קרוא וכתוב

מעת לעת אני כותבת כאן על משפטיזציית היתר של החיים הציבוריים בישראל, ועל הצורך להבחין בין מעשים שהם מגונים מוסרית אך לא נכון להפוך אותם ללא חוקיים. הכותרות היום מספקות לנו דוגמא חמה: המשטרה פותחת בחקירה פלילית נגד פרופ' הלל וייס בשל התנהגותו בעת פינוי חברון. לא מדובר במעשי אלימות אלא בהשתלחות מילולית ("השוטרים גרועים מגרמנים"), קללות ו"איחולי" מוות למח"ט חברון שאותו בירך שאשתו תהיה אלמנה, אמו תהיה שכולה וילדיו יהיו יתומים.

התנהגותו של פרופ' וייס היא מגונה, ויש להוקיע אותה. לשם כך יש אמצעים שונים ומגוונים במדינה דמוקרטית. החל מהודעה רשמית של הרמטכ"ל ושר הביטחון, עבור במכתבים למערכת ובמאמרים בעיתונות, וכלה בהפגנות מול ביתו של פרופ' וייס. לחקירה פלילית, לעומת זאת, אין מקום לדעתי וזוהי טעות לפתוח בה. המתחם המוסרי והמתחם הפלילי אינם חופפים. הראשון רחב בהרבה, וטוב שכך. לא היינו רוצים לחיות בחברה ממושטרת, שבה כל פעולה שלנו מוסדרת בחוק. יש מקום למצפון, יש מקום לחופש הרצון ולשיקול דעת, יש מקום למדרג של התייחסויות לבני-אדם בהתאם למעשיהם כאשר הם מפעילים את הללו. הדברים נכונים במיוחד כשמדובר בחופש הביטוי. עם כל ההסתייגות מפרופ' וייס, עמדותיו ודרכו, הוא צודק באמרו כי "לקלל זה במסגרת חופש הדיבור". יש לנו זכות לעשות גם מעשים לא ראויים ולפעמים גם לא מוסריים. זכויות הן חלק מן המוסר, היבט שלו, אך הן אינן ממצות אותו. וחופש הביטוי אכן מעניק זכות לומר גם דברים מקוממים או מעליבים. ודאי וודאי שאין להפליל ביטוי כזה. לחקירות בגין ביטוי יש אפקט מצנן אשר מרתיע אנשים מלהתבטא בכלל. "העלבת עובד ציבור" היא עבירה שמזמן הגיע הזמן לשקול את צדקת קיומה בספר החוקים, ובעיקר את הפעלת הסמכות בגינה.

את כל זה צריך לסייג. גם ביטוי הוא תלוי נסיבות, ובנסיבות מסוימות – למשל, כאשר ייחול למותו של אדם נעשה בידי אדם שיש לו עמדת מנהיגות סמכותית ועדת חסידים שוטים שעלולים להבין את האיחולים הללו כצו עשה – יש מקום לשקול חקירה כזאת. אבל זהו בדיוק תפקידו של היועמ"ש. לא ברור מהדיווח האם החקירה נפתחה לאחר שיקול כזה מצד מזוז (רק שפנייה אליו נעשתה), אבל  אם כן מדובר בשיקול מוטעה בעיני: לא נראה לי שלוייס, פרופ' לספרות באוניברסיטת בר-אילן, דיביזיות שייצאו להפוך את קללתו למציאות. לא יפה, לא פלילי.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

Read Full Post »

המאבק על דמותה של מערכת המשפט, וזו של בית המשפט העליון בפרט, עלה דרגה. או שמא נאמר, ירד דרגה נוספת. נדמה שכמעט כל הכלים נשברו (אם כי תמיד אפשר לרדת עוד). בייניש החליטה לנהל את המאבק בגלוי, ממש דרך התקשורת. ואילו פרידמן מלכתחילה ניהל בגלוי את מאבקו בסגנונו הבוטה והלא מרוסן. את הקמפיין שלו נגד בית המשפט העליון הוא התחיל מעל דפי ידיעות אחרונות (שהמו"ל שלו מיודד מאד עם בועז אוקון, ידיד נוסף של הקאזוס בֶּלי של פרידמן). המעבר שלו למשרד המשפטים לא שינה כלום באג'נדה שאותה קידם באמצעות העיתון, לרסק את בית המשפט העליון. גם לא בסגנון. משני הצדדים מעורבים לא רק עקרונות אלא גם אינטרסים ומאבק להשיג או לשמר כוח, אם באופן אישי ואם עבור המוסד שהם מייצגים.

