין מה הם אומרים. לא נותנים להם שם תדריכים, בצה"ל?

מצד שני, מה לנו כי נלין על אל"מ א', אם שר המשפטים תובע לכתוש את הכפרים בלבנון, ושר התיירות הוא זה שצריך להזהיר מפני פגיעה באזרחים? מצד שלישי, אולי בקרוב שר המשפטפטים ממילא יצטרך להתחלף עם שר התיירות בתפקידו.

Read Full Post »

מידותיו של שר המשפטים

בלי לחוות דעה לגבי מה שהואשם בו השר רמון השבוע, ואפילו בהנחה שאין בהאשמה ממש, הרי מאז שנכנס רמון לתפקידו צץ שמו ביותר מדי תקריות שאינן הולמות את המידות הנדרשות משר משפטים. זה התחיל בהחלטת ועדת האתיקה של הכנסת (אייטם אחרון) שעליו להחזיר את המימון שקיבל (כח"כ) מהמיליונר אהרן פרנקל כדי לנסוע לחתונתו במונקו; זה המשיך בהשתתפותו, הפעם כבר כשר, במופע יחצ"ני של סלקום; והנשיקה המדוברת מותירה טעם מפוקפק אפילו אם היוזמה לה היתה לחלוטין מצד העובדת.

בשר המשפטים אסור שיוטל דופי. על יושרו וטוהר המידות שלו להיות מעל לכל ספק. הוא נהנה ככל אזרח מחזקת החפות, אבל הוא גם איש ציבור העומד בראש מערכת המשפט. ככזה, העובדה שהוא נחקר תחת אזהרה מטילה עננה כבדה על דימויו הציבורי, אשר מקרינה על כל מערכת אכיפת החוק. זאב סגל ציטט השבוע מפסיקת בג"צ שקבעה כי שר המשפטים, אשר נושא באחריות יותר מכל שר אחר לשלטון החוק ולערכי המשפט, "אמור לסמל באישיותו ובהתנהגותו לא רק את השמירה על הדין, אלא גם את הטוב והישר שמעבר לדין". למי שמכיר את רמון ואת הקריירה שלו, לא נותר אלא לתהות האמנם התיאור הזה יכול להלום את מידותיו. לא שצחי הנגבי שימש דוגמא נאה יותר. במקום לנקוט בצעדים המתבקשים כדי לחסוך ליועץ המשפטי את כאב הראש והמבוכה שבהחלטה בנוגע לשר משפטים מכהן, כמו לצאת לחופשה או להשעות את עצמו, ממשיך רמון להתבטא כהרגלו תחת כל עץ רענן, כאילו דבר לא אֵרע.

על "מומחים בעלי שם" ועל שחיתות

המאבק על המינויים לבית המשפט העליון כבר מזמן חצה כל סף של ריסון עצמי. על התנהלותם השערורייתית של השופטים עצמם כתבתי כבר בעבר. אבל גם התקשורת לא טומנת ידה בצלחת. על מי מסתמך הכתב המשפטי של הארץ, למשל, כאשר הוא מכתיר את פרופ' נילי כהן שוב ושוב כ"מומחית בעלת שם עולמי" בתחומה, ה"זוכה להערכה גורפת מצד עמיתיה באקדמיה"? לא יהיה זה מרחיק לכת להניח שהוא ניזון מחברה הקרוב של פרופ' כהן, שניהל מעל דפי ידיעות אחרונות קרב חסר מעצורים למען מינויה בסיבוב הקודם. אגב, אותו עיתון שהמו"ל שלו הוא ידידו הקרוב של חבר אחר של כהן, שהתפטר השבוע מתפקידו כמנהל בתי המשפט.
לעומת זאת, ואולי לא בלי קשר, איש בעיתונות לא הרים את הכפפה ולא חשף ברבים את הסיפור השערורייתי הבא, שהובא לידיעתו של יותר מכתב אחד, ביותר מעיתון אחד. לאחר שפרופ' כהן לא מונתה בפעם הקודמת לבית המשפט העליון, על אף מאמציו של נשיאו, דאג לה אותו ידיד לפרס ניחומים בדמות כהונה באקדמיה הישראלית למדעים שבה הוא חבר, בתמיכתו של נשיא בית המשפט העליון, חבר באקדמיה אף הוא. (מה שמביא אותנו לשניים מתוך שלושת החברים באקדמיה במקצוע המשפטים).

