קרוא וכתוב

• שמעשה מגונה איננו עבירה שיש עמה קלון. [אבל הקלון יהיה שלנו אם חיים רמון יחזור להיות שר].
• שאותו רמון, אם יחזור להיות שר, זה יהיה רק מתוך הידידות והמחויבות לראש הממשלה. כן, והירח עשוי מגבינה. אם רמון יחזור (מה שסביר שיקרה, להערכתי) זה יהיה כי הוא איננו יכול לעמוד בתאווה לכוח, כמו פוליטיקאים רבים, רבים מדי. לא הספיק המעשה המגונה שעשה בקצינה, עכשיו צריך לבצע מעשה מגונה בַּציבור?
• שנשיא שנבצר ממנו למלא את תפקידו, ויש לו ממלאת מקום, נחקר במשכן הנשיא. מה יש לנשיא נבצר לחפש שם? התשובה היא שזה היה התנאי שלו כדי להיחקר. אחרת היה מנפנף בחסינות שלו. חומר למחשבה למי שסברו שנבצרות (שממנה יכול קצב לחזור בו בכל רגע, אגב), ולא הדחה, היא פתרון משפטי הולם לתסבוכת שנוצרה. זו נבצרות וזה שכרה.
• שחסינותו של הנשיא משתרעת על כל פעולה משפטית. כי להחלפת הפרקליט התלווה שינוי של קו ההגנה: כל חקירת הנשיא נעשתה בכלל תוך הפרת חסינותו, שכן זו איננה עומדת לו רק כנגד העמדה לדין אלא כנגד כל אמצעי שננקט מרגע שהוגשה נגדו תלונה, כגון חקירה, איסוף ראיות וכן הלאה. כדי להבין את אי-סבירותו של הטיעון המשפטי הזה, מספיק לבחון את יישומו במקרה הדמיוני שבו הנשיא היה רוצח את אשתו במשכן נשיאי ישראל. נניח, בגלל מריבה על רקע אי-נאמנותו המינית. סתם דוגמא, כן? לפי קו ההגנה החדש, אסור היה לחקור את נשיא המדינה. יתכן גם שאסור היה למשטרה להיכנס לבית הנשיא. איך בכל זאת הרשו פרקליטי הנשיא למשטרה להיכנס לשם השבוע כדי לחקור את מרשם על תלונה נוספת? להם פתרונים. הנחמה היחידה טמונה בכך שאם זה קו ההגנה של הנשיא שגובש לאחר שפרקליטיו קיבלו את חומר הראיות נגדו לעיון לקראת השימוע, ככל הנראה מצבו הראייתי בכי רע.
• שפרקליטו של הנשיא לא מבין למה א'-ת' מסתתרות מאחורי אות ראשונה ודמות מטושטשת בטלוויזיה. למה הן לא עומדות מאחורי דבריהן בדמות גלויה ובשם מלא? – תהה. עוד אחד. גם הפרקליט הקודם, שר המשפטים לשעבר, זה שפלדמן החליף אותו, פלט משהו כזה. אין לחשוד בפרקליטים המכובדים, כמובן, שהם אינם יודעים שהחוק מגן כך על קורבנות של עבירות מין. תמיהתם כללית יותר: ממה יש לקורבנות או למקורבים להן לחשוש? כאילו לא בתוך עמם הם יושבים, העמיתים המלומדים. אז הרשו לי להשיב לתמיהתכם, למרות שברור שמדובר בתחבולה רטורית, עוד אחת בארסנל ההגנה של הנשיא: כי אנו חיים בחברה שמטילה חלק גדול מהאשם בעבירות מין על הקורבנות שלהן, וגורמת להן להתבייש. ואם אזרו עוז להתלונן – להצטער על כך עד סוף ימיהן, בגלל הלינץ' הציבורי שמבצעים בהם פרקליטים כמותכם, ומרשיהם המתבצרים בנבצרותם ונחקרים בבית הנשיא, עם סוללה של יחצ"נים ופרקליטים-יחצ"נים שאינם בוחלים בשום תכסיס כדי להטיל בהן רפש ולהכפיש את שמן. במקרה הספציפי הזה, אגב, יתכן מאד שישנו גם חשש מבוסס מפני מה שיכול לעולל להן הנשיא ובעיקר חבריו המפוקפקים (ולמה שלא נקרא להם בשמם: עבריינים). כזכור, קצב עלול להיות מואשם גם בהטרדת עד וניסיון לשבש הליכי משפט. ממה יש להן לחשוש? אולי בין השאר ממה שהחברים של ק' מסוגלים לו.  ממה שיש לכולנו לחשוש, לעומת זאת, הוא מפרקליטים שעשו את המוניטין שלהם מזכויות אדם (אם כי את ההכנסות שלהם צברו מפושעים רגילים בהחלט, כולל עברייני מין כמו אלי פלח) ועכשיו מעקמים את המוניטין האלה כדי להציג את הנשיא, ראש המדינה (על-פי חוק), כאיזה ק' נרדף בסיטואציה קפקאית. אמרתי כבר ואומר שנית: כל אדם זכאי להגנה. עורכי-דין צריכים להגן על מרשיהם. אבל גם כמה קווים אדומים לא יזיקו כשהם בוחרים את הטקטיקה.

