קרוא וכתוב

בוא'נה, רק התחילה השנה, לא?

הלך הזרזיר אצל העורב

מה מצא הרמטכ"ל לבחור בתא"ל (מיל') רן פקר דווקא לייצג אותו בכלי התקשורת? אם היה צורך בעדות אופי נוספת על דן ("חבטה קלה בכנף") חלוץ – אפשר למצוא אותה בבחירה הזאת ברן פקר. רמז: מלחמת ששת-הימים, שבוי, רצח.

מקצועיות

עו"ד טלי ירון-אלדר, לשעבר נציבת מס הכנסה, ובכירים לשעבר נוספים במה שמכונה כיום רשות המסים, מיהרו להגן על החשודים שנעצרו או נחקרו בפרשה האחרונה, והודיעו נחרצות שלא ייתכן. הם מכירים אותם. מדובר באנשים מקצועיים. הנחה סמויה: מקצוענים לא יכולים להיות מושחתים. או שאולי יש הנחה סמויה אחרת מאחורי ההיחלצות המהירה והגורפת של הבכירים לשעבר להגנת חבריהם? הכל כמובן בבחינת חשדות וכל העצורים הם בחזקת חפים מפשע; אבל נדמה לי שתגובה סבירה ובעיקר זהירה יותר תהיה הבעת תדהמה/פליאה/אי-אמון, לא קביעה פסקנית שברור שהאנשים האלו לא ביצעו ולו עבירה אחת. בשביל לברר את זה יש רשויות אוכפות חוק, לא?

ראיתי פנסיונר מאושר

למה אני ואתם (זאת המשמעות של הקופה הציבורית) צריכים לשלם 27,000 ש"ח בחודש לפנסיונר בן 48? הזוכה המאושר הוא בועז אוקון, מי שהיה מנהל בתי המשפט ושופט מחוזי בירושלים.

שאלה שאלתית

האם ניתן לטעון כי פרסום איננו פוגע בשמו הטוב של אדם משום שאין לו שם טוב שיכול להיפגע? זוהי אחת מהטענות של פרקליטי הארץ בכתב-ההגנה בתביעת הדיבה שהגיש נגד העִתון ארקדי גאידמק.

Read Full Post »

לאחרונה פשתה האופנה בקרב שופטי בית המשפט העליון בדימוס להתראיין תחת כל עץ רענן ולהביע דעתם בכל סוגייה העולה על סדר היום הציבורי. יתכן שהאיסור לעשות זאת בעודם מכהנים (למעט אותם היבטים לא מעטים המובאים לפתחם בעתירות לבג"צ), מביא ליצר לאו בר-כיבוש לעשות זאת לכשהם פורשים מתפקידם. אך כדרכה של אופנה, היא לא תמיד מוצלחת ובעיקר צריך לדעת בה את המידה. הגזמה סופה שהיא ממאיסה את הדובר על קהל שומעיו. דליה דורנר אמנם איננה כמו אחד מעמיתיה, המתבטא לעיתים כאחרון התגרנים בשוק, אבל גם העילה לראיון המשפחתי שנתנו היא ובנה הפרופ' למשפטים אריאל בנדור לטוש ביום שישי לא ממש ברורה. מצד שני, זאת לא הבחירה העיתונאית התמוהה הראשונה, וככל הנראה גם לא האחרונה, שאחראי לה עיתון האב (או שמא נכון יותר לכנותו המוסף של דה-מרקר), הארץ.

עד כאן האקספוזיציה. ועכשיו לסיבה שלשמה התכנסנו, שהיא מה שאומר בראיון דווקא הבן, פרופ' בנדור: "כאשר מדובר בעבירות מין, גננת שנפתחת נגדה חקירה אכן צריכה לצאת לחופשה – אבל לא נשיא המדינה. לעבירות מין יש רלוונטיות לתפקידה של גננת כאחראית על ילדים. נשיא המדינה, לעומת זאת, אחראי על ענייני חנינה בלבד, וגם לכך ניתן למצוא פתרון. לעבירות המין המיוחסות לו אין רלוונטיות לסמכויותיו, ועל כן אין שום סיבה שלא ימשיך בתפקידו. זה נקרא 'חזקת המסוכנות'".