בניגוד לסופרלטיבים שמעטיר הכתב המשפטי של הארץ על ראשה של כהן, קשה למצוא בין אנשי האקדמיה המשפטית בארץ שותפים לדעתו הטובה של אותו ידיד קרוב, הסבור כי פרופ' כהן היא מומחית בעלת שם עולמי בתחומה. לטעון שהיא מגיעה למעלת ההצטיינות המיוחדת הנדרשת כדי להיות חברה באקדמיה הישראלית למדעים תהיה הגזמה פרועה. אין לי שום תלונה לפרופ' כהן. היא קיבלה הצעה מחמיאה ואין סיבה שלא תיענה לה. לעומת זאת, כאשר גוף סטטוטורי מאשר כך את "בחירת" חבריו קשה למצוא לכך מִלה אחרת מלבד שחיתות. אבל את שיטת המינויים של "חבר מביא חבר" ייבאו לשם, אולי, מבית המשפט העליון.

מינוי חירום. כאילו, דה?

הצעתו של פרופ' אמנון רובינשטיין למנות את מאיר שמגר במינוי חירום של שנתיים לנשיא ביהמ"ש העליון היא הצעה מביכה, בלשון המעטה. באיזו שעת חירום משפטית אנחנו נמצאים, ומה פתאם נהלי המינויים לבית המשפט מוכפפים אף הם למִלת הקסם הישראלית, "שעת חירום"? לא ברור מה מנסים להשיג בהצעות כאלו מלבד לערער את מעמדה של מי שצפויה להיות נשיאתו הבאה של אותו בית משפט, ושיש גורמים המנסים בכל דרך לעשות לה דה-לגיטימציה.

Read Full Post »

אבל העיתוי, העיתוי (2)

לפני שנתיים וחצי פירסמתי את הפוסט הזה, על כך שהרעיון (הלא רע כשלעצמו) לשנות את שיטת הוותק שעל-פיה נבחר נשיא בית המשפט העליון מעורר חשד כשהוא מועלה ממש ערב כניסתה, לראשונה, של אשה לכהונה. שר המשפטים חיים רמון (צירוף מבשר רע) הודיע עכשיו שהוא לא מחויב לנוהגים ויבדוק את כל האופציות. רמון מקושר היטב לחרדים שעבורם מינויה של בייניש הוא סמרטוט אדום. גם בשביל הימין היא פרסונה נון-גראטה. כך שלא רק מינה של בייניש עומד לה לרועץ. מצד שני, הוא גם לא עוזר. זה מה שכתבתי בנובמבר 2003, וזה רלבנטי גם היום:

אפילו שעון מקולקל מראה פעם ביום (או פעמיים, תלוי אם הוא אנלוגי או דיגיטלי) את השעה הנכונה. ברוח זאת יש לתמוך הפעם בהצעתו של יו"ר הכנסת ראובן ריבלין, להפקיד את הבחירה של נשיא בית המשפט העליון בידי השופטים עצמם. ראשית, הכל רק לא פוליטיקה. בחירה של נשיא בית המשפט העליון בידי הפוליטיקאים – הצעה שנשמעה אף היא – תהיה הרת-אסון. שנית, משום שגם אם עד כה נבחרו נשיאים ראויים, אין ראיה לכך כי היה זה על-שום הוותק שלהם ולא למרות הוותק שלהם, או למצער שיש קשר בין שני הגורמים. בכלל, ותק זה לא קריטריון רלוונטי ליכולות. רק בקיבוץ הוא נחשב לאיזו שהיא שיטת חלוקה סבירה והיום גם שם לא (איפה שעוד יש מה לחלק). אז לא שאני משלה את עצמי שהשופטים עצמם לא נגועים בפוליטיקה פנימית, אבל מכל ההצעות זאת הרעה במיעוטה.

