קרוא וכתוב

נכון שיש שיטה ואג'נדה מאחורי ההצעות שמעלה שר המשפטים חדשות לבקרים, בתזזית מוסברת דווקא (מי יודע כמה זמן תארך הקדנציה?). האג'נדה היא לפרק את מוקד הכוח של בית המשפט העליון. אפשר לטעון שעצם קיומה של האג'נדה הזאת מצדיק התנגדות (ותקיפה) של כל מה שמציע פרופ' פרידמן. ואפשר לטעון שבחלק מהביקורת שלו יש ממש, גם אם אופן פעולתו, והאינטרסים האחרים שהן משרתות בעקיפין, מקשים מאד על תמיכה בהצעותיו.
התבוננות בחלק מהתגובות להצעותיו של פרידמן מעלה את הרושם כי המאניה כבר אינה נחלתו שלו בלבד אלא גם מתנגדיו נדבקו בה. כך, למשל, טורו של ב. מיכאל מיום שישי האחרון. אבל לפני כן, התייחסות קצרה להצעות עצמן.

בהצעה לבטל את המינויים הזמניים של שופטים אני תומכת. במיוחד כשמדובר בבית המשפט העליון. ידיעתה של שופטת שהפיכת מינויה הזמני למינוי של קבע תלויה, בין השאר, בחבריה לספסל ובפוליטיקאים – איננה בדיוק מתכון לעצמאות שיפוטית.
גם לשינוי במתכונתה של הוועדה לבחירת שופטים אינני מתנגדת באופן גורף. אני אכן סבורה שיש לפרק את הבלוק שיצרו בוועדה השופטים שאיננו מאפשר להעביר מועמדת שאיננה מקובלת עליהם. לא ייתכן שאיבר כה חשוב של המשטר ישכפל את עצמו, או שחבריו יקבעו מי יצטרף למועדון שלהם. ברור לי שהתנהלות דומה של כל גוף ציבורי אחרי – לו היתה מגיעה לבג"צ – היתה נפסלת על אתר. רק מה, להם מותר.
אבל, בשום פנים ואופן אין להחליף את הבלוק השיפוטי בבלוק פוליטי. אסור אפילו להטות את מרכז הכובד בוועדה לכיוון הפוליטי. ההרכב הנוכחי של הוועדה נועד למנוע שליטה פוליטית במינויים לתפקידי שיפוט, ובצדק. נכון, יש מדינות שבהן שופטים נבחרים באופן פוליטי. אך שיטות המשטר שלהן מספקות איזונים ובלמים באופן אחר. ומלבד זאת, כלל לא ברור שהמצב שם טוב יותר מאצלנו. לכן אפשר להקטין את מספרם של שופטי העליון בוועדה או להחליף אחד מהם בשופט מחוז בדימוס, נניח. אסור לתת לפוליטקאים לבחור שום חבר אחר בוועדה, בשום כסות. די להם בכיסאות שהם כבר מחזיקים בהם. אפשר להוסיף כיסא אחד לאקדמיה המשפטית, שייבחר על-ידי דיקני הפקולטות למשפטים או על-ידי נשיאי האוניברסיטאות.

ועכשיו לתגובות שיצאו מכלל פרופורציה. בטורו מיום שישי האחרון בידיעות אחרונות, תוקף ב. מיכאל את פרידמן ויוזמותיו האחרונות. חלק גדול מביקורתו של מיכאל מוצדק. אכן, פרידמן מצטייר "כאיש צר באופן מביך. משפטן הקרוי 'משפטן נישה'. אלוף העולם בדיני חוזים, אך לא הרבה יותר". אך ההנמקות, ובעיקר הדוגמא לתפלות כוונתו (אליבא דמיכאל) של פרידמן להביא לדמוקרטיזציה של מערכת המשפט" – מביכות אף הן. כותב מיכאל:

"צדקה עשה עימנו רה"מ אולמרט שמינה את פרופ' פרידמן לשר המשפטים ולא לשר הבריאות. כי במשרד הבריאות הוא בוודאי היה פועל ללא ליאות כדי להביא ל'דמוקרטיזציה' של מערכת הבריאות: ועדה ממשלתית למינוי נוירוכירורגים, חברי כנסת יבחרו גסטרואנטרולוגים ורוטציה על פי מפתח מפלגתי בקרב מנתחי הלב. הרי לא יעלה על הדעת שרק רופאים ימנו רופאים, וחבר יביא חבר, ומלוא מגוון הדעות של הציבור לא ייוצג כראוי בקרב ציבור הפרוקטולוגים".

