Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘חוק ואתיקה’ Category

היו"ר של ועדת חוץ וביטחון של הכנסת מבקש להחמיר את נָהֳלֵי הסודיות של עבודתה ובעיקר של ועדות המשנה שלה, ולהדק את אמצעי האבטחה עליהן. בין השאר נמסר כי כיום כל אימת שראש השב"כ, ראש המוסד או ראש אמ"ן מגיעים לישיבות של ועדות המשנה, "הם עוברים דרך מסדרונות הכנסת וכל מי שיש לו עין חדה יכול לדעת היכן ומתי מתקיימות הישיבות הסודיות ביותר. שטייניץ מספר כי במסגרת תכנון בנייתו של האגף החדש של הכנסת (…) סוכם עם האדריכל, שתוכשר כניסה נפרדת לחדרי הדיונים של הוועדה כדי לאפשר לגורמים בכירים באמ"ן, בשב"כ ובמוסד להגיע אליהם בלי לעבור במסדרונות הכנסת."

גם במדינה דמוקרטית חייבת להישמר סודיות בסוגיות מסוימות. אך יש להבחין בין תוכנם של הדיונים הסודיים לבין עצם קיומם ובעיקר לשאלה אֵלו סוגיות חוסות תחת מטריית הסודיות. הפילוסופית סיסלה בוק כותבת בספרה כי ניתן להפחית את המתח ההכרחי בין פרסום לסודיות על-ידי מתן פומבי לבחירה המוסרית לגבי הסודיות. הטיעונים המוסריים בנוגע לכל פרקטיקה סודית חייבים להידון באופן ציבורי. אסור שהם עצמם יהיו חסויים, וגם לא קיומן של הפרקטיקות עצמן.

המתח שהיא מדברת עליו נובע, כמובן, מן הצורך ב-accountability; עוד מונח שהעובדה שאין לנו מִלה עברית הולמת עבורו משקפת את תרבותנו. אני מתרגמת אותו לעיתים לאחריותנוּת. הרעיון הוא נשיאה באחריות ומתן דין-וחשבון של רשויות ובעלי תפקידים כלפי ציבור האזרחים שהסמיך אותם לתפקידם. במדינה דמוקרטית האזרחים הם הריבון ובעלי הסמכות האחרונה. עליהם לדעת מה נעשה בסמכות שמסרו לרשויות ולפקח על כך שהיא מופעלת באופן נאות. המתח האמור מתקיים בין היבט זה לבין ההכרח לשמור לעיתים על עניינים מסוימים בסוד. כך, אין לתת פומבי לתוכן של דיונים אודות הכור הגרעיני אך בהחלט כן לעובדה שהם מתקיימים. עוד יותר מכך, על השאלה מה חייב להישמר בסוד צריך להתנהל דיון ציבורי. "הברחת" ראשי שירותי הביטחון דרך כניסה סודית לכנסת, כך שעצם בואם לבית המחוקקים לא יהיה ידוע, אינה נראית לי מתיישבת עם איזון נאות בין צרכי הביטחון והסודיות לבין דרישות הפומביות והאחריותנוּת.

Read Full Post »

שמעון פרס רוצה להיות מ"מ ראש הממשלה. לשם כך צריך לתקן את חוק יסוד: הממשלה. חוקי היסוד בישראל הם החוקה שלה, שעל-פי החלטת הררי נחקקת פרקים פרקים. חוק יסוד: הממשלה שייך לחלק המטריאלי של החוקה, המסדיר את פעולתן של רשויות השלטון. חוקה מטריאלית יש לכל מדינה, גם כאלו ללא חוקה פורמלית כתובה. אני חולקת על זאב סגל שכותב היום בהארץ כי ההוראה בנוגע למ"מ ראש הממשלה שייכת להוראות החוק שהן "בעלות משמעות טכנית שנעדרות כל חשיבות חוקתית". שינויו של חוק יסוד כל אימת שאיננו מתאים לאינטרס פוליטי זה או אחר אינו עולה בקנה אחד עם תכליתה של חוקה, גם לא עם החלק המטריאלי שבה. מספר ממלאי המקום של ראש הממשלה אכן איננו קדוש, אבל חוקה לא נועדה להגן על ערכים קדושים אלא על ערכים אחרים.