כל זה בסייג אחד: שינוי השיטה צריך להיות לאחר בחירת הנשיא/ה הבא/ה. אל"ף, משום שככלל לא תקין לשנות שיטה כשהפרסונות המעורבות כבר ידועות. בי"ת, משום שמאד מחשיד לעשות זאת דווקא ערב מינויה של אשה, לראשונה, לנשיאת בית המשפט העליון. אמנם, כידוע לנו, הפמיניזם הוא אנכרוניזם, ואין אצלנו כבר שום דעות קדומות נגד נשים, כפי שהוכח רק בסוף השבוע האחרון, אבל בכל-זאת מתגנב ללב החשד שמא הדחיפות להחליף את השיטה דווקא עכשיו קשורה גם למינה של מי שמיועדת לתפקיד.

הארכה נוספת

גם הנושא הבא קשור לזמן. אותו שר משפטים הצהיר כי בכוונתו להאריך את הוראת השעה בעניין חוק האזרחות והכניסה לישראל, ובמקביל לחוקק חוק הגירה כללי. שניים משופטי הרוב בהחלטה שניתנה בשבוע שעבר לדחות את העתירות נגד החוק, הסתמכו בין השאר על העובדה שמדובר בהוראת שעה זמנית. השופט אליעזר ריבלין כתב: "גם אם ישוב המחוקק ויתן תוקף מחודש, לתקופה קצובה, להוראת השעה, אין לנו בסיס להניח כי ההוראה החדשה תהא זהה לזו אותה אנו מבקרים כיום". מסקנתו היא כי "אין צורך, ובפועל יש בכך בנסיבות המקרה משום חיסרון, להידרש לשאלת החוקיות של הוראת החוק, שפניה משתנות, ואשר לעת הזו שוקעת היא אל תוך מימיו העמומים של העתיד". השופט אדמונד לוי כתב כי "יש להותיר עד להשלמתה של מלאכת החקיקה ומחמת החשש מפני חסר נורמטיבי, את החוק ואת ההסדרים הקיימים מכוחו על כנם". הוא חותם את חוות דעתו במשפט: "אדגיש כי אם לא ישכילו המשיבים למלא אחר שהתבקשו [לקבוע אמצעים פוגעניים פחות, ע"י המרת ההסדר הגורף בבדיקה פרטנית – נ"כ], ספק בעיני אם יוכל החוק להתמיד ולצלוח את הביקורת השיפוטית גם בעתיד". יש להדגיש כי עמדתם המהותית של שני השופטים לגבי החוק – שונה. ריבלין סבור כי הוראת השעה מידתית, שכן לא מדובר בחשש ערטילאי לשלום הציבור אלא בזכותם האישית של חבריו לחיים. לעומתו, סבור לוי כי ספק אם הוראת השעה מידתית על-פי מבחן המשנה השני למידתיות, הדורש לבחור באמצעי שנזקו פּחוּת כדי להשיג את אותה תכלית. זאת משום שלדעתו, כאמור, ניתן להשיגה על-ידי בדיקה פרטנית קפדנית יותר. משמע, לו היה לוי מחליט לפסוק על-פי עמדתו המהותית לגבי החוק, היה מאזן הכוחות בפסק-הדין משתנה והמיעוט היה נהפך לרוב.
הודעתו של רמון שבה ומדגישה את הבעייתיות שבאי-התערבות שיפוטית בחוקתיותו של חוק רק בשל כך שהוא זמני. שוב ושוב אנו שומעים כי הכוונה היא לחוקק חוק כללי עם מבחנים אוניברסליים, שיחליף את הוראת השעה הספציפית. בינתיים חוזרים ומאריכים אותה, גם אם תוך הכנסת שינויים. אם בית המשפט יימנע לעד מהתערבות רק בשל העובדה שמדובר בהוראת שעה "זמנית" – מה ימנע מן המחוקק לשוב ולהאריך אותה עד בלי סוף?

חשין

המשנה לנשיא ביה"מ העליון בדימוס, מישאל חשין, התנצל על מה שאמר להארץ על הנשיא ברק בהקשר של הפסיקה בעניין חוק האזרחות. "מי שמכיר אותי יודע שאני מתחמם די מהר במהלך ויכוח". יודעים, יודעים. בעיקר עורכי-הדין שטענו לפני חשין. השאלה היא אם אדם כזה, על כל מעלותיו, היה צריך לשבת על כס השיפוט. מזג שיפוטי זה לא.