כן, זה קצת מביך. כי ביום שבו נוירולוגים ידונו בעתירה המבקשת להורות לממשלה למגן את בתיהם של תושבי שדרות; ביום שבו גסטרואנטרולוגים יתווכו בין הצבא לבין ארגונים העותרים בזמן אמת בשאלה איזה ציוד יש להעביר ואת מי יש לשחרר ממתחם שמתנהלת בו לחימה באותו רגע ממש; ביום שבו פרוקטולוגים יסברו כי יש בידם סמכות לצוות על ראש הממשלה לפטר שר למרות שזה לא נקבע בחוק, כי זה "לא סביר" בעיניהם – אז יהיה מקום לדוגמאותיו של מיכאל. בינתיים הן מופרכות עד כאב בטן (זה שייך לגסטרו?). מיכאל הוא כותב שנון. אבל כתיבה כזאת התאימה אולי ל"ניקוי ראש'. לא לדיון רציני בהצעות רפורמה במערכת המשפט.

וברצינות: בניגוד למערכת הבריאות, מערכת המשפט היא אחת מרשויות השלטון. ישנם עניינים שבהם הרשות השופטת חייבת להתערב במעשי השלטון (או במחדליו). כאשר הוא פועל באופן לא-חוקי או פוגע בזכויותיו של אדם שלא כדין, למשל. אבל כאשר רשות זאת איננה מרסנת את עצמה (בעיקר ברטוריקה, אך גם מדי פעם בפסיקותיה ובעיקר בשינוי כללי המשחק המקדימים, הקובעים את גבולות המגרש ומי רשאי לשחק בו) – היא לא יכולה להלין רק על אחרים כאשר הם באים להגביל את כוחה. זהו בדיוק האיזון העדין שעליה להיות מודעת לקיומה ולהיזהר בצעדיה כדי לא להרחיק לכת בהפרתו. כאן המקום להפעיל ריסון עצמי על-מנת שהמחוקק לא יבוא וירסן אותך באופן לא-רצוי ולא-מידתי. כדאי, לכן, שגם השופטים יתבוננו בעצמם ויכירו בתרומתם למצב הקטסטרופאלי שעלול להיווצר כאן. תרומה מיוחדת למשבר החוקתי שמאיים להתרגש עלינו (כן כן, בלי להגזים), הרים נשיאו לשעבר של בית המשפט העליון והאקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו. אם מתבוננים רגע בתמונה הכוללת ביושר וקצת מרחוק, הרי שני הצדדים התנהלו וממשיכים להתנהל באופן שרק מסלים את המשבר.

עוד בנושא: פרידמאניה / מי כאן המבוגר האחראי / הוונדטה של פרידמן / יד ימין ויד שמאל

ואם כבר התקררות עזה (אל דאגה, זה לא מדבק דרך המחשב) הושיבה אותי לכתוב ביום שמש יפה, עוד שתי הערות:

פריימריז. אצלם.

כמו הבצורת שצריכה להדאיג אותנו הרבה יותר אם היא מתרחשת באמריקה (כך אשכול הבלתי נשכח), גם הפריימריז ובעקבותיהם הבחירות לנשיאות שם. אני תוהה לְמה האמריקנים מוכנים פחות: לנשיאה אשה או לנשיא שחור. אולי התשובה שלהם תהיה עוד פעם לבחור במועמד הרפובליקני.

Comeback

ארי שביט חזר לנהל את המדינה. סליחה, לכתוב בהארץ. בתזמון שקשה להניח כי הוא מקרי, ערב פרסומו של דוח ועדת וינוגרד. נו, מי ינזוף בחברי הוועדה אם לא מי שערב סיום המלחמה קרא לראש הממשלה להתפטר אם לא ייצא למתקפה יבשתית? לא שכחנו.

Read Full Post »

שני עיתונאים לשעבר חוו על בשרם את מה שעוברים רבים רבים. לאדם שוב היו טענות על (היעדר) האתיקה שבפרסומים סביב מעצרו. לדב אלפון – השגות על אי-דיוקים רבים בראיון שנערך אִתו. מעניין לקרוא מה שאלפון, לשעבר עורך מוסף הארץ, מספר על הסיבה שגרמה לו לבחור בדרך פחות שגרתית כדי לתקן את הטעון תיקון: "הנטייה הראשונה שלי היתה לכתוב מכתב למערכת כמו כולם, אבל הבנתי שזה בזבוז זמן". אהוד אשרי מפרש בטור שלו היום: "אלפון, עורך מוסף 'הארץ' בעברו, יודע על מה הוא מדבר. רוב הסיכויים שהמכתב שלו היה נערך, מקוצר ומצונזר". מי כמוהו יודע: ממש כמו אלפון, גם הרזומה של אשרי כולל את התואר של עורך מוסף הארץ לשעבר. שניהם, אפוא, יודעים במה מדובר. שניהם יודעים שכאשר מתפרסמים ראיון או כתבה, לעיתים קרובות יתקשה המרואין או נשוא הכתבה להכיר בה את עצמו, או למצוא את מה שהוא אמר באופן ובהקשר שאכן אמר אותם, ולא מקוצץ, חתוך לגזרים ומשובץ במקומות שונים לסירוגין עם אמירות של אחרים או של העיתונאי/ת כאילו הגיב להן, כאשר הדברים מקבלים משמעות שונה לחלוטין. שלא לדבר על הכותרות והלידים (שכעורכים לשעבר עליהם האחריות להן).
גם עורכו הנוכחי של הארץ כולו, לא רק של מוספו, לא היה שבע רצון מהאופן שבו הובאו דבריו בעיתון אחר. דוד לנדאו טען כי התֵאור של The Jewish Week (שאודותיו כתבתי בפוסט הקודם) היה "לא מדויק" (inaccurate) ו"עיוות של מה שאמרתי" (a perversion of what I said). מסתבר שלדעתם של עורכים בכירים מה שכתוב בעיתונים אחרים הוא לא כל-כך מדויק ולא כדאי לסמוך עליו. מעניין מאיפה זה כה מוכר להם. ולמה במה שהם חתומים עליו, לעומת זאת, צריך לתת אמון, לדעתם.

ועכשיו ונשאלת השאלה: אם הם מכירים כל-כך טוב את הטכניקות האלה, ואת תוצאותיהן הלא-הוגנות, מדוע נתנו להן יד כשהיו (או עודם) בתפקיד? מדוע כבודו של מרואין או חשוד חשוב לעיתונאים רק כשמדובר בהם, או בקולגות שלהם? מדוע הדיוק בעובדות איננו ערך ונהפך לכזה רק כשהם כרוכים בהן? מדוע התנהלות אתית איננה נאכפת? ומתי סוף סוף תבין התקשורת שאי-אפשר לבקר את כל העולם אבל לא להפעיל שום מנגנון של ביקורת עצמית?