Read Full Post »

הראיון הארכני עם דן מרגלית במוסף הארץ היום הוא אולי שיאו של ביזיון בתקשורת הישראלית, שבו עיתונאים הופכים ממסקרים למושא לסיקור.

עוד לפני זה, צריך להגיד מִלה על הסטנדרטים המקצועיים הנמוכים המשתקפים בעצם פרסום ראיון כזה. איש תקשורת בכיר(!) כבר לא חבר של פוליטיקאי בכיר(!): את מי זה מעניין? הנקודה החשובה היחידה בכל הסאגה הזאת, התרועעותם של אנשי תקשורת בכירים בישראל עם פוליטיקאים בכירים, והעובדה שהם לא רואים בכך שום פסול וממשיכים ליהנות ממעמדם התקשורתי הבכיר – זוכה להתייחסות שולית בראיון. מרגלית פוטר אותה בכך שתמיד אמר שכשיגיע רגע האמת הוא יבכר את האמת על פני החברוּת. הפרידה סוחטת הדמעות בין מרגלית לאולמרט, ממש טלנובלה, שמתפרסת על מי יודע כמה עמודים (אני קוראת רק את המהדורה האלקטרונית), היא ההוכחה האולטימטיווית לכך לדידו.

מקומם של עיתונאים הוא מאחורי הקלעים. הם צריכים לסקר, לפרשן, ועליהם לשמור מרחק ממושאי הסיקור שלהם. הם יכולים להפיע בתקשורת כפרשנים מקצועיים (נניח, פרשן בעיתון מסוים מופיע בתכנית טלוויזיה על-מנת לתת פרשנות לארוע). מי שרוצה להפוך את היוצרות וליהנות בעצמו מאור הזרקורים – יתכבד ויחליף מקצוע. שלי יחימוביץ לפחות התמודדה בפריימריס. הפיכתם של עיתונאים לגיבורי תקשורת ותרבות, לסיפור, למושאים לסיקור בעצמם על-ידי חבריהם, בשיטת היד לוחצת יד (אני אפרסם אותך היום ואתה תפרסם אותי מחר) – היא הסתאבות של התקשורת הישראלית.