Read Full Post »

לבג"צ אין סמכות לפסול חוקי יסוד, אם תבחר הכנסת לחוקק אותם

השופטת בדימוס (בביה"מ העליון) דליה דורנר אמרה כי עיגון התיקון לחוק האזרחות בחוק יסוד שיסדיר את הכניסה לישראל עומד בניגוד לעמדת שופטי בג"צ. למעשה, בפסק-הדין שניתן השבוע בעניין חוק האזרחות, השופטים לא נקטו עמדה בשאלה אם ניתן להסדיר סוגיה זו בחוק יסוד, אלא רק בשאלה אם החקיקה הקיימת נוגדת את חוקי היסוד הקיימים. למרות שהחוק לא נפסל, ברוב דחוק, יש יסוד לטענה כי מהותית היה רוב לדעה כי הוא פוגע בזכות יסוד חוקתית. הבוקר ניתן פומבי לעמדתו של הנשיא ברק (בדוא"ל אישי "שהגיע לידי הארץ"), כי אם הכנסת תחוקק שוב את החוק בנוסחו הנוכחי, מבלי להכניס בו שינויים, הוא ייפסל בבג"צ. אך עניין אחר לגמרי הוא אם הכנסת תבחר להסדיר את הנושא בחוק יסוד, כשהיא פועלת כרשות מכוננת. יתכן שדורנר צודקת, ורוב שופטי בג"צ סבורים שזה לא יהיה חוקתי, אבל השאלה היא מהי הנפקות של עמדתם?

ההלכה היא כי חוקי יסוד גוברים על חקיקה רגילה, וזו יכולה להיפסל אם איננה חוקתית. אבל מה קורה אם יש התנגשות בין שני חוקי יסוד? לכך הלכה זו איננה מתייחסת. כך, אם בג"צ פוסל חוק רגיל בטענה שאיננו חוקתי, פתוחה האפשרות בפני הכנסת להפוך אותו לחוקתי. לא בג"צ מכונן את החוקה, הוא רק מפרש אותה. נניח שהכנסת אכן תסדיר את הנושא הנדון בחוק יסוד. מה יקרה אם חוק יסוד זה – על-פי הפרשנות שתינתן לו – יפגע בזכות החוקתית לכבוד, נניח, המוגנת בחוק יסוד אחר? מכיוון שחוקי היסוד נהנים מאותה דרגה נורמטיבית, יהיה על בג"צ, קרוב לוודאי, להפעיל את הכללים המופעלים במקרה של חקיקה רגילה המתנגשת; כמו זה שחקיקה מאוחרת גוברת על חקיקה מוקדמת, וחקיקה ספציפית גוברת על חקיקה כללית.  פסילת חוקי יסוד יכולה להתרחש רק אם מוסכם כי קיימים עקרונות על-חוקתיים, המגבילים את הכנסת בכינון חוקה, לא רק בחקיקת חוקים רגילים. ייתכן כי עקרונות כאלו קיימים. נניח, אי-אפשר לקבוע בחוק יסוד שמותר להרוג קבוצת אוכלוסייה מסוימת. אבל העקרונות הללו מוגבלים מאד.  ככל הזכור לי, כבר היתה התייחסות בפסיקה לכך שפסילת חקיקה אפשרית רק לגבי חקיקה רגילה. אפילו בפסק-הדין המדובר, מציין השופט אדמונד לוי כי "כל עוד חפצה הכנסת בכובעה כבית-המחוקקים בקביעתם של הסדרים בחוק – להבדיל מחקיקת יסוד – כפופה היא לאותם עקרונות שקבעה היא-עצמה בשבתה כרשות מכוננת". (ההדגשה שלי).