רגע של אנגלית

לא סתם הוספתי בסוגריים אחרי דבריו של לנדאו באייטם לעיל את המקור באנגלית. אחרי פרסום הרשימה הקודמת קיבלתי שלושה אי-מיילים שהסבירו לי ש"אונס" בעברית איננו רק כפייה מינית על-ידי חדירה לגופו של הזולת. שניים מן השלושה טרחו גם לתת לי שיעור מפורט בעברית, עם דוגמאות ומראי מקום (ואפילו נזיפה על "סירוס השפה ופגיעה בעושרה"). תודה תודה, אבל לנדאו דיבר באנגלית (מן הסתם, עם מזכירת המדינה האמריקנית); והמונח שהשתמש בו (ולא הכחיש) היה המונח החד-משמעי rape. המקור האנגלי הוזכר בהמשך הטקסט. ולו רק טרחו המגיבים ללחוץ על הקישור לדבריו של לנדאו שהיה חלק מהפוסט, זה היה מתברר להם מיד (העובדה שאחד מהלשונאים העבריים היה מי שהעביר לי בעצמו את הטקסט המקורי באנגלית בליווי דברי תשבוחות ללנדאו נשארת סתומה, אמנם).  במקרים רבים קישורים הם המקבילה האינטרנטית למראי מקום בכתיבה עיונית רגילה, הבאים לבסס טענות או עובדות. לא חובה להיכנס אליהם, אבל יש מקרים שבהם זה רצוי.

מינהלות

אם כבר במכתבי קוראים עסקינן, זה המקום להבהיר למי שמבקשים גם תשובה שאני עונה רק לאי-מיילים שכותביהם מזדהים בשם מלא (יענו, פרטי ומשפחה). רצוי גם להקפיד על הקלדת כתובת אי-מייל מדויקת, כי פעמים רבות התשובה שלי חוזרת בגלל כתובת שגויה. שבת שלום.

עוד בנושא:
הרשות הרביעית?
קראתי בעיתון

Read Full Post »

בגלל חשיבתה של תקשורת חופשית לתפקודה של הדמוקרטיה, יש המכנים את התקשורת "הרשות הרביעית", כביכול היתה רשות נוספת על השלוש הקלאסיות: המחוקקת, המבצעת והשופטת. האם זכאית התקשורת להתהדר בתואר זה? אחת הבעיות הקשות בדרכה היא היעדר הביקורת – העצמית והחיצונית – על תפקודה.  המשך…

Read Full Post »

משה לדור הוא בחירה טובה לפרקליט המדינה. מפליא שלא נבחר בסיבוב הקודם שגם בו היה מועמד (הפעם הוועדה פנתה אליו ביוזמתה להציג את מועמדותו). דומה כי לערן שנדר, שאותו העדיף על פניו, היו בעיני מזוז שני יתרונות עיקריים: האחד הוא שאיננו אשה; השני, והעיקרי – מלכתחילה הוא קיבל על עצמו לחסות בצלו של מזוז, כלומר להיות מס' 2 במובן הרע של המִלה.

הערב פירסם אתר הארץ שרבב דבק בלדור: בית הדין האזורי לעבודה קבע שהוא הגיש תצהיר שאינו אמת. לא ברור האם פרשה זאת צריכה לחסום את דרכו לתפקיד, או שמא מדובר בתקלה יחידה על רקע עומס עבודה. מעניין לא פחות לבדוק מי הוא בעל האינטרס העומד מאחורי הפרסום הזה, ומי מבקש לחסל את לדור עוד טרם כניסתו לתפקיד. אבל תגובתו של לדור מטרידה אותי הרבה יותר. לדבריו, פרקליטה אחת עם בעיה נפשית אשמה בכול, שכן היא הסתירה ממנו את הכשלים והתקלות.