קשה לנהל מאבק ציבורי היום בלי להשתמש בתקשורת. ובכל זאת יש הבדל בין זה לבין לנהל אותו פשוט שם. סברתי שבייניש, גם לשיטתה, עשתה טעות במהלך האחרון שלה. ברק מעולם לא נזקק לקרבות רחוב כדי להשיג את מה שהוא רצה. הוא היה פוליטיקאי אמיתי, שמשך בחוטים מאחורי הקלעים כשמעטים הצליחו לעמוד בפני קסמו האישי. מצד שני, לברק לא היה את פרידמן מולו והוא לא נדחק אל הקיר עד שנאלץ לבצע צעד של יאוש כמו שנראה צעדה האחרון של בייניש. ברק הוא מי שקולו לא נשמע גם עתה. שתיקתו, ההולכת ונמשכת, היא שתיקה רועמת. על פי הדיווחים הוא בוחר גם עכשיו באחורי הקלעים. זה איננו משחרר אותו מאחריות רבה למצב שנוצר. האימפריאליזם השיפוטי שלו הוא גורם עיקרי ל-backlash שאנו חוזים בו כעת.

אבל על הפרק עומדות סוגיות חשובות מדי מכדי להתייחס לכל העניין כאל קטטה אישית בין פרידמן לבייניש. אני תומכת בעמדתו של פרידמן בעניין המינויים בפועל של שופטים מחוזיים לעליון. שופט כזה נמצא למעשה ב"תקופת מבחן". בגלל ה"בלוק" של שופטי העליון בוועדה לבחירת שופטים (וגם את מקבילית הכוחות הפסולה הזאת יש לשנות), הוא חייב לשאת חן בעיני עמיתיו כדי לקבל את מינוי הקבע. איזו משמעות יש בתנאים האלה ל"עצמאות שיפוטית"?

אלא שהבעיה איננה בעמדותיו של פרידמן אלא בדרך שבה בחר. לא כך מעבירים רפורמות. כך לא מבצעים שינוי. ודאי שלא במערכת שאין לנו אחרת זולתה ואי-אפשר לבנות אחרת מהיום למחר, משל היתה עולם ישן עד היסוד נחריבה. מאבקו של פרידמן הוא מאבק פראי וחסר מעצורים, שתכליתו העיקרית לקעקע את שארית האמון שנותרה לציבור במערכת המשפט. הוא ובייניש מתגוששים כעת בהיאבקות בוץ, וגם אם יש מי שנהנה מהמחזה (אני, האמת, מרגישה שחם מדי), הגיע הזמן לשים לזה סוף. לכולנו יש יותר מדי להפסיד. איפה כאן המבוגר האחראי? אה, זה אולמרט. עכשיו הכול ברור.

עוד בנושא:
פרידמאניה
הוונדטה של פרידמן
הכל אישי: יד ימין ויד שמאל

דומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור (ובעניין הפליטים, אולי כדאי שעליזה אולמרט תדבר עם זה שמבקש להחזירם למצרים, במקום לכתוב על כך דבל-ספרדים במוסף של ידיעות אחרונות? הם לא נפגשים?)

Read Full Post »

סיפור על טיוטת כתב-אישום שהיתה או לא, ועל עו"ד שמנסה לפתע לאחוז את החבל משני קצותיו.