Read Full Post »

את שני הסנט שלי בעניין מינוי שר המשפטים נתתי כבר אמש. אבל חלק מן התגובות שנשמעות ממערכת המשפט (לא פורמלית, כמובן) לא רק גובלות בהיסטריה אלא גם מזיקות לאינטרס של הדוברים להגן על בית-המשפט ועל עצמאות המערכת המשפטית. כדאי גם לא להפריז בכוחו של שר המשפטים. כמו שכבר כתבתי, עיקרו בהשפעה על מינוי השופטים בכלל ולבית-המשפט העליון בפרט (חמישה מקומות פנויים עומדים על הפרק). נכון, זהותם קובעת במידה רבה את הקו של בית-המשפט העליון; אבל כבר היכרנו שופטים בהיסטוריה, גם אצלנו וגם במקומות אחרים, שמונו על ticket מסוים והשתנו מאד במרוצת כהונתם, לפעמים ממש הפכו את עורם. הבעיה העיקרית במינוי פרידמן היא המסר שמועבר למערכת המשפט על-ידי אולמרט, היעדר תום-הלב במינוי, והניסיון לקעקע עוד יותר את האמון הציבורי במערכת הזאת על-ידי מינוי שר משפטים שהיה הדובר הבולט ביותר במתקפה נגדה. אמון מעורער של הציבור בבית המשפט יסייע לאולמרט בעניינים פוליטיים ואישיים כאחד.

יש גם מה לומר על יושרתו של פרידמן, בין השאר בשל כך שהתקפותיו על בית-המשפט העליון החלו מיד עם סיכול מועמדותה של חברתו הקרובה פרופ' נילי כהן למוסד. לו היתה מתמנה קרוב לוודאי שלא היינו נחשפים לביקורתו הנוקבת. מרגע שנבלמה הפך עצמו לדובר ולוביסט בלתי-נלאה שלה, מבלי לעצור ולחשוב שאולי הקשרים ביניהם פוסלים אותו מלעשות כן, או לכל הפחות גורמים לו להיראות פתטי מה. כל סוגייה הקשורה לבית-המשפט נמדדה מאותו יום והלאה בקוף-מחט יחיד: מה היתה גישתם של המעורבים למועמדותה של כהן לעליון. הכול אישי כבר אמרנו?

אבל כאמור, חלק מהמגיבים רק שיחקו לידיים של אולמרט וחבריו. עלה על כולם, כרגיל, השופט בדימוס מישאל חשין. להלן הציטוט כפי שהובא בתקשורת:  "'לא פחות מידידותנו שבעבר, יקר לי בית המשפט העליון', אמר המשנה לנשיא בית המשפט העליון לשעבר. 'אמרת שכוחו של שר משפטים מוגבל. זה לא כל כך מדויק. להזיק הוא יכול. ואילו אני כוחי דל. אבל זאת אומר לך: אני אגן על בית המשפט בכל כוחי הדל, ולא אתן לאיש לעמוד לשטן על דרכו של בית המשפט. אני מבוסס בתוך בית המשפט העליון, ואני חלק ממנו. אבא שלי היה שופט בבית המשפט העליון הראשון. אני הייתי לאחר מכן משנה לנשיא העליון. זה ביתי. מי שירים יד על ביתי, אני אגדע את ידו".

כמה שלא צריך להיות מופתעים מחשין, ככה מופתעים שוב ושוב. אבא שלי. זה ביתי. אני אגדע את ידו של מי שירים יד על ביתי. בעבר כבר כתבתי על התבטאות ברוח דומה של חשין. בתגובה לטענה כי שופטי העליון הם חבורה סגורה שלא מאפשרת מינויים שאינם רוצים בהם, אמר חשין: "מה זה סגורה? אנחנו חיים ביחד, ישנים ביחד באותה מיטה. אני לא רוצה להכניס למיטה שלי מישהו שאני לא רוצה אותו". ברוח דימויו הציוריים, פעם בית המשפט העליון הוא המיטה שלו, שאליה הוא לא רוצה להכניס מישהו שהוא לא אוהב, ופעם הוא הבית שלו, וגם הבית של אבא שלו(!), והוא ישמור עליו. ובכן, מישה, זאת איננה מיטתך וזה איננו ביתך. בית-המשפט העליון הוא מוסד ציבורי רב-חשיבות. לא ירשת אותו מאבא ואין לך זכות יוצרים עליו או זכות יתר בו. דעתך כמי שכיהן בו כשופט היתה ודאי נשמעת בתשומת-לב ונחשבת הרבה יותר לולא היית בוחר לייחס לעצמך "קושאן" משפחתי על המוסד.