בשביל זה יש תחתית

במאמרו "שלטון הרוב וזכויות הפרט", מספר ג'ון אלסטר שתומס ג'פרסון שאל את ג'ורג' וושינגטון מדוע כּוֹנְנָה ועידת פילדלפיה (שבה גובשה הצעת החוקה האמריקנית) סנאט. וושינגטון השיב בשאלה: "'מדוע אתה מוזג את הקפה אל התחתית?' 'כדי לצנן אותו', השיב ג'פרסון. 'ואנו מוזגים את החקיקה אל תוך התחתית הסנאטוריאלית כדי לקרר אותה', אמר וושינגטון".
אלסטר מפרט, בין השאר, כיצד חוקה אמורה לעכב את רצון הרוב לשנות את החוק. מנגנון אחד הוא הפיכת התהליך של תיקון החוקה לאיטי מאד וצורך זמן, "כך שהרצונות האימפולסיביים יכולים להצטנן ולהשיב על כנה את התבונה (או האינטרס)". מנגנון שני הוא השגת רוב מיוחס לשינוי החוקה, או למצער, הכרזת סעיפים כבלתי-ניתנים לתיקון. על העיכוב בזמן הוא מצטט את ג'ון פ. סטוקטון:

"חוקות הן שלשלאות שבאמצעותם כובלים עצמם בני-האדם ברגעי השפיות שלהם כדי שלא ימותו מידו המתאבדת של טירופם".

ומוסיף כי "זהו האינטרס הישיר של הרוב להימנע מקבלת החלטות נמהרות תחת השפעת תשוקתו."

חוק יסוד: הממשלה כבר שונה כמה פעמים בגלל קונסטלציות פוליטיות. בכך עושה המחוקק הישראלי את החוקה שבידיו לחוּכָא ואִטְלוּלָא. שלטון החוק לא יוצא נשכר. מִלה טובה מגיעה ליו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט מיכאל איתן, שמסרב לאשר בהליך חפוז את התיקון לחוק. אם זה עניין כל-כך טכני ותפקיד כה חסר סמכויות, כמו שאומרים בעבודה, מדוע מתעקש עליו פרס עד כדי כך שמדינת ישראל צריכה לשנות את חוקתה לכבודו?
אה, ומִלה אישית לשמעון פרס: דייייייייי!

Read Full Post »

"אני אדם מוסרי" הצהיר סגן הרמטכ"ל דן חלוץ בתצהיר התשובה שלו לבג"צ, בעתירה שהוגשה נגד מינויו לתפקידו. הצהרה כזאת של אדם על מוסריותו מעוררת גיחוך; במיוחד כשמדובר בדן חלוץ, שישן כל כך טוב בלילה אחרי שפצצה שהטילו מטוסיו הרגה 16 פלסטינים חפים מפשע. אבל מגוחך לא פחות הוא חיובו של אדם למסור דין-וחשבון על "עמדתו הערכית" לבית המשפט הגבוה לצדק. האם בית המשפט נהפך למשטרת המוסר?

"הכול שפיט"

אנו נוטים לשכוח שתפקידו של בית משפט הוא תפקיד משפטי, שעיקרו הוא לברור בסכסוכים על-פי דין. חלק גדול מהאחריות לכך שכל סוגייה ציבורית מגולגלת כיום לפתחו של בית המשפט העליון מוטלת על נשיאו אהרן ברק, שהרחיב את זכות העמידה לרוחב פתחו של שער ובמקביל קבע שהכל שפיט. אבל אחריות לא קטנה מוטלת גם עלינו כציבור, שבוחר לא להתמודד עם שאלות קשות בכלים הציבוריים ומעדיף להפוך כל בעיה לטעונת הכרעה משפטית.

בית המשפט איננו שומר המוסר הציבורי ושופטיו לא מונו כאוכפי המוסר ומגיניו. אדם יכול להישפט על מעשיו או על התבטאויותיו כאשר הן עומדות בניגוד לחוק (כמו הסתה לגזענות), לא על התבטאויות פסולות מבחינה ערכית וציבורית. על אלו שופט הציבור; ולשם כך פתוחות בפניו מגוון דרכים של מחאה ופעולה. הדיון המשפטי צריך להתמקד בשאלה האם ההפצצה שדן חלוץ הורה עליה בזמנו, כמפקד חיל האוויר, היתה פשע מלחמה, לא בשאלה אם מה שהוא אמראחר-כך לעיתון 'הארץ' מפגין קהות חושים מוסרית. בית המשפט, מיותר לומר, לא ייכנס לשדה המוקשים של דיון משפטי בפשעי מלחמה לכאורה שמבצע צה"ל בשטחים. לעומת זאת הוא גם לא יתערב במינויו של חלוץ לסגן הרמטכ"ל. בַּדרך הוא יביע את מורת רוחו מהתבטאויותיו של חלוץ, ובכך אין לו שום יתרון על-פני הסתייגות שאני או אתם נביע.
לא סגי, אלא שהתוצאה הלא-רצויה של כל המהלך הזה היא מתן לגיטימציה של בית המשפט למעשים שלא ייעשו, תוך מתיחת ביקורת על דברים שלא יפה לומר. זוהי התוצאה ההרסנית ביותר של משפטיזציית היתר של הדיון הציבורי בישראל: מתן הכשר משפטי שסותם את הגולל על הדיון שחייב להתקיים במה שלא ייעשה, גם אם הוא חוקי.