אמנם ימי הפסח חלפו, אך אני מרשה לעצמי לשאול ארבע קושיות בעקבות הפרשה הנוכחית (נו איזו, באמת). וגם, אני מודה, כי בתקופה האחרונה נדמה לי שאולי אנחנו בעיצומה של יציאת מצרים הפוכה, מחירות לעבדות. מחירות של נשים על גופן לעבדות מינית לבעלי שררה ולאדישות משפטית. יתכן שבדיעבד נכון יותר היה להכתים את הנשיא (לשעבר) כאן ועכשיו (ציפור אחת ביד) מאשר למשוך משפט על שלוש שנים, שבסופן ייתכן זיכוי. זה תמיד אחד השיקולים בעסקת טיעון. אבל לא רק שכאן יש אינטרסים ציבוריים כבדי-משקל, שנעדרים מהסדרי טיעון אחרים. נדמה לי שבעקבות הפרשה האחרונה עלולה החברה הישראלית לסגת לאחור שנות דור בכל הקשור למודעות לעבירות מין, למחויבות למאבק בהן ולתמיכה בקורבנותיהן. בכל הקשור לזכויות נשים בכלל. תיתכן, אגב, גם תוצאה הפוכה לגמרי. זאת תמיד תנועה דיאלקטית אפשרית, והיא בהחלט בוטאה אתמול על-ידי הרבים מאד שהגיעו לכיכר. ועכשיו לקושיות.

שלא כמנהגי, צפיתי אתמול בראיון שנתן היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, לערוץ 2. שלא כמנהגי, ראשית משום שאינני נוהגת לראות את ערוץ 2 ושנית משום שבדרך-כלל אני מעדיפה לעשות דברים אחרים בשבת. הפעם החלטתי לראות את הדברים מכלי ראשון ולא לקבל סיכומים אחר-כך בתקשורת. וכך חזיתי במשך שעה ארוכה ביועץ המשפטי לממשלה מתפתל מול מראייניו ומתקשה לתת תשובות משכנעות לשאלות העיקריות שנשאל, תוך ששפת הגוף שלו זועקת לפתח מילוט. האמת, כמעט ריחמתי עליו.

1. היתה טיוטת כתב-אישום או לא היתה? מזוז התעקש שלא היתה טיוטת כתב-אישום, אין יציר משפטי בשם הזה. הוא עשה הקבלה בין השימוע לבין מכתבי אזהרה שנשלחים מוועדת חקירה למי שעלולים להיפגע מממצאיה, שרק אחר-כך מוצא הדוח הסופי והקובע שלה. אז מה כן היה? סתם קיבלנו רושם שמזוז עומד להגיש כתב-אישום על אונס נגד "האזרח מספר אחת"? כמובן שלא. אבל הוא לא הצליח להסביר, בוודאי שלא באופן משכנע, מה כן היה.
2. אם לא היה מתבצע שימוע – האם היה מוגש כתב-אישום על העבירות החמורות שהופיעו בטיוטה שלא היתה (כביכול), או לא? דנה וייס התעקשה לשאול, בצדק. (נניח שעורכי-דינו של קצב לא היו מנצלים את זכותו לשימוע, כן?). אבל מזוז אמר במהלך הראיון פעם אחת שכן ופעם אחת שלא, או לא בטוח.
3. היה ועסקת הטיעון לא תצא לפועל (לא כי ביהמ"ש לא יאשר אותה אלא כי אחד הצדדים, הפרקליטות נניח, תיסוג בה שכן הודאתו של קצב לא תהיה שלמה וכנה) – איזה כתב-אישום יוגש? הפרקליטות רמזה כי זה המקורי (שלא היה…), שכולל את עבירות האינוס. זה שלדברי היועמ"ש (ואני מאמינה לו לחלוטין, סברתי מראש שזה עלול להיות בעייתי להאשים בתיק הזה בעבירת אינוס) אין סיכוי להרשעה בהן. אז ממה נפשך: אם אין סיכוי, אז למה להגיש? ואם לא היתה טיוטת כתב-אישום, איזה כתב-אישום אתה עומד להגיש לחילופין, למקרה שעסקת הטיעון תקרוס? והנה אנו שוב חוזרים לתעלומת הטיוטה שהיתה או לא היתה. לא רק עו"ד פלדמן התייחס היום לכתב-האישום שאת טיוטתו קיבל ב-23 בינואר. פרקליט מחוז ירושלים, עו"ד אלי אברבנל, פרקליט בעל ניסיון רב בתיקים פליליים (שלא כמו מזוז ושנדר), שמלכתחילה התנגד להכנסת עבירות האינוס לכתב האישום (שלא היה, כאמור), הגן היום על החלטתו של מזוז ועל יושרתו. בסדר גמור. אבל הוא גם אמר שיתכן שהאינטרס הציבורי במקרה הזה יגבר על זכותו של הנאשם והפרקליטות תיאלץ לתת פרסום לכתב-האישום המקורי, למרות שלא בו מואשם קצב. אז לאיזה כתב-אישום יתנו פרסום, זה שלא היה?
4. במהלך הראיון אמר מזוז לא רק כי הנשיא שיקר בגרסה שמסר (מה שברור מכתב האישום שבו הוא מוכן להודות, אבל יש חשיבות רבה בכך שהיועמ"ש אמר זאת), אלא גם כי מחומר הראיות עולה שהוא התנהג כעבריין מין סדרתי. כאן למעשה עולות שתי שאלות, אבל נכניס את שתיכן לקושייה הרביעית, כדי לשמור על המסורת. ראשית, מזוז אמנם התעקש שבכתב האישום שבו יודה קצב יופיע יותר ממקרה אחד, אבל בכל זאת נדמה שקביעה חמורה כזאת צריך לקבוע בית-משפט, לא מי שלצד היותו ראש התביעה הכללית מייצג גם את שלטון החוק. שנית, כיצד משחרר היועמ"ש לחופשי עבריין מין סדרתי? גם אם הוא לא מהווה סכנה לציבור, שהרי עבריינות המין שלו קשורה לשררה שעכשיו נלקחה ממנו, האם סביר שמי שמורשע בעבירות שהעונש המרבי עליהן הוא 7 שנות מאסר ייצא במאסר על תנאי? אה, כן, בהזדמנות זאת שמענו שמאסר על תנאי חמור יותר מעבודות שירות.