על מינוי פרידמן לשר המשפטים ראו הכול אישי: יד ימין ויד שמאל

Read Full Post »

הפעם לא "החיבוק האבהי" שהעניק רמון למתלוננת, לדבריו, אלא החיבוק החם ששלח לו ראש-הממשלה לאחר הרשעתו פה-אחד במעשה מגונה. לא לפני שראש-הממשלה הביע את צערו על החלטת בית המשפט. כך! דומה כי ראש הממשלה כלל לא הפנים מה מחייב תפקידו. הוא רשאי להיות חבר אישי של רמון ורשאי לתת לו כחבר תמיכה אישית. אך מרגע שבית-המשפט אמר את דברו, הרי מה שקודם לכן רמון רק נאשם בו – היה לעובדה משפטית. אז על מה יש להצטער, על ההחלטה להרשיע את רמון או על-כך שהוא ביצע מעשה מגונה בקצינה צעירה?

הבעת הצער של אולמרט היא צעד אחד מעבר לביטוי הנפוץ המביע תקווה כי הנאשם יזוכה. בדרך-כלל הוא נשמע מפי אנשי-ציבור לגבי חבריהם המואשמים בעבירות שאינן מוסיפות כבוד. התקווה, כמובן, צריכה להיות כי הצדק ייצא לאור. אם הנאשם עשה מה שהוא נחשד בו – האם נקווה כי יזוכה? כמובן שלא, נקווה כי הוא יורשע. אם לא עשה – אכן נקווה כי יזוכה.

החיבוק החם של כולנו צריך להיות שמור במקרה זה למתלוננת, שבית-המשפט קבע כי רמון לא בחל בהכפשת שמה ובשימוש בעדים שניסו להשחיר את פניה. אחר-כך עוד מתפלאים מדוע מתלוננות על עבירות כאלה עושות זאת לעיתים באיחור. כאילו לא מספיקה הטראומה שבעצם מה שעברו, תחושות הבושה והגועל, הרצון לשים את הכול מאחור. העובדה כי הן יודעות מה צפוי להן – הקמפיין להבאשת שמן שיובילו אנשי ציבור רבי-כוח וקשרים בסיוע אנשי-תקשורת הסועדים על שולחנם שנים; הניסיון לקשור את שמן לעבר מיני מפוקפק המוריד כביכול מאמינותן (גם בידי עורכי-דין רמי-מעלה, לעיתים אפילו כאלו ששימשו פעם כשרי-משפטים); ההפשטה עירום עריה שיעברו בציבור, בתקשורת ובחקירה הנגדית בבית-המשפט. עלינו להעריך שבעתיים את מי שלמרות כל זאת בוחרות לעמוד על שלהן ולהתלונן. קשה להפריז בערך השירות שהן עושות לכל שאר הנשים, ולכולנו שחשובה לנו דמותה של החברה שבה אנו חיים.

נישוק אשה בניגוד לרצונה הוא מעשה מגונה, קבע בית-המשפט פה-אחד. עצוב שההכרה באמת היסודית הזאת, כי כל אשה היא ריבונית לגופה – צריכה לעבור בתחילת המאה ה-21 בבית-המשפט. אך מכיוון שרבים רבים עדיין לא הפנימו זאת, כולל אנשי-ציבור לא מעטים העושים שימוש נלוז בשררתם, כולל ראש-הממשלה המביע צער על ההחלטה להרשיע במקרה כזה – טוב שבית-המשפט אמר את דברו פה-אחד, בקול צלול. 

אני מקווה כי קצב, שהעבירות המיוחסות לו חמורות בהרבה, קלט את המסר. למי שחושב שבעניין רמון מדובר בעבירה פעוטה שלא היה מקום להתעסק אתה, כדאי לקרוא את אורית קמיר.

Read Full Post »