Read Full Post »

ימי הבושה

חבר הכנסת יאיר פרץ חשוד בקבלת תואר אקדמי במרמה. הארץ מקדיש לפרשה כתבה היום. לפני כמה שנים השתתפתי בכנס בברלין שהשתתף בו גם ח"כ פרץ. איש חביב מאד ברמה האישית, אגב. הוא סיפר לי שהוא עושה תואר שני באוניברסיטת בן-גוריון, מה שהיה תמוה בעיני לנוכח העובדה שהאיש איננו מבין מִלה באנגלית. כשעמדנו בתור לצ'ק-אין בשדה התעופה בברלין, בדרך חזרה, הלכו חבריו לקבל החזר מיסים על הקניות שעשו והוא קרא לי לדלפק לתרגם לו כדי שיבין איזה מושב מציע לו הפקיד האדיב. הגענו לדבר על ההשכלה שלו ביום הראשון לכנס, שכן בטעות הוא קיבל מהמארגנים תווית זיהוי שהתנוסס עליה התואר ד"ר. כשהערתי לו על התווית המטעה הוא סיפר לי בגאווה על התואר (הראשון) שעשה ועל התואר (השני) שהוא עושה כעת. את התווית, אגב, הוא לא הסיר.

לא הייתי נדרשת לסיפורו של יאיר פרץ לולא סמיכות הזמנים לכתבה אחרת, שהתפרסמה במוסף הארץ של סוף השבוע, על האחים בורוביץ. בין השאר מספר בה דדי בורוביץ כי הכיר את אשתו – תמי מוזס-בורוביץ – דרך גיסה דאז עמירם ניר ז"ל. ניר סיפר לו כי היא זקוקה לסיוע בעבודת המאסטר שכתבה במימון. הוא ממשיך בגאווה: "ניר אמר לה שיש אחד שיעשה לה עבודה שלא ראתה בחיים. דיברנו בטלפון עשרה ימים. עשיתי לה את העבודה דרך הטלפון. היא כתבה ובסוף קיבלה 98. עד היום אני לא מבין איך היא לא קיבלה 100".

כשאנשים לא מבינים מה פסול במעשיהם אלא מתגאים בהם ומנופפים בהם בראש עיתון; כשעבודות אקדמיות מוצעות לכל המרבה במחיר; כשתארים אקדמיים נקנים דרך האינטרנט – אוחזים בי געגועים לימי הבושה. בושה היא מעלה מוסרית מבחינה זאת שהיא מצביעה על כך שהאדם מודע לכך שכשל, לפער שבין התנהגותו לבין ההתנהגות הראויה. ופרץ ובורוביץ? עליהם לא נותר אלא לומר, כפי שנוהג לומר ידידי א': זאת כבר לא בושה, זה חוסר בושה.

Read Full Post »

השר גדעון עזרא הגיש אמש את ראשו של מזרחי לבאי ועידת הליכוד. אבל הסירחון של הפרשה הזאת מתחיל הרבה קודם, ודווקא אצל היועמ"ש הקודם, אליקים רובינשטיין. רובינשטיין החליט מחד גיסא שאין די ראיות כדי להעמיד את מזרחי לדין פלילי ואף לא לדין משמעתי, אך מאידך גיסא הורה לקיים הליך פיקודי-מינהלי במישור האישי, "עד כדי סיום התפקיד", בכפוף לשימוע.