כל זה אינו בא לחווֹת דעה האם נושא הכניסה לישראל צריך להיות מוסדר בחוק יסוד ולא בחוק רגיל. ברי כי אין להפכו לחוק רגיל, קל וחומר לא לחוק יסוד, במתכונתה הנוכחית והפסולה של הוראת השעה. זה כן מדגיש את חשיבותה של זהירות בחקיקת חוקה. כמסמך-העל החוקי של מדינה צריכה חוקה להפגין לכידות ועקיבות, ולא להיארג טלאים טלאים, מעשה שליפה מהמותן, מכּורח קונסטלציות פוליטיות. זוהי המחשה נוספת לכך שספק אם החברה הישראלית כיום מסוגלת לנפק חוקה ראויה. [ראו גם כאן].

Read Full Post »

הניו-יורק טיימס מגזין מספר בכתבת השער שלו על האויב החדש של השמרנים: מלחמה לא רק בהפלות, אלא גם באמצעי מניעה. על הכוונת בעיקר "גלולת הבוקר שאחרי", כפי שהיא מכונה, אבל לא רק. בעיני חוגים קתוליים המצוטטים בכתבה, אמצעי מניעה הביאו לכל מיני רעות חולות כמו מין מחוץ לנישואים או סתם התעסקות מופרזת במין, אפילו במסגרת הנישואים. חלקם ממליצים על אמצעי המניעה האולטימטיבי: התנזרות. לפחות עד אחרי הנישואים. בתקופת כהונתו של בוש עלתה מאד התמיכה הכספית של הממשלה הפדרלית בתכניות חינוך להתנזרות מינית המועברות בבתי-ספר. בחוגים שמרנים אחרים מתנהל ויכוח האם יש הבדל עקרוני בין גלולת הבוקר שאחרי לאמצעי מניעה אחרים, ונשמעות דעות שונות. אבל החזית נעה לאחור: ממבחן היכולת לחיות באופן עצמאי (viability), למבחן ההשתרשות ברחם. ב-1965, פסק בית המשפט העליון של ארה"ב כי חוק של מדינת קונטיקט שאסר על יועץ לתכנון ילודה למכור אמצעי מניעה לזוגות נשואים – איננו חוקתי. בפסק דין תקדימי זה נקבע כי הזכות לפרטיות היא זכות חוקתית, למרות שאיננה מוזכרת במפורש בחוקה האמריקנית.

על-פי הכתבה, בתדרוך לעיתונאים שנערך בבית הלבן לפני שנה, נשאל הדובר הבית הלבן האם דבליו בוש תומך באמצעי מניעה. "אני סבור שעמדותיו של הנשיא ברורות מאד כשזה נוגע לבניית תרבות של חיים", השיב הדובר. העיתונאי התעקש: "אם זה היה כל-כך ברור, לא הייתי שואל". הדובר חתם: "אם אתה מעוניין לשאול את השאלות האלו, זה בסדר גמור. אני רק לא מתכוון לכבד אותן בתשובה".

גם אם עמדותיו של דבליו בוש נותרו בערפל מכוּון לגבי אמצעי המניעה, שום ערפל איננו שורה על יחסו להפלות. הנשיא הוא pro life. חיי אדם הם מקודשים. Oh, yeah. מעניין איך אפשר ליישב את הדבקות הזאת בחיים עם ההוצאות להורג הסיטונאיות שהוא אישר כמושל טקסס, מדינה שהובילה במספר ההוצאות להורג בתקופת כהונתו. ואיך מתבטאת קדושת החיים (לפחות של אמריקנים), בעיני נשיא אמריקני השולח חיילים אמריקנים למותם במלחמת ברירה? על-פי דבליו בוש החיים קדושים, כנראה, רק בתחילתם (נניח). לא כשמדובר בבני-אדם בוגרים, גם כאלו שביצעו פשעים נוראים, שהוא סירב להשתמש בסמכותו כמושל לחון אותם.
אז איך מתיישבת ההתנגדות העזה להפלות (ואולי גם לאמצעי מניעה?) עם תרבות המוות של עונש המוות? לדבליו בוש פתרונים. "בניית תרבות של חיים" קשה לקרוא לזה, למרות מאמציו של הדובר.

זה האיש

ואם מדברים על הוצאות להורג, פָּטוּר בלי מִלה על התליין המקומי – אי-אפשר:

"גם בסוף מלחמת העולם השנייה הוצאו להורג במשפטי נירנברג לא רק הפושעים אלא גם משתפי הפעולה עמם. אני מקווה שזה יהיה גורלם של משתפי פעולה בבית הזה".