המנהג להדביק לאנשים תוויות של בעיות נפשיות נפוץ מאד אצלנו. התואר "חולה" או "מטורפת" מתגלגל על הלשון בקלות רבה. אנשים מדברים בראש חוצות על כך שהם שייכים למחנה ה"שפוי" ובכך מתייגים את כל מי שחושב אחרת מהם כבלתי שפויים, פשוט משום שהם מחזיקים בעמדות פוליטיות או אידיאולוגיות שונות. יש המשתמשים באבחנות פסיכיאטריות דקות יותר כדי לתאר את הזולת. אפילו המובן העממי שבו משתמשים ברוב המונחים האלה הוא מזיק. סוזן סונטג כתבה על השימוש המטאפורי הנלוז ב'סרטן' לתיאור תופעות חברתיות שמבקשים לשרש. השימוש במחלות נפש או בהפרעות נפשיות חמור עוד יותר, בגלל הסטיגמה שיש למחלות האלה, שמחלות גופניות "רגילות" אינן סובלות מהן בדרך-כלל. להתבטאותו של לדור אפילו אי אפשר לעשות את ההנחה של שימוש עממי, שלא מתכוון באמת לנפק אבחנה פסיכיאטרית. לדור התכוון פשוטו כמשמעו, שמדובר בפרקליטה הסובלת מבעיה נפשית. הוא ממהר להוסיף כי מדובר ב"פרקליטה טובה מאוד, נהדרת, מוערכת מאוד שממשיכה להיות מוערכת גם באותם ימים שיש לה את אותו קושי נפשי לתפקד בתיק". יוצא נאור, עלק; אחד שמבין שלמרות שלאדם יש בעיה נפשית הוא יכול להיות בעל מקצוע מעולה ומוערך(!). למיטב ידיעתי, לדור הוכשר כמשפטן ולא כפסיכיאטר. לא זו אף זו: בהתבטאותו הוא פוגע באופן בלתי-נסלח בכבודה ובפרטיותה של עמיתה (לא ממש קשה לברר מי כיהנה בזמנו כאחראית על התחום המדובר בפרקליטות ירושלים). כיצד תשפיע הפרשה עצמה על מינויו של לדור נדע בהמשך (העובדה ששר משפטים קודם הועמד לדין באותה אשמה לא תשחק לטובתו). אבל כבר עכשיו אפשר לקבוע לגבי האופן שבו בחר להגיב שטעם טוב זה לא משאיר.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

Read Full Post »

ממש במקרה יצא לי לשמוע חלק ממסיבת העיתונאים של אולמרט ברדיו, בדרכים. רק קצת לפני כן, כשפתחתי את אותו רדיו, נודע לי על הרחש-בחש שאחז את המערכת מוקדם יותר, חרושת השמועות והירידה בבורסה; כך שלא הספקתי אפילו להיכנס למתח. יוסי גורביץ כתב בבלוג החברים של ג'ורג' (מומלץ מומלץ) שלא קל לו, אבל הוא חייב מִלה טובה לאולמרט על החשיפה המלאה ואי-ההסתרה של מצבו הרפואי. בסוף תגובתי כתבתי שבמחשבה שנייה אכתוב על זה פוסט. ובכן:

לאולמרט לא היתה הרבה ברירה. זה לא העידן של הסרטן של גולדה או אשכול ואפילו הדיכאון של בגין. הסיפור של שרון הוא כמובן עניין אחר, ורלוונטי ישירות לענייננו ביותר ממובן אחד, כפי שנראה מיד. היום לא ניתן להסתיר את עצם קיומו של מצב רפואי (להבדיל מגילוי אמיתי של חומרתו). בעידן התקשורת החזותית הפולשת לכל פינה והאינטרנט שמסדרת לכל בעלת גישה תחנת שידור – זה פשוט בלתי אפשרי. קשה לנו היום להעלות על הדעת איך רוב אזרחי ארה"ב כלל לא ידעו בזמנו שנשיאם רוזוולט יושב על כסא גלגלים. אולמרט ידע היטב שבכל מקרה מצבו היה מתגלה. ושאם זה ייצא לא ישירות ממנו כמו שעשה אלא דרך שמועות ו”גילויים” עיתונאיות – מצבו יהיה הרבה יותר גרוע. לא רפואית, כמובן, אלא ציבורית. הוא גם לא יוכל לשלוט במידע שייצא, וגם יצטייר כמי שמבקש להונות את הציבור כחלק מניסיונו להוסיף ולהיאחז בתפקידו. לכן לא הייתי מתפעלת יתר על המידה מכנותו וחושפנותו. כן הייתי נותנת לו ציון טוב בהבנת הכוחות הפועלים בזירה, בעיקר התקשורתית, אבל הוא ממש לא זקוק לציון כזה ממני.

אלא שמנין לנו לדעת שאולמרט אכן חשף "הכול"? ההנחה הזאת יכולה להיות תוצאה של מניפולציה מכוונת. אולי זה בדיוק מה שאולמרט רוצה שנחשוב. אולמרט, או יועציו, יודעים היטב שכאשר מציגים חשיפה כביכול, יניחו השומעים והצופים כי הם אכן מקבלים חשיפה. דווקא "חשיפה" מאפשרת להסתיר את מה שרוצים להסתיר באופן מתוחכם, ובטוח, הרבה יותר מאשר ניסיון הסתרה. זה נימוק נוסף לטובת הצעד שעשה אולמרט מבחינת האינטרסים הצרים שלו, אבל במקרה הזה אנו זקוקים דווקא לביקורת, לא לתשבחות. ובכן, לכאורה אכן חשיפה מרשימה. אבל כבר בשמיעה ראשונית ניתן להעריך כי מדובר בהמעטה מאד אופיינית. שגרסה שמדובר רק ב"סימנים ראשונים לגידול" (סימנים או גידול?), “גידול מיקרוסוקופי”, “אהיה כשיר למלא את תפקידי באופן מלא” וכן הלאה. אולי הכול נכון, אבל – וזאת השאלה שעלינו לשאול כצופים ומאזינים לא תמימים – איך אפשר לדעת?

הבטחתי את שרון. יש לנו כבר ניסיון מאד גרוע עם המקרה שלו, שבו רופאיו שיתפו פעולה עִמו ועם יועציו כדי ליצור מצג-שווא של ארוע קל וחולף. כלומר, הם העדיפו את האינטרסים הפוליטיים שלו על פני האינטרסים הרפואיים שלו כפציינט. זה חמור מבחינת התנהלותם כרופאים, שאמורים לשים את האחרונים בראש מעייניהם, לא להיות שותפים לספינים פוליטיים של יועצי תקשורת. את המחיר הוא שילם אח”כ בגדול. לא פלא שהעיתונאים חשדנים עכשיו גם כלפי הסיפור של אולמרט, מעבר לחשדנות הרגילה שעליהם להפגין בכלל וכלפי פוליטיקאים בפרט.  גם אם יכול להיות, ויכול להיות, שכל מה שאולמרט ורופאיו אמרו היתה אמת לאמיתה. (שימו לב שאחד מהרופאים היה מעורב גם בסיפור שרון; הוא יכול להלין רק על עצמו אם עכשיו קצת פחות מאמינים לו). בסופו של דבר, יותר משהרופאים יודעים בעניינים האלה – הם לא יודעים. אבל דווקא זה מחייב קצת ענווה (בכלל, לא רק לגבי פציינטים שהם ראשי-ממשלה). לכן דווקא הביטחון העצמי והנחרצות  – מחייבים ספקנות מצדנו.