בסיפור הזה יש גם קושיה חמישית. הפעם היא איננה מופנית ליועמ"ש מזוז אלא לעו"ד פלדמן, סניגורו של קצב. אני סבורה שאביגדור פלדמן הוא איש מוכשר ביותר, הן כמשפטן והן ככותב. אבל כבר מזמן אינני נמנית עם אלו שסבורים שהוא לוחם גדול לזכויות אדם. בין השאר כי גם זכויות נשים הן זכויות אדם (באנגלית זה נשמע יותר טוב, כמובן), וכמה מהתבטאויותיו בפרשה הנוכחית (כמו גם בחירותיו בפרשיות קודמות) הציבו אותו בצד השני של המתרס. יש כאלה שגילו את פרצופו הזה של פלדמן רק כעת, והם, בצדק, מאוכזבים מאד. לאכזבה הזאת ניתן ביטוי בימים האחרונים, בבימות שונות; חלקן הן קבוצות התייחסות שחשובות למגן העשוקים. היום ניסה פלדמן להציל את שאריות כבודו האבוד, בראיון מתון יחסית שנתן להארץ. רק אבוי, כל-כך התחשק לו לחזור לפרסונה של עורך-הדין המסור לקידומו של הצדק (עלק), שהוא עשה זאת הפעם תוך הפרה גסה של האתיקה המקצועית המחייבת אותו כלפי לקוחו, דווקא.

"אם הנשיא משה קצב לא יודה בפני בית המשפט באופן שאיננו משתמע לשתי פנים שהוא ביצע את העבירות שבכתב האישום, בית המשפט לא יוכל לקבל את ההודאה. ואז, כל הדרכים פתוחות בפני התביעה, לרבות הגשת כתב אישום אחר מזה שאמור להיות מוגש מחר"

כך  מצוטט פלדמן, שלפתע בחר באינטרס הציבורי, לא בזה של הלקוח שלו. או שאולי בחר ללחוץ על מרשו בדרך זו כדי להציל את עסקת הטיעון. כך או כך, עו"ד שיש לו מסר ללקוחו בכל הקשור לניהול משפטו, צריך למסור לו אותו פנים מול פנים, לא בפומבי מעל דפי העיתון. אפילו אם הוא מנסה בכך (לשווא) לטהר את דימויו הציבורי שלו עצמו. קוראים לזה ניגוד אינטרסים.

Read Full Post »

בתל אביב, כך אומרים, חוגגים בלילה לבן. מי ששנתה צריכה לנדוד היא מערכת המשפט. ומכיוון שזה לא קורה למערכות, הרי שנתם של בכיריה ושל מי שהיא עדיין חשובה להם. היועץ המשפטי לממשלה חייב לציבור הסבר על הפליק-פלאק לאחור שלו נתן פומבי היום, ולהתנהלותו בשנה האחרונה לאור הזיגזג הזה. ההסבר הזה צריך לבוא גם מבחינת מי שהשתכנעו שאמינותן של חלק מהתלונות נמוכה מכדי להשיג הרשעה בתיק; ודאי מבחינת מי שעדיין סבורים (למרות הודאתו) כי תפרו לנשיא תיק; וגם מבחינת אלה שרואים בהחלטתו של מזוז סטירת לחי לעיקרון של שוויון בפני החוק והקרבת גופן וכבודן של נשים למולך.

ד"ר אורית קמיר כתבה היטב גם על הטעמים שבשלהם אפשר להגן על עסקת טיעון וגם על הטעמים שאינם עומדים לה. המערכה הציבורית אכן בפתח, והשאלה הגדולה היא לאן תיטה הרוח. האם להבנה כי אפילו אחרי עסקת הטיעון וכתב האישום המדולל מאד, משה ("הכול עלילה שפלה") קצב עצמו מודה כי ביצע עבירות מין, זאת אומרת נחלץ בעור שיניו מכתב אישום חמור בהרבה. או, לספין שמנסים (שוב) עורכי-דינו לייצר, שעל-פיו הוא הודה בעצם במה שלא ביצע רק כדי לשים קץ למסכת הסבל של משפחתו, או לחילופין בדברים שניתן לפרש כ"חיבוק אבהי" ובכל מקרה התנהגות ללא כל כוונה מינית. עו"ד פלדמן כבר נדד היום מערוץ לערוץ כדי לערער את  אמינותה של א' הראשונה (אין מה להתרגש מהאיום המרומז שלו בתביעת דיבה על א'. זה הדבר האחרון שמשפטן אחראי יציע לקצב. לעומת זאת זה ישחק לידיה של עו"ד בראשי שסביר להניח שזה בדיוק מה שהיא רוצה, כדי שכל המגילה בכל-זאת תיפרש בבית משפט. אפשרות אחרת היא תביעה אזרחית נגד קצב); ואילו עו"ד אמיר תקף את כלי התקשורת על שנתנו בימה ל"מסע הכפשות" (כנראה שרק למרשו מותר לתת בימה כדי להשתלח מעליה בכל רשויות המדינה). מבחינה תקשורתית וציבורית המהלך של א' ושל עו"ד בראשי לצאת במסיבת עיתונאים היה חכם מאד. הוא נועד לא לאפשר לקצב להתחמק מסיפור כל המסכת בפומבי. מבחינה משפטית, לעומת זאת, ניתן היה להבחין בכמה נקודות תורפה שמסייעות להבין מדוע חששו בפרקליטות שהמקרה הזה לא ייגמר בהרשעה (ובכך אינני אומרת דבר בשאלת אמינותה בעיני באופן אישי). המערכה הציבורית שנפתחה היום היא חשובה שכן יש לזכור כי בית המשפט איננו מחויב לקבל עסקאות טיעון. את כוחה של דעת הקהל ראינו כבר בפרשת רמון, שבה פסק-דין חריף נהפך לגזר-דין של קול ענות חלושה, בעקבות מסע תקשורתי משומן שגייס את הציבור נגד הכרעת הדין. לנוכח החלטתו (המופרכת, לדעתי) של אותו בית משפט כי מעשה מגונה יכול שלא יהיה עִמו קלון, החלטה שנועדה לסלול את דרכו של רמון חזרה לממשלה, יכול קצב לנסות ולהמעיט עוד יותר בחומרת המעשים שבהם הודה. אך אם הוא יקרוץ יותר מדי לציבור זה עלול לשחק לרעתו: משפטן בכיר אמר לי הערב כי אם יתרשם בית המשפט שקצב הודה משפטית אך מכחיש ציבורית, אפשר ויחליט להבהיר לו את חומרת המעשים שבהם הודה באמצעים העומדים לרשותו. כך או כך, הציבור צריך לומר את דברו.

מזוז, לעומת זאת, אוכל כעת את הדיסה שבישל לעצמו בכך שאין לצִדו פרקליט מדינה פליליסט. גם למזוז וגם לשנדר אין את הניסיון הנדרש בתחום הפלילים והם בחרו שלא לקבל את עמדתם של אותם פליליסטים בפרקליטות שכן היו מעורבים בתיק. התנהלותו של מזוז בתיק הזה מעלה סימני שאלה רבים. אם הזיג-זג בעמדתו נבע מהשימוע שניתן לקצב, הרי יש לדרוש כי שימוע כזה ינתן לכל אדם, לא רק לרמי-מעלה. גם אם יתאמץ מאד מזוז להסביר את כל ההיבטים המתמיהים האחרים, הרי יש לדרוש ממנו דין וחשבון כיצד היה העיקרון של שוויון בפני החוק לחוכא ואיטלולא. יתכן ופרשת קצב מסמנת את סופו הקרב ובא של מוסד השימוע. גם זה משהו.

עיקרון נכון, דוגמאות שגויות

אם כבר הידרנו שינה מעיני מערכת המשפט הלילה, עוד קטנה אחת. עו"ד מוריאל מטלון פירסם השבוע מאמר בהארץ טוש ובו הציע אג'נדה לשופט בבית המשפט העליון. בין השאר, קרא מטלון לבית המשפט לא לפלוש לתחומן של הרשות המבצעת והמחוקקת כשמדובר בעניינים מדיניים. אכן, אג'נדה ראויה שאני מזדהה אתה. יש רק בעיה קטנה אחת, בדמות הדוגמאות שבחר עו"ד מטלון להביא לפלישה לא ראויה כזאת: ביטול "נוהל שכן" ושחרור "קלפי המיקוח" הלבנונים. שני מקרים שבהם התערבותו של בית המשפט לא רק ראויה אלא נדרשת, שכן מדובר בפגיעה בזכויות אדם. כדאי למצוא דוגמאות אחרות.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

Read Full Post »

לידיעה הזאת – על אשה שמתה מוות קליני כתוצאה מתסחיף מי שפיר ושבה לחיים לאחר החייאה בת שעתיים – היתה, כך מתברר מהתגובות, גרסה מקורית. מגיבים רבים התייחסו לנקודה מסוימת בדברי בן-זוגה של האשה, שייחס את מאמצי-העל של הרופאים להצילה גם לתכונות פיסיות מסוימות שלה. התגובות הנזעמות/מזועזעות הביאו כנראה את ynet להפעיל את מספרי הצנזור בפליק פלאק לאחור. אבל למרות שיתכן שלפנינו (סו"ס!) סיבה רפואית לכך שגברים מעדיפים בלונדיניות (מצילים להם אותן ממוות קליני), אני רוצה להתייחס לעניין אחר שעולה מהסיפור הזה. לדברי בן-הזוג (אלה ש-ynet השאירו בינתיים), סיפר לו הרופא "שעל פי הספרות הרפואית הם לא היו צריכים בכלל להילחם על חייה, בשל הסיכויים הנמוכים". אחר-כך באות ההשערות מדוע הם בכל זאת נאבקו, שלא ברור עד כמה הן אכן נאמרו על-ידי הרופא ועד כמה הן מהוות פרשנות של בן-הזוג הנרגש.

אבל מה בכל-זאת ההסבר לכך שצוות רפואי נאבק על חייה של חולה הרבה מעבר לפרוטוקול הרגיל, הקובע כמה זמן מבצעים החייאה במקרים כאלה ומתי אין בה טעם? מי ומי בקטגוריית בני-המזל? ראשי ממשלות? קרובים ומקורבים? או שמדובר פשוט ברופא תורן עקשן ובמזל ליפול דווקא למשמרת שלו?
והשאלה המציקה באמת: כמה כאלו שוויתרו עליהם כי כך אומר הפרוטוקול יכולים היו עדיין להיות בינינו, לעבוד, ליצור, ליהנות מבילוי עם המשפחה והחברים, לרדת על אבטיח אחרי הים, בקיצור – לחיות?

פרוטוקולים רפואיים הם דבר חיוני. אי-אפשר שבכל מקרה ומקרה יחליטו אד-הוק. המשאבים – גם החומריים וגם משאבי הזמן של הצוות הרפואי – מוגבלים. אז מסתמכים על הניסיון המצטבר ועל הסתברויות (שכמעט תמיד – וזה חשוב – מוצגות לנו, ההדיוטות, כוודאויות). אבל המקרים החריגים האלה שופכים אלומת אור מרוכזת על הבעייתיות שבפרוטוקולים. הכללות הן אולי דבר הכרחי, אבל חיוני לשאול מהם הקריטריונים להן ולא פחות מכך לחריגות מהן. ההכרעות שבהן מדובר הן הכרעות טרגיות. הדיון אודותיהן צריך להתקיים באור. לא פחות מהביסוס להן, מגיע לנו לדעת מתי מחליט הצוות הרפואי לחרוג מהן ולמה.

עוד בנושא: ואם זה לא היה ראש הממשלה

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

Read Full Post »

כפיל בחנות חרסינה שועט שר המשפטים במערכת המשפט, הורס ומנתץ כל מה שבדרך, טוב או רע. כאילו לא החליף את כובעו, מכותב מאמרים משתלחים בבית המשפט בידיעות אחרונות לשר הממונה על המערכת, שצריך לגלות אחריות וריסון. כבר כתבתי בעבר כי אני שותפה לחלק מביקורתו של פרופ' פרידמן על מערכת המשפט ובעיקר על התנהלותו של בית-המשפט העליון. אבל הסגנון, כמו שאומרים; סגנון התנהלותו של פרידמן והאופן שבו הוא נחוש להגשים את האג'נדה שלו, בלי לקחת שבויים, מקשה מאד להצדיק כיום גם את החלק הענייני של הביקורת הזאת. כי שינויים יש לעשות באופן מדוד, מאוזן וזהיר. לא להסתער כאחוז דיבוק על היעד ולשכוח שאין לנו מערכת משפט אחרת, ושאם זאת תצא חבולה ומרוסקת – הנזק עלול להיות בלתי-הפיך ויידרשו שנות שיקום רבות, הרבה מעבר לשנות או חודשי כהונתו הנותרים של פרידמן.

יש יתרון בכך ששר מגיע מחוץ למערכת הפוליטית, ללא יומרות לשרוד בה בכל מחיר (אם כי מתוך נאמנות מתחייבת למי שהביא אותו אליה), אלא מתוך כוונה כנה להתמקד בתחום מומחיותו ולרתום את יכולתו לטובת המערכת הציבורית. אבל נדמה שלא יהיה זה מרחיק לכת לאבחן כי לא זה מה שמניע את פרידמן. המוטיבציה שלו שונה לגמרי, וקוראים לה פרופ' נילי כהן. פרידמן גילה את כשליו של בית המשפט העליון ביום שבו לא מונתה בת-חסותו לאותו בית משפט. מאז מדריך את צעדיו של פרידמן בכל הנוגע למערכת המשפט מבחן נילי: הלה הם אם לצרה? כך, דבר שמציעה או עושה נשיאת בית המשפט העליון איננו יכול להיות תקין או ראוי, משום שהיא התנגדה למינויה (ולא חשוב כרגע אם בצדק אם לאו). גם אם באופן קונטינגטי אכן יש להתנגד למהלך זה או אחר של בייניש, הרי התנגדותו של פרידמן לא תנבע ממניע ענייני. לפחות תהיה חשודה ככזאת.

הכתבה שפורסמה במוסף הארץ בסוה"ש מתארת את פרידמן כאדם אחוז דיבוק; אובססיבי לחלוטין בכל הקשור לקידומה של הפרוטז'ה שלו בחיים המקצועיים-האקדמיים. הכתבה מציינת כבדרך אגב שכהן חברה באקדמיה הלאומית למדעים לצד פרידמן וברק. משום מה היא מחמיצה את הסיפור שמסתתר מאחורי החברות הלא תמימה הזאת: פרס תנחומים לכהן לאחר שלא מונתה לבית המשפט העליון. פרס שבישל פרידמן בהסכמתם של שני החברים האחרים במקצוע המשפטים באקדמיה, ברק ואנגלרד, שלפחות הראשון שבהם היה ככל הנראה אחוז אשמה על שלא צלח בידו לקיים את הבטחתו לפרידמן למנותה לעליון. כך מתבצעים מינויים לגוף סטטוטורי בישראל. "אם נילי כהן לא מונתה, אף פרופסור לא ימונה". כך מצוטט פרידמן בתגובה להצעה להביא מועמד מהאקדמיה לבית המשפט העליון. ממש הקוזה נוסטרה. גם לי גם לך לא יהיה. כאילו היה בית-המשפט חלקתו הפרטית ולא מוסד מרכזי בדמוקרטיה הישראלית. מיום ליום מתברר: פרידמן בא למערכת המשפט לעשות ונדטה.

ענייני זה לא, גם לא בסמכות

אחד ממהלכי "אנטי בייניש" של פרידמן נגע למינויה של עו"ד נאוה בן-אור, לשעבר משנה לפרקליטת המדינה, לשופטת בבית המשפט המחוזי בירושלים. אפתח בגילוי נאות: נאוה היא ידידה טובה שלנו.  פרידמן דחה את מינויה לאחר שזה אושר כדין בוועדה למינוי שופטים, ובכך לדעתי פעל ללא סמכות. התלונה שהגיש נגד בן-אור עוה"ד דרור חוטר-ישי (ומי שעומדים מאחוריו) כבר התבררה שם. אבל בבן-אור תמכה בייניש, וזאת כמובן סיבה טובה לנסות לסכל את מינויה של פרקליטה שעל יושרה האישי והמקצועי אין חולק, גם לא סניגורים שהופיעו מולה בתיקים. לפרידמן זה לא הפריע לזרוק עליה בוץ בחצאי רמיזות שפורסמו בעיתונות. במאבק נגד בייניש הכל מותר.

כדאי בהזדמנות זאת לתקן שגיאה גסה שחזרה ונשנתה בדיווחים על המקרה שבן-אור היתה מעורבת בו כפרקליטה בכירה בפרקליטות המדינה, גם בדיווחים של "כתבים" משפטיים וגם כאן באתרים ברשימות. האזנות הסתר שבהן היה מדובר לא היו האזנות בלתי-חוקיות אלא האזנות שאושרו כדין בצו של בית משפט. האזנה היא לקו, לא לשיחות מסוימות, ולכן כשמאזינים לאדם מסוים נקלטות גם שיחות שאינן קשורות למושא החשדות נגדו, שבגינו הוצא הצו. כשמדובר בפוליטיקאי, באופן טבעי מוקלטות גם שיחות שבהן הוא עוסק בפוליטיקה. השאלות הקשות היו כיצד ומה מתמללים מאותן שיחות, מה עושים עם אותו חלק מתומלל שאיננו נוגע למושא הצו, ומה קורה אם במהלך ההאזנה מתגלים חשדות בדבר עבירות אחרות, לא אלו שבעטיים הוצא הצו. ניצב מזרחי סבר כי עליו לשמור את התמלילים האחרים בכספת, שמא יואשם בהשמדת ראיות. גם אם בן-אור טעתה בשיקול-הדעת בהנחיה זאת או אחרת – ואינני יודעת אם כך הוא – האם זאת סיבה לא למנותה לשופטת? כלום קיים שופט מחוזי בישראל שהחלטתו לא נהפכה אי-פעם בבית המשפט העליון, כלומר שעל שיקול דעתו חלקו בערכאה גבוהה יותר?

ומלבד זאת,  יש לעצור את רצח העם בדארפור.

Read Full Post »