הדובר: אביגדור ליברמן. זה האיש שאהוד אולמרט חשב לתת לו את התיק לביטחון פנים, ועוד בישראל שאחרי המלצות ועדת אור. זה האיש שלשמחתי לא נכנס בינתיים לממשלה, ואני מקווה שלא ייכנס, אבל גם לא שמעתי את ראשי מפלגת העבודה מצהירים כי לא יישבו אִתו באותה ממשלה. כלומר, הם כן הצהירו זאת, אבל רק לפני הבחירות.

Read Full Post »

פרק נוסף בהזניית האוניברסיטאות נרשם בימים אלו. על-פי הדיווח בהארץ, מגויסים לשב"כ ישיגו תואר ראשון ב-16 חודשים. מתוכם, תשעה חודשים הם ילמדו באולפן לערבית של השב"כ ושבעה חודשים – באוניברסיטה העברית. ועל זה הם יקבלו תואר ראשון. בתחילת דרכי האקדמית, עשיתי גם אני תואר ראשון. זה לקח לי שלוש שנים, עמוסות ודי מפרכות. לרבים שלמדו אִתי במחזור זה לקח יותר. אבל לשירותי הביטחון יש הקלות, כנראה. גם בקורס טיס מקבלים היום תואר ראשון מאוניברסיטת בן-גוריון, במסלול מקוצר. גם ללומדים בפו"ם יש מסלול מיוחד(ס) באחת האוניברסיטאות. ומי שאחרי שירותו בשירותי הביטחון עושה דוקטורט, מקבל לעיתים שוב יחס מיוחד: המקורות פתוחים רק בפניו, כי הם חסויים; השופטים עוברים את מסננת האישור של השב"כ; והדוקטורט עצמו סודי, כך שהקהילה האקדמית לא יכולה להעמיד אותו במבחן.

עם כל ביקורת שנשמעה על המסלולים האלו בעבר, יצאו מיד המסנגרים משורותיה של האוניברסיטה שדובר בה וסיפרו עד כמה המסלול אקדמי לעילא, ללא הקלות וללא עיגול פינות. הוא פשוט אינטנסיבי. וכמובן, התלמידים מוכשרים באופן יוצא דופן. אני בעד השכלה גבוהה, ובעד שלמשרתים בכוחות הביטחון תהיה השכלה גבוהה. תואר ראשון הוא היום מינימום, מה שפעם היתה תעודת בגרות. אבל כל זה בתנאי שמדובר בתואר ככל תואר אחר, בעמידה בכל הסטנדרטים שעושים אותו לכזה ולא בהקלות וקיצורים. היום קשה לגלוש באינטרנט בלי להיתקל בפרסומים שמציעים לרכוש תואר ראשון ותואר שני, כמעט בכל נושא. וכרגיל באינפלציה, הערך יורד. אחת התוצאות היא שכיום לא חשוב רק אם יש לכם תואר, אלא באיזו אוניברסיטה עשיתם אותו. לכן האוניברסיטאות יורות לעצמן ברגל בזה שהן מורידות את ערכו של התואר שהן מספקות.
אבל המחלוקת שאני צופה (ומקווה) שתפרוץ באוניברסיטה העברית צריכה להתמקד לא רק בפן הזה אלא בפן העקרוני יותר, של ההתפשרות על הסטנדרטים האקדמיים. יספרו לנו מה שיספרו, התפשרות כזאת או אחרת היא תוצר לוואי של המסלולים האלו. לא מובן לגמרי מהי המוטיבציה של האוניברסיטאות ביצירתם. האם הן באמת מאמינות שהן מכשירות דור חדש ומצוין של חוקרים או שפשוט גם הן נופלות בשבייה של ה"הילה" הביטחונית. ואֵלו אינטרסים כלכליים מתחבאים מאחורי הסיבות הרשמיות, כמו תמיד (כמעט). גם אם לא ברור באיזה מטבע מקבלות האוניברסיטאות את התשלום שלהן, ברור, כמו שההוא אמר, שהעיקרון כבר נקבע ועכשיו מדובר רק בשאלה של מחיר.

עוד בנושא: דוקטורט סודי (ביותר)

Read Full Post »

כשביקרתי ביום שישי בבית המשפט העליון של ארה"ב, עברה במוחי המחשבה שמא נשיאו של בית המשפט המקביל בישראל, אהרן ברק, היה רוצה להידמות לג'ון מרשל, אחד מנשיאיו של בית המשפט האמריקני. נשיאיו לשעבר של המוסד הזה מונצחים במסדרון הכניסה, המוביל אל אולם הדיונים, לא בצילומים אלא בפסלים. סטייל של נצח אמריקני. אבל הנשיא ג'ון מרשל לבדו זוכה לפסל ענק בקומת הקרקע, המוביל לתערוכה המוקדשת רק לו ולפועלו המשפטי. הוא גם האמריקני היחיד המונצח בתבליטים המקשטים את קירות אולם הדיונים. הסיבה, כפי שהסבירה המדריכה, היא ההחלטה שכתב ב-Marbury v. Madison, שבה קבע בית המשפט האמריקני כי בסמכותו לפסול חוקים של הקונגרס כבלתי-חוקתיים. לימים, ישתמשו שופטי ישראל בקו-טיעון דומה כשיקבעו בבנק המזרחי את אותה סמכות עצמה לבית המשפט הישראלי: סמכות שלא נקבעה מפורשות בחוק אך ברורה מלשונו. אלא שגם ההבדל בין שני המקרים מעניין. ב-Marbury v. Madison צימצם ג'ון מרשל את סמכותו המהותית של בית המשפט העליון, בכך שקבע כי החוק של הקונגרס העניק לבית המשפט (על-פי פרשנותו), סמכות שאין לו. מדובר היה במינויי שופטים רגע לפני חילופי השלטון בבחירות של 1800, שבהן הביס תומס ג'פרסון את הנשיא המכהן ג'ון אדמס. ג'יימס מרבורי קיבל מינוי כשופט אך כתב-המינוי, שכבר נחתם בידי הנשיא אדמס, לא הגיע אליו. מי שהיה אחראי לתקלה היה מזכיר המדינה (אחד, ג'ון מרשל). כשמזכיר המדינה החדש, מדיסון, נכנס לתפקידו, הוא סירב לפניית מרבורי לקבל את כתב המינוי. מרבורי פנה לבית המשפט בדרישה לקבל צו עשה למינויו; פנה היישר לבית המשפט העליון. זה אישר כי מינויו של מרבורי תקף, אך נשיאו ג'ון מרשל (כן, אותו אחד שקודם לכן היה מזכיר המדינה) פירש את החוק שאיפשר פנייה לקבלת צו כנ"ל כאומר שכל מי שמבקש צו כזה רשאי לפנות ישירות לבית המשפט העליון. בכך, קבע, הרחיב הקונגרס את סמכויותיו של בית המשפט העליון באופן לא חוקתי. הביקורת על החלטתו של מרשל היתה כי פרשנות סבירה לחוק היתה כי (רק) בהתמלא התנאים הנאותים, רשאי בית המשפט העליון לתת צו כאמור. כך או כך, קשה לי לראות את אהרן ברק, אבי הקונספציה של "הכל שפיט", מצמצם מרצונו את סמכויותיו של בית המשפט העליון בישראל…

עוד בנושא:
בית המשפט העליון האמריקני ועיקרון השיקוף
השימוע של אליטו

Read Full Post »

בניגוד להנחייתו של היועץ המשפטי לממשלה להימנע ממינויים עד לבחירות, מינה שר הביטחון שאול מופז את אביחי רונצקי לרב הצבאי הראשי. זה האיש שקבע כי השבת חשובה מחיי גויים. זה האיש שבעיניו זוהי כפירה להציב את המוסר האנושי הנורמטיבי לפני אמרותיה של תורה.
לא ממש מפתיע, לא מהותית ולא פרוצדורלית. שאול מופז עצמו אמנם לא שומר שבת, ככל הידוע לי, אבל לעומת זאת החלק השני של המשוואה – חיי הגויים – חשובים בעיניו כקליפת השום, בדיוק כמו מי שהוא ממנה. בספרם בומרנג מספרים רביב דרוקר ועופר שלח כי בשלב מוקדם של האינתיפאדה דרש מופז מקציניו לקבל כל יום מספר מסוים של הרוגים פלסטינים. אם מישהו תהה איך נסק מספרם לגבהים כאלו, אולי התשובה טמונה גם ברצונו של מופז לחבוש את גולגולותיהם על חגורו. אגב, מי שמחליט על חיסולים שבעקבותיהם נכנסים כוחות הביטחון הישראלים לכוננות שיא בגלל התגובה הצפויה כל-כך, לא רק אדיש לחיי פלסטינים חפים מפשע הנהרגים כתוצאה מכך ("נזק משני"), אלא גם לחייהם של אזרחי ישראל. אלו שאת שמם הוא נושא לשווא בהצהרותיו הביטחוניסטיות הפומפוזיות. זה האיש שלמרות שהוא ממנה רב צבאי ראשי, אין לו אלוהים. שלא לדבר על עקרונות.
באשר לצד הפרוצדורלי, הנחייה של היועמ"ש לא תהווה מכשלה למי שהציג תאריך שחרור כוזב במטרה לנסות ולהיבחר לכנסת. (היום, למיטב ידיעתי, יש תקופת צינון בחוק גם לפני כהונה כשר, לא רק כח"כ).

מי שלפני שעבר לקדימה, עת התמודד על הנהגת הליכוד ("בית לא עוזבים"), ביקש לשוב ולהרוס בתים בשטחים למרות שהוא עצמו קיבל את המלצת הצבא לחדול מכך, כדי שיוכל לחלק צ'ופרים למצביעים כחלק מכלכלת הבחירות שלו; מי שמערכת הביטחון החליטה לעקור פרדס של אלמנה בת 72 רק כדי שלא יסכן את ביתו בכוכב יאיר; מי שהיה צריך לעמוד לדין על פשעי מלחמה – אסור שישמש בתפקיד כלשהו במערכת הפוליטית. קל וחומר לא בתפקיד שר הביטחון.   אם אתם רואים בכך המלצה למי לא להצביע בבחירות – אתם לא ממש טועים. אבל אם לא צפויה הפתעה של ממש בתוצאות הבחירות, זה גם כנראה לא יספיק. לכן אם אתם מצביעים למפלגה אחרת, שמתכוונת להיכנס עם קדימה לקואליציה, דרשו מנציגיכם כי אחד התנאים לכניסה כזו יהיה שמופז לא יכהן כשר הביטחון. צריך להבטיח שזה המחטף האחרון שלו טרם פרידה.

Read Full Post »

עוד לא שככו הגלים שעוררה התפטרותו של נשיא הרווארד, לורנס סאמרס, וכבר סערה חדשה בפתח. הפעם מדובר ב"מחקר" הנושא את שמם של סטיבן וולט, פרופסור ליחסים בינלאומיים והדיקן האקדמי של בית הספר לממשל ע"ש קנדי בהרווארד, ושל ג'ון מרשהיימר, פרופסור למדע המדינה מאוניברסיטת שיקגו. במחקרם הם מבקשים להראות כי הלובי הישראלי גורם לארה"ב לקבל החלטות בניגוד לאינטרס הלאומי שלה. בין השאר, הם טוענים, הלחץ של הלובי הזה (ברובו יהודי אך לא רק) היה מה שהכריע את הכף בשאלה האם לצאת למלחמת עירק. גרסה מקוצרת של המחקר התפרסמה בלונדון רביו אוף בוקס, אכסנייה שגרמה להרמת גבות קלה עוד טרם הקריאה בו. מדוע בחרו הפרופסורים לפרסם דווקא בבריטניה ולא בארה"ב? מדוע דווקא בכתב-עת לא אקדמי? ומדוע דווקא בלונדון רביו אוף בוקס, שהמצויים יודעים כי הוא מוּטה, בלשון המעטה, בשאלות הקשורות לישראל? (ולא מוטה לטובתה, אם זה לא היה ברור). המשך…

Read Full Post »