גננת החשודה בעבירות מין צריכה לצאת לחופשה כי היא מסוכנת למי שהיא אחראית עליהם מעצם תפקידה, אומר לנו בנדור. הנשיא, לעומת זאת, "אחראי על ענייני חנינה בלבד". האמירה הזאת בעייתית מכמה טעמים. קודם כל, היא מלמדת על הבעייתיות שבראיית כל סוגייה דרך משקפיים משפטניים וצמצומה להיבט המשפטי-הפורמליסטי הצר, של סמכויות במקרה זה. שלא לדבר על כך שגם על-פי החוק מוקצים לנשיא המדינה תפקידים נוספים. כך, הוא מחליט על מי להטיל את התפקיד להקים ממשלה. הוא חתום על כל חוק להוציא חוקים הנוגעים בו, משביע שופטים, מאמין שגרירים וחותם על אמנות עם מדינות חוץ. אבל בעיקר מתעלמת הגישה הזאת לחלוטין מההיבטים הסמליים החשובים שבתפקיד הנשיא, שחלקם נקבעים אף הם בחוק ("הנשיא הוא ראש המדינה" קובע הסעיף הראשון לחוק יסוד: הנשיא). הנשיא אליבא דבנדור איננו ראש המדינה וסמלה אלא איזה פקיד היושב עם חותמת בידו, וחותם על בקשות החנינה המועברות לו ממשרד המשפטים. נו, וגם לזה "ניתן למצוא פתרון".  כך, מה שאסור לכל גננת – מותר לנשיא. ושלא כמוה, לחשדות החמורים נגד קצב אין רלוונטיות לתפקידו. ממש משכנע, מה יש לומר.

אבל בעיה מרכזית בהשוואת הגננת נובעת מהתעלמות דווקא מהיבט משפטי חשוב הנקבע בסעיף 14 לחוק יסוד: הנשיא, שעל-פיו הנשיא חסין מפני העמדה לדין פלילי כל עוד הוא מכהן. לכן הגננת של בנדור לא רק תצא לחופשה, אלא גם תועמד לדין בגין החשדות נגדה, היה והם מגובשים לכדי כתב-אישום. נשיא המדינה, לעומת זאת, ראשה וסמלה, יכול להוסיף לשבת במשכנו, להגיע (או לא) לטקסים שנהוג כי משתתפיהם קמים לכבודו, לחתום על חוקים ולהשביע שופטים, ובעיקר להמשיך להעסיק גדוד של משפטני צמרת ויחצ"נים (על-חשבון מי, אגב?) המתמחים במדעי הספינולוגיה והכפשה מכוערת של המתלוננות נגדו. ולעניין השולי ההוא של החנינות – העניין היחיד שיש לו בו סמכויות, לדעתו של בנדור – כבר נמצא איזה פתרון. כך יכול קצב גם להמשיך לכהן כסמל המדינה ולטעון לחזקת החפות, וגם לא להיות מועמד לדין כל עוד הוא איננו פורש. בקיצור: לבזות את כולנו.

לדרישה מקצב לפרוש אין דבר וחצי דבר עם חזקת החפות. זו שמורה לו כאזרח, לא כנשיא. כל עוד לא הורשע בפלילים הוא אכן חף מפשע. אך לאיש אין זכות מוקנית לכהן כנשיא, ולא ראוי כי אדם יכהן בתפקיד זה כשמעל ראשו עננה של חשדות והמלצה של המשטרה להגיש נגדו כתב אישום בגין עבירות חמורות ביותר. עצוב שצריך בכלל לכתוב את זה, ושאין זה מן הדברים הברורים מאליהם שהיה עליו לפנות את מקומו מרגע שהתברר כי החקירה נגדו מניבה חשדות של ממש, קל וחומר משהוגשה ההמלצה להעמידו לדין. הצד השני של זכות-היתר שלא להיות מועמד לדין היא הדרישה שבנשיא המדינה לא ידבוק רבב ולא עננת רבב. החוק קובע כי לא ניתן להעמידו לדין על שום היותו סמל המדינה, אך בחובות הנדרשות מאותו סמל עצמו – להיות ללא דופי, ללא צל צלו של חשד – בועט קצב בכל עוז ובלי בושה. הוא מנסה לאחוז במקל הזה משני קצותיו, ועגום לראות שזה נעשה לא רק בסיועם של עיתונאים ופוליטיקאים לשעבר אלא גם של משפטנים. 