הליך הוגן? הצחקתם אותו

יתכן שמזרחי לא נהג כשורה, אם כי הפיקוח על האזנות סתר והוצאת הנחיות בנדון הן מתפקידו של היועמ"ש, שמקבל דיווח על היקפן מן המשטרה, כך שגם הוא בעסק. מכל מקום, כאן עסקינן בהליך. וההליך שנקט רובינשטיין היה הפסול שבפסולים. לו היה מזרחי מועמד לדין, פלילי או משמעתי, היה באפשרותו להתגונן, להביא עדים, לחקור עדים חקירה נגדית וכן הלאה. בקצרה, היה עומד לו הליך הוגן. לעומת זאת, קביעה כי יש להדיחו באמצעות הליך פיקודי-מינהלי איננה מספקת לו אף לא אחת מן הערבויות של ההליך ההוגן. אם אין די ראיות להליך כזה, כיצד מורה היועמ"ש – העומד בראש המערכת של אכיפת החוק – להעביר אדם מתפקידו בלעדיו? יתרה מזאת, קשה לראות שהמלצה להעביר אדם מתפקידו ללא הליך כזה היא בגדר סמכותו של היועמ"ש.

לא סגי, אלא שאותה המלצה של היועמ"ש כבר בוצעה (בניגוד למה שכותב זאב סגל בהארץ היום, שזהו יישום מאוחר שלה): מזרחי נקרא לשימוע אצל המפכ"ל הקודם וזה החליט להעיר לו הערה פיקודית. הנושא כולו הגיע לבג"צ, שגם אם לא חלק על ביקורתו של היועמ"ש על התנהלותו של מזרחי, קבע שלא יתערב בשאלת המשך תפקידו. כעת, לאחר שמולאה המלצת היועמ"ש לקיום הליך פיקודי (אם כי לא אומצה המסקנה הסופית שחפץ בה) והנושא כבר נבחן בבג"צ, יש טעם לפגם (גדול) שמגייסים אותה שוב על-מנת להעביר את מזרחי מתפקידו. זאת כשממילא עמד לסיים את תפקידו בקרוב, וממש בשעה שמתקיימת "חגיגת הדמוקרטיה" בוועידת הליכוד.

המסר של הפרשה, גם ללא עיתויה, קשה. צחנתה עולה עכשיו ממש עד השמים. כעת התפנה המאחז האחרון מקרב ממלאי התפקידים הבכירים במערכת אכיפת החוק, שעמרי שרון ושות' יוכלו לשבץ אליו עוד מישהו נוח לשלטון.

Read Full Post »

הקץ לזבל?

בעקבות ידיעה בהארץ היום על איגוד ישראלי למלחמה בדואר זבל, הגעתי לאתר של הארגון, שמקדם הצעת חוק לאכיפת הגבלות על הזבלנים. באמצעות האתר מתכוון האיגוד לספק שירות מיוחד לגולשים: מי שיקבל דואר זבל יוכל לפנות לארגון והלה יפנה בשמו לשולח הזבלן ויבקש להסיר את הגולש מרשימת התפוצה. היה ולא יסכים – יגיש נגדו האיגוד תביעה על הטרדה.

Read Full Post »

בשולי הידיעה המעניינת כשלעצמה שמפרסם היום אמיר אורן בהארץ, על מחקר היסטורי בצה"ל שעל-פיו דיבר שרון עם רבין ב-1967 על "תפיסת השלטון כדי לקבל החלטה" לצאת למלחמה, מופיע הפרט הבא: "מחקרו [של עמי גלוסקא – נ"כ], שעליו קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת ירושלים, נושא סיווג 'סודי ביותר', ובאופן נדיר הוסר ממדפי האוניברסיטה, כדי שתוכנו לא יוודע ברבים."

זה אינננו הדוקטורט הסודי הראשון שאיננו מתפרסם באוניברסיטה זו או אחרת ואיננו מופיע על מדפי הספרייה האוניברסיטאית. התופעה הזאת ראויה לגינוי משלוש סיבות לפחות:

ראשית, מדובר בחוקרים שאת הקריירה הראשונה שלהם עשו בשירותי הביטחון – צה"ל, השב"כ או המוסד, ולכן פתוחים בפניהם מקורות שאינם פתוחים בפני חוקרים אחרים.

שנית, שירותי הביטחון מתנים את שיתוף הפעולה שלהם לא רק בכך שהמחקר לא יתפרסם אלא גם בכך שלבודקי העבודה יהיה הסיווּג הביטחוני המתאים. בדרך-כלל מעבירה אליהם האוניברסיטה רשימת שמות ומתוך אלה המקבלים אישור ייבחרו בודקי העבודה. זוהי התערבות חיצונית פסולה בפרקטיקה אקדמית שנועדה להבטיח את הסטנדרטים האקדמיים ואת החופש האקדמי במובנו הרחב, של אי-תלות של האקדמיה בגורמים חיצוניים.