אחת מהשאלות שהופנו לרופאיו של ראש הממשלה היתה השאלה העקרונית האם לדעתם מחויב ראש ממשלה בדיווח שגרתי אודות מצב בריאותו לציבור. כיום אין חובה שבדין לעשות זאת (אולי זה מקור המִלה הטובה שקיבל). לא ברור מדוע הופנתה השאלה לרופאים. זאת איננה שאלה רפואית, זוהי שאלה של אתיקה ציבורית. מובן שעל רופאיו חל איסור לדווח לציבור, או למאן דהוא, על מצבו הרפואי ללא אישורו, כלומר ויתור על סודיות מצִדו. אלא שחובה זאת חלה כלפי כל פציינט, לא רק אם הוא מתגורר כרגע ברח' בלפור בירושלים. יותר מדי רופאים לא מקיימים את החובה הזאת. אין כמעט יום שאנחנו לא רואים בטלוויזיה רופאים המדווחים לצופים על מצבו של פצוע מתאונת דרכים, ארוע פלילי או פיגוע. משום מה אז הם שוכחים את חובתם לשמור על חיסיון רפואי. אבל השאלה כאן נוגעת לפציינט עצמו, ולהתנגשות בין שתי זכויות: זכותו לפרטיות וזכות הציבור לדעת את מצבו הבריאותי של מי שמקבל עבורו החלטות, גם הרות גורל. לא מדובר כאן ב'עניין לציבור', שיכול להתפרש ככל מה שמעניין את הציבור, אלא ב'עניין ציבורי' פר אקסלנס. לעומת מצבם של נפגעים בתאונות או פיגועים, שזכותם לפרטיות צריכה להישמר, האזרחים רשאים – וחייבים – לקבל מידע בדוק על מצבו הרפואי של ראש הממשלה. זאת כדי שהם יוכלו לשקול האם הוא פנוי לעסוק בעניינים שעבורם נבחר והאם שיקול דעתו לא עלול להיפגע, ולסכן אותם. האזרחים, בואו לא נשכח, הם הריבון. ראש הממשלה מכהן מתוקף הסמכות שהם נתנו לו. יתכן מאד שהגיע הזמן לעגן את חובת הדיווח הזאת בדין.
ואיחולי רפואה שלמה לאהוד אולמרט.

עוד בנושא:
ואם זה לא היה ראש הממשלה

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

Read Full Post »

כותב אלוף בן בהארץ של יום חמישי על אכזבתו מוועדת וינוגרד: "יש 'חשיבות ציבורית חיונית' לשאלה, אם בראש המדינה והצבא עומדים מנהיגים ומפקדים הראויים לכך. אם ההגה הלאומי מופקד בידי אנשים שכשלו, חובת הוועדה לדאוג להחלפתם." כותרת המאמר הזה היא ההחמצה של וינוגרד. אבל משקוראים את המשפט הזה, נראה כי נכון יותר להכתירו כאי-ההבנה של בן. מבחינת הבנתו בדמוקרטיה, היה צריך בן לקבל ציון 'בלתי מספיק'.

מהכתב המדיני של עיתון הארץ ניתן לצפות כי יזכור שהריבון בדמוקרטיה הוא האזרחים. בדמוקרטיה ייצוגית בשיטתה הנהוגה אצלנו הם בוחרים את נציגיהם לפרלמנט ואלו – את הממשלה. כאשר הממשלה כושלת לדעת האזרחים – בידם להחליפה באמצעות נציגיהם, שהפיקוח על הממשלה הוא אחד מתפקידיהם החשובים. לא רק ששום ועדה אינה חייבת, אלא היא אינה רשאית להחליף ראש ממשלה נבחר. אם האופוזיציה כושלת בתפקידה לבקר את הממשלה, אם נציגיהם של האזרחים מעדיפים שלא להחליף ממשלה כושלת ואפילו אם האזרחים עצמם שבים ובוחרים את אותם מנהיגים כושלים – זה חבל מאד. אך זה איננו מעניק שום הרשאה לא לוועדה ולא לבג"צ להחליף אותם; ודאי לא בהליך כמו זה של ועדת חקירה או בדיקה, שעל מסקנותיו אין ערעור. נדמה לי שבן היה פחות נלהב לו הוועדה היתה מסיקה מסקנות אישיות גם לגבי עיתונאים (אחדים מהם נושאים באחריות מסוימת להשפעה על מהלכים של מלחמת לבנון השנייה, יש הטוענים). וחברי כנסת ודאי לא היו מצדדים ב"זכותה" של ועדה כזאת לקבוע כי הם – שנבחרו לתפקידם – צריכים לפרוש ואינם רשאים שוב לעולם להיות נבחרי ציבור. כדאי שחולשתם הפוליטית של נבחרינו ותסכולם המקצועי של עיתונאים – שלא מצליחים להשפיע עליהם – לא יובילו אותם לקביעות מופרכות המעידות כי הבנתם בדמוקרטיה שואפת לאפס.

באפריל כתבתי רשימה על ועדת וינוגרד, שסעיפה השלישי דן בסוגייה הזאת. מפאת הרלוונטיות שלהם, אני מביאה את הדברים שוב.

היום שבו תיגמר הדמוקרטיה הייצוגית

הוא היום שבו ועדה – בדיקה או חקירה – תמליץ כי ראש ממשלה צריך להתפטר בשל תפקוד פוליטי לקוי. הוועדה צריכה להגיש מסקנות, נוקבות וחמורות ככל שיהיו, לגבי תפקודו של הדרג הפוליטי. את המסקנות הפוליטיות צריכים לקבל האזרחים. ישירות בקלפי, בהפגנות, או באמצעות נציגיהם הנבחרים בפרלמנט. למרות הביקורת שנהוג להשמיע על ועדת אגרנט בעניין זה, הרי ההפרדה שהיא שירטטה בין הדרג המבצע הממונה לבין הדרג הפוליטי היתה נכונה מבחינה דמוקרטית. בסופו של דבר, שלחו האזרחים את ממשלת המחדל הביתה, ובצדק. אבל אין קיצורי דרך, ואוי לנו שוועדה כזאת או אחרת, שאיננה מבטאת את רצון העם במובנו הדמוקרטי – תיקח על עצמה את התפקיד הזה. נציגינו בכנסת הם הם שצריכים לתבוע מן הממשלה דין וחשבון על פעולותיה הפוליטיות ונשיאה באחריות בגינן, בשם שולחיהם. לא לצפות שוועדת בדיקה או חקירה תשלח את הדרג הפוליטי הביתה במסגרת המלצות אישיות, לראות בכל מסקנה שאיננה כוללת המלצה כזאת משום מעילה של הוועדה בתפקידה, או לצפות שבית המשפט העליון יוציא עבורם את הערמונים מן האש. זאת איננה מלאכה פוליטית קלה והיא כרוכה בלא מעט תסכול, אבל יש להיזהר מפני פגיעה אנושה ברעיון שהממשלה צריכה לשאת באחריות פוליטית בגין מעשיה בפני שולחיה. ושאת האחריות הפוליטית הזאת צריך לקבוע העם בדרכים הדמוקרטיות שנועדו לשם כך, לא ועדת חקירה ולא בית המשפט. הדרג הפוליטי הוא דרג נבחר ואת החשבון אתו צריך לעשות העם, בין השאר על בסיס הממצאים והמסקנות שוועדה כזאת מגיעה אליהם. כולי תקווה שמסקנותיה יגרמו לעם לצאת לרחוב ולדרוש את לכתה של הממשלה. אבל היום שבו ועדה זאת או אחרת תפיל ממשלות באופן ישיר יהיה סופה של הדמוקרטיה הייצוגית. לכן בית-המשפט צריך לנהוג ריסון יתר ולהיזהר רוב זהירות מפני החלת המשפט המינהלי באופן גורף על החלטות פוליטיות שהממשלה נבחרה בדיוק כדי לקבל אותן.  המלצותיה של ועדת כהן לגבי שרון לא גובשו בשל תפקודו הפוליטי הלקוי אלא בשל מעורבותו בפשעי מלחמה.  עיתונאים ואנשי ציבור המבקשים המלצות אישיות בדמות ראשו של פוליטיקאי זה או אחר, רצוי ראש-הממשלה – לא מבינים כי הם כורתים את הענף שעליו הם עצמו יושבים, יחד עם כולנו. הליכים דמוקרטיים לא יכולים להיות טובים רק כשהם מביאים לתוצאות הפוליטיות המועדפות עלינו. הבו לנו ממצאים ומסקנות, קשות ככל שיהיו. תנו לנו – האזרחים ונציגיהם הנבחרים – את מלאכת התרגום המעשי שלהן לכלל המלצות פוליטיות לגבי הדרג הפוליטי.

מתוך שלוש הערות על המלחמה האחרונה (ולא בלבנון) 18.4.07

Read Full Post »