עוד בנושא: חזקת החפות והאמון הציבורי

Read Full Post »

חולשתה של המערכת הפוליטית בישראל מתגלה לאחרונה בשני עניינים שונים. הראשון, חבירתם של חלקים באופוזיציה לתביעה להקים ועדת חקירה ממלכתית בעניין מלחמת לבנון השנייה; השני – רפיסותה מול החקירה הפלילית נגד נשיא המדינה, שהסתיימה אתמול בהמלצת המשטרה להגיש כתב אישום נגדו על עבירות חמורות.

לגבי ועדת חקירה ממלכתית, השאלה בהקשר זה היא מדוע נלהבים חברי הכנסת לגלגל מהם והלאה את האחריות לפקח על הרשות המבצעת, אחריות שהיא חלק מתפקידם. נניח לרגע לעניין עצמו של האופן שבו ראוי לחקור את התנהלות הממשלה והצבא במלחמה ואת הנימוקים בעד ונגד ועדת חקירה ממלכתית בהקשר זה. גלגול כל נושא שהוא אל סִפּו של בית-המשפט הוא מהתורמים העיקריים למשפטיזציה של החיים הציבוריים בישראל, משפטיזציה שאיננה מבורכת מכמה טעמים. ראשית, החיים בחברה ממושטרת אינם מומלצים. לא החיים הפרטיים אך גם לא החיים המאורגנים כחברה. לא היינו רוצים לחיות באופן שבו כל פרט בחיינו מאורגן באופן משפטי. יש מקום למרחב שבו חלות נורמות נוספות, שגמישותן מתאימה יותר למגוון הסיטואציות שלהן הן נענות. שנית, משפטיזציה זאת פוגעת דווקא במבקשים אותה מתוך חוסר-אונים ותחושה שבית-המשפט הוא המשלט האחרון בפני התערערותו של שלטון החוק והשתלטות של תרבות פרוצה של אין בושה. זאת משום שאין בכוחו לספק את הסחורה בגלל המוגבלות המובנית בו מעצם טבעו המוסדי. שלישית, לא ראוי כי הנורמות של החיים הציבוריים יהיו בינאריות, שחור-לבן. ואילו זה בדיוק מה שבית-המשפט יכול לקבוע: מעשה הוא או חוקי, או לא-חוקי. כשהמערכות הפוליטיות והציבוריות לא מתפקדות כהלכה, התוצאה היא שמעשים שהם מאד לא ראויים אך שאינם לא-חוקיים מקבלים גושפנקה של חוקיות מבית-המשפט. ומי שבית-המשפט לא התערב בעניינו מכיוון שלא פעל שלא כחוק, גם אם באופן מאד לא נאות, מקבל את ההכשר ואת תעודת היושר. בניית תרבות של "לא-ייעשה" חייבת להתנתק מן המשפט כמקור בלעדי של הוראה מה תקין ומה ראוי. רביעית, כאשר בית-המשפט איננו יודע את גבולותיו ועושה overruling לשלטון נבחר מעל הנדרש (למשל, כשהשלטון לא פעל שלא כחוק או שפעולתו היא בתוך גדרי מרחב התמרון השמור לו), הוא נוטל לעצמו למעשה את תפקידיו הפוליטיים של השלטון הנבחר (או המחוקק במקרים אחרים), ובכך מהווה שלטון שלא-נבחר על-ידי הריבון. זוהי פגיעה קשה בעיקרון הדמוקרטי.