שלישית, המחקר המוגמר לא מפורסם ואיננו נגיש. בכך נמנע מהקהילה האקדמית לבקר ולבדוק אותו ומופרעת הזרימה של הידע המחקרי והתפתחותו. במדעי הטבע והחיים חוזרים על ניסויים פעמים רבות על-מנת לְאַשֵּׁשׁ את מסקנותיהם. המקבילה לכך במדעי הרוח והחברה היא הסימוּכין – ההפניה למקורות שעליהם מסתמכים החוקרים, המאפשרת לעמיתיהם לבדוק אותם ולבחון עד כמה מסקנותיהם מבוססות. כשהמחקר סודי זה אינו אפשרי וגם אי-אפשר להסתמך על מסקנותיו. בכך הוא איננו ממלא את יעודו כמחקר אקדמי: להווֹת לְבֵנָה נוספת בבניין הידע האנושי.

לחוקרים הבאים מלב הממסד הביטחוני יש כל הסיבות לרצות לנצל את המקורות שאליהם היו חשופים מתוקף תפקידם כדי ליצור תֵזות מקוריות ומעניינות. השאלה היא למה האוניברסיטאות משתפות פעולה עם מה שמהווה השחתה של הפרקטיקה האקדמית.

Read Full Post »

אחת התופעות המגוחכות, עד כדי פאתטיות, בתקשורת, היא התופעה של עיתונאֵי חצר. אותם עיתונאים שכל כתבה שנייה שלהם (או כל תכנית רדיו/טלוויזיה) מצטטים, מראיינים או מפארים את האדם שאִתו פיתחו יחסי סימביוזה (בלי שמות). זה משרת את האג'נדה של אותה פרסונה, וככל הנראה גם מקל על העבודה העיתונאית, שהחומר מוגש לה לעוס ומוכן, אבל הסימביוזה הזאת לא טובה לחופש המידע ולא לחופש העיתונות. כשהתופעה הזאת חוזרת על עצמה ונהפכת לדפוס קבוע, היא אף לא עושה טוב בעיני לנְשׂוּאֵי הכתיבה; גם הם וגם זרזירי העט שלהם יוצאים נלעגים משהו. ואם חשבתם שבשׁוֹעֵי הארץ מדובר, קשרי הון-שלטון-ותקשורת – לא רק: גם לפעילים חברתיים יש עיתונאֵי חצר משלהם, המרעיפים עליהם סופרלטיבים מביכים. אמנם הפעילים הללו, כידוע, לעולם לא דוחפים את עצמם בעזרת העיתונאים, רק את תפיסת העולם… אבל בעוד שלגיטימי שאנשים ירצו לקדם את עצמם ואת פועלם, כשעיתונאים נהפכים לעט להשכיר הם מועלים בתפקידם.

פלא בעיני שהעורכים לא שמים מחסום לתופעה הזאת, שלא מוציאה שם טוב לעיתונאים שלהם ולעבודתם. בהתחלה זה נראה מגוחך. בסוף זה נעשה מביש.

Read Full Post »

דווקא בשבוע שבו פירסמה אריאנה מלמד מאמר נוקב נגד תרבות הטוקבקים ברשת, בחר אתר האינטרנט של הארץ להתחיל לפתוח את מאמריו לתגובות. במשורה, לא לכל מאמר, יותר בפורמט של הניו-יורק טיימס (שהם היו מתים להידמות לו בכלל) מאשר של Ynet, ובכל זאת.  Ynet, כן. לאתר הזה שמורות "זכויות" רבות בהשחתת השיח האינטרנטי, בהחליטו שכל ידיעה חדשותית, ככל מאמר, צריכים לשאת שובל של הודעות עם סימני קריאה. נשאלת השאלה מדוע בחר הארץ להצטרף. למרות שמאד יתכן שאין קשר, הרי בעיני זהו שלב נוסף בשינוי שעובר על העיתון הזה מאז התחלף שם העורך, ולא לטובה: פחות מה לקרוא ומוסף מצהיב והולך. לפני כמה חודשים פתח הארץ למגיבים פורום של סוף שבוע באתרו, שנעלם בקול דממה דקה. קשה להבין במה הוא יוצא נשְׂכּר מהצטרפות לתרבות הקלוקלת הזאת.