בית-המשפט בראשותו של הנשיא לשעבר ברק פתח לרווחה את שעריו בפני הסדרה משפטית של כל היבט של החיים הציבוריים, על-ידי הרחבה לא סבירה של מושג השפיטות ("הכל שפיט") יחד עם ביטול זכות העמידה (או הרחבתה, תלוי איך מסתכלים). בכך הוא שותף לאחריות למשפטיזציה הזאת; אך האחריות העיקרית (או לפחות לא פחותה) היא על המערכת הפוליטית: לולא חולשתה לא היה נדרש בית המשפט להתערב. לא רק חולשתה מביאה לחיפוש סעד בבית המשפט ולא באמצעים האחרים שיש במערכת הפוליטית והציבורית הישראלית, אלא היא עושה זאת במו ידיה בפניות לבג"צ או בשבתה בחיבוק ידיים בציפייה שזה יוציא עבורה את הערמונים מן האש. בפני חברי הכנסת עומדים ערוצים אחרים להפעיל פיקוח ובקרה על הרשות המבצעת, לחקור אותה ולדרוש ממנה דין-וחשבון. העובדה שהם נמנעים מכך יש בה משום יאוש והרמת ידיים מן הפוליטיקה על מגבלותיה. ההיסטוריה לימדה אותנו עד כמה הם מסוכנים. כמיהה ל"איש חזק" שיעשה סדר במערכת המתרופפת, יחד עם פוליטיקאים תאבי כוח מוחלט המבקשים להנחית מכת נגד על בית-המשפט על-ידי סירוסו, הם מתכון בטוח לעלייתו של משטר שיש להישמר ממנו מכל משמר. המשטר הנשיאותי שמבקשים ליברמן ואולמרט להביא עלינו (בתמיכתם של כמה פוליטיקאים-לשעבר ואישי ציבור אחרים שלא למדו כלום מהצרות שהביאו על המשטר החוקתי בישראל בגלגוליהם הקודמים, כמו החוק לבחירה ישירה והצעות חוקה חלקיות ובעייתיות), הוא הצעד הראשון במדרון המסוכן הזה.

בפרשת הנשיא מתבטאת לא רק חולשתה של המערכת הפוליטית אלא הרבה יותר מכך. לו היתה בישראל תרבות של "לא-ייעשה" ולא תרבות שבה החוק הוא חזות הכול (וגם זה כבר לא), נשיא לא היה נשאר דקה אחת בתפקידו מרגע שהיה נתון בחקירה פלילית בחשדות כה חמורים כמו החקירה שנוהלה כנגד קצב. אם הוא לא היה מסיק את המסקנה המתבקשת, הכנסת היתה מעבירה אותו מתפקידו. אצלנו קצב נאחז ללא בושה בקרנות המזבח, מגייס את חזקת החפות לעניינים לא לה, כאילו יש לו זכות מוקנית לכהן כנשיא, וקורא לנו לחכות לסיום חקירת המשטרה. חיכינו. ההמלצות התפרסמו אתמול. ועכשיו מה? המשך הספינים מצד לשכת הנשיא ועורכי-דינו. עכשיו צריך לחכות, מן הסתם, להחלטת היועמ"ש. ואחר-כך? אלוהים גדול. להעמיד לדין את הנשיא אי-אפשר, על-פי חוק יסוד: הנשיא. בכל יום שעובר נשחק עוד קצת הביטחון המתברר כתמים, שמול חשדות ואישומים כאלו הנשיא לא יעז להיאחז בקרנות המזבח של משכנו. אולי הוא יישאר עד סוף הקדנציה. חבילת ההבטחות מובטחת בינתיים. והיכן הכנסת? היכן 20 הח"כים שנדרשים כדי ליזום דיון בעניינו בוועדת הכנסת על-מנת שייפתח הליך הדחה? היכן שלושת-רבעי מחברי ועדת הכנסת שיעבירו לאחר-מכן את ההליך למליאה ו-90 הח"כים שיעבירו את הנשיא מתפקידו אחרי שהעניין יגיע למליאת הכנסת? מיעוטם קוראים לנשיא להתפטר, או התכוונו להביע את מורת-רוחם ומחאתם בפתיחת המושב היום (שבינתיים החליט הנשיא לא להגיע אליה ולחסוך מהם ומאתנו את הבושה). רובם שותקים. מביישים את כולנו בחוסר-המעש שלהם. איך אמר אחד מהם באחד הדיונים בתחילת הפרשה?: כולנו אנשי ציבור ויכולנו להיות במצבו של הנשיא. לא, לא לכולם זה יכול לקרות שהמשטרה תחקור ואף תמליץ להעמיד אותם לדין על עבירות של אינוס, מעשים מגונים, הטרדה מינית; שהיא גיבשה תשתית ראייתית נגדם על האזנות סתר וקבלת דבר במרמה ועדיין חוקרת עבירות לכאורה של שיבוש הליכי משפט. אבל זהו המרצע. יד רוחצת יד. וזאת כבר לא חולשה של המערכת הפוליטית, זה קלונה.

עוד בנושא: חזקת החפות והאמון הציבורי

ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.

Read Full Post »

יש לכם הודעה

שי ודרור חשפו בתכניתם את שמה של א', המתלוננת הראשית נגד נשיא המדינה. בתגובתה המיתממת של התחנה שבה משודרת התכנית, רדיו ת"א, נאמר, על-פי הדיווח: "לא התקבלה שום הודעה שאוסרת על פרסום פרטי המתלוננת".
ובכן, חדשות לי עבורכם יקירי. אין צורך בשום הודעה שתתקבל. יש צורך בציות לחוק. סעיף 352 לחוק העונשין קובע כי "המפרסם ברבים שמו של אדם או של כל דבר שיש בו כדי לזהות אדם כמי שנפגע בעבירה לפי סימן זה [סימן ה', הדן בעבירות מין – נ"כ], דינו – מאסר שנה". את זאת גם הבינה יו"ר הרשות השנייה, שהעבירה את הנושא לבדיקת היועץ המשפטי של הרשות. בינתיים נמסר כי שי ודרור הושעו לשבוע משידור תכניתם היומית.

"צריך לדאוג"

בתגובה להצגת תכניתו של משרד החינוך לשיקום הצפון, אמר השר גדעון עזרא: "צריך לעשות הבדלה ולדאוג לכך שהיישובים הערביים לא יקבלו את כל הכסף של תוכנית החינוך". אכן, צריך לדאוג. שמא אחרי שבאופן עקבי המגזר הערבי מקופח במשך דורות, אולי הוא יקבל את המגיע לו, חס ושלום. היישובים הערבים לא צריכים לקבל לא יותר ולא פחות ממה שמגיע להם לפי היקף הפגיעה בהם במלחמה. שוויון קוראים לזה. מה יש לעזרא לומר בעניין?: "אני בעד שוויון אבל בסוף הם יקבלו את הכול". אין ספק שזאת מסקנה מבוססת מהתנהלותן של כל התכניות הממשלתיות עד כה. בסוף תמיד "הם" מקבלים "הכול".

גנבו לו את המחאה

קשה לדעת מהדיווח התקשורתי מה מצבה לאשורה של המחאה של חיילי המילואים ומי אם בכלל עומד מאחוריה. אישית אין לי ספק שגם אם יש גורמים פוליטיים שתפסו עליה טרמפ, חלקה הגדול הוא אותנטי ומוצדק. ובעיקר, ההערכה שנפילת הממשלה תביא לעלייתה של ממשלת ימין – שאני מתנגדת לה מאד – איננה בעיני בשום פנים סיבה לא למחות כשיש על מה. ויש הרבה על מה. אני אינני מהמצדדות בועדת חקירה ממלכתית שכן לדעתי החשבון עם ההנהגה הפוליטית צריך להיות אף הוא בסופו של דבר פוליטי. בקלפי. אין צורך לשם כך בתיווך משפטי וזה אפילו יזיק. (לסיכום מצוין של הנימוקים נגד הקמת ועדת חקירה ממלכתית ראו מאמרו של פרופ' יואב דותן). מי שאחראים למחדל יצטרכו לתת את הדין לא במובן המשפטי אלא במובן הציבורי, ואין לוותר על הדרישה הזאת רק כי המחליפים הפוטנציאליים שלהם הם לא בצד הפוליטי שלי. התחשבנות כזאת מקעקעת את העיקרון היסודי של נשיאה באחריות למעשיך לפני הציבור ששלח אותך למשרתך (או בקיצור, ובאנגלית: accountability). דמוקרטיה איננה תכנית כבקשתך.
אבל את מזכ"ל שלום עכשיו יריב אופנהיימר כל זה לא מעניין. מה שחשוב הוא מי מוחה, לא על מה. לכן הוא מזהיר את התמימים וישרי הדרך שלא יצטרפו למחאה. כנראה שלמילואמיניקים יש זכות למחות רק אם כמו אחרי מלחמת לבנון הראשונה, התנועה שמתפתחת ממנה היא תנועת שמאל. אז המחאה איננה "פוליטית" (מִלה גסה. אה לא, רק כשזאת פוליטיקה ימנית). לאופנהיימר היסטוריה של התבטאויות שלא מלמדות על עודף חוכמה, אם להתבטא בעדינות. הפעם נראה שיותר מכול הוא כועס שגנבו לו את המחאה. כנראה שהיא רשומה בטאבו על שם שלום עכשיו.

Read Full Post »

מי שנזקק להוכחה נוספת לאמת כי המוסר איננו ניתן לחלוקה קיבל אותה עם הידיעה מה העסיק את הרמטכ"ל שעות מספר לאחר ארוע קשה שבו נחטפו שני חיילים ובסיומו נהרגו שמונה; ארוע שהדליק את לבנון ואת צפון ישראל למשך חודש ימים וגבה משני הצדדים מחיר דמים נורא. במקביל להחלטה לגייס כוחות מילואים, שלא רק למשק ולעסקים שהותירו מאחוריהם איש לא דאג אלא גם לכך שיצוידו כהלכה ובמקרים רבים גם יקבלו מזון ומים די צרכם – דאג מי שההחלטות שהוא מקבל שולחות אנשים למותם לתיק ההשקעות שלו. 

המקרה הזה מוכיח שוב כי המוסר איננו ניתן לחלוקה מפני שאין זה מפליא כי מי שמרגיש רק חבטה קלה בכנף כשהוא משחרר פצצות שהוא יודע כי אזרחים ייהרגו מהם – לא יגלה רגישות מוסרית במקרים אחרים. גם פרישתו של עמוס ירון מכהונת מנכ"ל משרד הביטחון לאחר שסיבך את מדינת ישראל עם עסקאות נשק עם סין, שבשלן דרש הממשל האמריקני את ראשו, לא צריכה היתה להפתיע את מי שזוכר את התפקיד שמילא כשהתחוללו ארועי סברה ושתילה, או את הדרך שבה קיבל החלטות בנוגע לגדר. לכן גם מי שהמוסר בעיניו הוא סרח עודף שיש להיפטר ממנו צריך להיות מודאג מחוסר רגישות מוסרית כלפי האויב: מתברר, ולא בפעם הראשונה, שהיא איננה נעצרת בגבול. מי שחייהם של פלסטינים שווים בעיניו כקליפת השום, גם חייהם של ישראלים אולי לא כל-כך נחשבים בעיניו בהשוואה לעניינים החשובים באמת כמו גובה החשבון בבנק.

אולי מצער, אך לא מפליא, שהקולות בצבא ובפוליטיקה הקוראים לחלוץ ללכת נשמעים בגין מכירת מניות, לא בגין חלקו בארועים שעוד צריכים להיחקר מבחינת תפקודו במלחמה עצמה. גם הציבור האמריקני שלח את ניקסון הביתה בשל העובדה כי שיקר תחת שבועה ולא בעטיים של המעשים הקשים עצמם שלגביהם שיקר. אבל גם אם תיק המניות של דן חלוץ הוא זה שישלח אותו בחזרה למשק שכל-כך דאג לו ("אני גם אזרח, ויש לי את המשק שלי"), אסור שזה יטשטש את הארועים האמיתיים שהיה בין מחולליהם הראשיים ואת הצורך לחקור אותם. החל מהפעלת כוח שנראית לא-מידתית כלפי אוכלוסייה אזרחית, וכלה בהחלטה אולי השערורייתית ביותר בכל המלחמה הזאת, לפתוח במבצע רחב-היקף בלבנון לאחר שהפסקת האש כבר נראתה באופק עם תאריך יעד. למה נשלחו 33 החיילים שנהרגו בין יום שישי ליום ראשון למותם? האם שירתה ההחלטה הזאת איזה שהוא יעד צבאי או אסטרטגי חיוני או שמא נועדה לשקם את כבודם העצמי של מצביאי המלחמה הזאת, הצבאיים והמדיניים, יהא המחיר אשר יהא? אני תוהה כיצד יוכלו חלוץ, פרץ ואולמרט להישיר מבטם למי מ-33 המשפחות האלו, מבלי להשפילו. על מה נהרגו הצעירים האלה?

קשר נוסף בין תיק המניות לבין הארועים הגדולים של המלחמה הזאת ניתן למצוא בתגובתו המביכה של דן חלוץ, בדבר ערכיותו ומוסריותו (וזאת לא הפעם הראשונה שהוא מצהיר שהוא מוסרי). מעבר לכך שמי שכה מוסרי לא צריך להצהיר על כך כל הזמן, זוהי תגובה המזכירה בנביבותה את תגובתו של צה"ל כולו להאשמות בנוגע לאופן הפעלת הכוח שלו בלבנון. שם שמענו על "הצבא המוסרי בעולם", וכאן אנחנו שומעים על "האיש הערכי", המוכן להתמודד על ערכיותו ומוסריותו מול כל אחד. And Brutus is an honourable man.

Read Full Post »