מנסיוני האישי למדתי שרק דבר אחד מרגיז גולשים מסוימים ברשת באותה מידה כמו דעה שהם לא מסכימים לה: העובדה שאין להם אפשרות להגיב לה. כן, גם אני מכירה את התחושה הזאת שממש מדגדג באצבעות לכתוב את מה שלדעתי השמיטה הכותבת, או להאיר היבט נוסף שראוי להתייחס אליו. נאמר כבר פעמים רבות ששיח הרשת בארץ נוטה להיות אלים וגס רוח, שמספיק אחד שמטיל בוץ כדי ללכלך את כיכר העיר ושרשאי בעל אתר להשאיר את אתרו נקי מלכלוך כזה. אבל מעבר לכך, המגיבים הכועסים יוצאים מנקודת הנחה שאתרים ברשת חייבים לתת להם להגיב, כאילו מתהפכים סדרי עולם או נפגע חופש הביטוי שלהם בכך שאפשרות זאת נמנעת מהם. משל היתה להם זכות מוקנית להגיב באתרו הפרטי של מאן דהוא. ובכן, אין זכות כזו. אפילו לא אקסיומה שאין להרהר אחריה של תרבות הרשת. האינטרנט, לעומת זאת, הוא מקום גדול ופתוח, וכל אחד יכול לפתוח בו אתר, לכתוב בו על מה שמעניין אותו ולהביע בו את דעותיו. ישנם אתרים שנועדו להיות פורומים להבעת והחלפת דעות ויש אתרים שרוצים להיות משהו אחר.

Read Full Post »

בידיעה על המכללה החברתית-כלכלית הנפתחת היום, אומרת תמר ג'וזנסקי כי המכללה "תהיה אלטרנטיווה למגמה הניאו-ליברלית השלטת היום בפקולטות לכלכלה באוניברסיטאות". מילים כדרבנות. גוז'נסקי היתה חברת כנסת מטעם חד"ש שנים רבות, ללא ספק מהמצטיינות בחברי הכנסת. לדעה הזאת שותפים גם המתנגדים לסטליניזם שהיא דבקה בו שנים רבות. (רק עוד מפלגה קומוניסטית אחת בעולם הפגינה לכל אורך השנים תמיכה עיוורת במוסקבה, ללא שמץ של ביקורת: זו הדרום-אפריקנית).

רק מה, מי שיוצאת בשצף-קצף נגד תנאי שכר עלובים וניצול עובדים, היתה שותפה בעצמה להלנת שכר של עובדי חד"ש, כך פירסם בהארץ תומר פרת ב-1.9.2000. בתגובתה תירצה זאת גוז'נסקי ב"בעיות כספיות קשות" של המפלגה. בהמשך התברר כי המפלגה גם משלמת לעובדיה שכר מינימום. מדוע? נשאלה, ותשובתה מאלפת: "עבודה בחד"ש היא לא קריירה כספית. אנחנו מפלגה של פועלים והשכר שלנו נמוך (…)  אף אחד לא חייב לעבוד במקום שהוא לא מרוצה מהתנאים בו".

תשובה ברוח זו קיבלתי גם ממזכ"ל של מפלגה אחרת, בזמנו, שאף היא חרטה על דגלה צדק חברתי. הלה חזר מרוצה מהפגנה שהשתתף בה נגד תנאי שכר במקום כלשהו, וכשהערתי לו שגם תנאי השכר של העובדים במפלגתו אינם משהו אמר בהשתוממות: "אבל אין לנו כסף!". "אבל זה גם מה שאומרים אלו שהפגנת נגדם", הערתי. גם ההסתדרות הלינה את שכר עובדיה, ככל שזכור לי. אז ארנק ריק הוא צידוק כשמדובר במפלגה או ארגון (בגלל סדר עדיפות) בעודו מוּשׂא למחאה כשמדובר בממשלה (בגלל סדר עדיפות אחר, מעוּות ככל שיהיה). שניהם כאחד לא הפנימו שמי שלא יכול להעסיק עובדים בשכר הוגן – שלא יעסיק כלל. אבל מקומם במיוחד שמי שרוממות הנושאים האלו בגרונו חוטא בעצמו במה שהוא יוצא נגדו בפומבי אצל אחרים.
"אף אחד לא חייב לעבוד", קבעה גוז'נסקי, אבירת זכויות העובדים. אתם הבנתם את זה?

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »