קרוא וכתוב

צחי מכה שנית. תגובתו לדו"ח החמור של מבקר המדינה על השיא שלו במינויים פוליטיים כשר לאיכות הסביבה היא כי האשם איננו בו, שכן הנורמה הפסולה נהוגה במשרד לאיכות הסביבה כ"דבר שבשגרה, כדבר גלוי, לא מוסווה, לא במחשכים אלא כמכניזם (…) לא הסבו את תשומת לבי לכך שזו דרך לא תקינה".

מבקר המדינה דוחה כמובן מכל וכל את תשובתו המיתממת של הנגבי, אבל מה ששווה להתעכב עליו כאן היא הטענה הידועה "כך עושים כולם". "זאת נורמה". גם לדחוף ידיים לחיילות היתה נורמה בימיו של איציק מרדכי. מסכן, הממזרים לא סיפרו לו שהכללים השתנו, כמו שאמר ספירו אגניו. ממתי העובדה ש"כולם" עושים דבר-מה מכשיר אותו כדבר הגון וראוי לעשותו? החלק השני, המובלע, של המשפט "כך עושים כולם" הוא כמובן הטענה הישראלית האולטימטיבית: "מה אני, פראייר?!"

יש הבדל עצום בין התפיסה של פראייריות לבין מחאה נגד אי-הגינות. גאולה מסוימת תבוא לחברה הישראלית כשחבריה יבינו שהתנהגות פסולה נשארת פסולה גם כשכולם נוהגים באותו אופן, ושאין זו פראייריות אלא מעלה מוסרית לנהוג כיאות גם אם בכך "מפסידים" משהו. ביהודית קוראים לזה "שכר מצווה – מצווה".

Read Full Post »

"וְנָתַתִּי נְעָרִים, שָׂרֵיהֶם; וְתַעֲלוּלִים, יִמְשְׁלוּ-בָם"

הקרקס שמתרחש לנגד עינינו מאז יום שישי לובש ממדים של פארסה. שרים מתחבאים משליחיו של ראש הממשלה על-מנת שלא לקבל את מכתבי הפיטורין שלהם, כדי שהם לא ייכנסו לתוקף (לאחר 48 שעות) לפני ישיבת הממשלה ולא יתאפשר לראש הממשלה להעביר את תכניתו.

אבל ההתנהגות הפסולה באמת היא של ראש הממשלה, לא של השרים המפוטרים (שהשקפת עולמם רחוקה ממני ת"ק פרסה). במקום להציג את תכניתו, כנדרש, לממשלתו, הוא בחר להציג את תכניתו לאישורם של מתפקדי הליכוד, שכן ידע כי בממשלה היא לא תזכה לתמיכה. הוא טעה טעות פוליטית כשהעריך שבמשאל בין מתפקדי הליכוד היא תעבור. כעת לא רק שהוא מנסה לעקוף את גזר דינה של מפלגתו, אלא שבמקום להתמודד עם שרים ממפלגתו-הוא המתנגדים לתכניתו, הוא בוחר לפטר שרים ממפלגה אחרת, על-מנת שבממשלה המכווצת שתישאר לו יווצר רוב. זוהי התנהגות פוליטית פסולה באופן כפול: הן כלפי מפלגתו, הן כלפי השרים המפוטרים.

לעומת זאת, הפנייה לבג"ץ של השר אלון ואחרים מצטיירת כחסרת בסיס משפטי. חוק יסוד: הממשלה קובע מפורשות, בסעיף 22ב': "ראש הממשלה רשאי, לאחר שהודיע לממשלה על כוונתו לעשות כן, להעביר שר מכהונתו;" על-פי לשון החוק, הוא איננו זקוק לנימוק ושיקוליו יכולים להיות גם פוליטיים. ברצותו ממנה, ברצותו – מפטר.

הפנייה לבג"ץ בעניין זה היא אינדיקציה נוספת, כאילו היינו זקוקים לה, למשפטיזציית היתר שפושה בחברה הישראלית. לא כל התנהגות פסולה היא לא-חוקית ולא כל דבר המשפט צריך לנהל. התגובה להתנהגות פוליטית פסולה כמו זאת של ראש הממשלה צריכה להיות פוליטית, לא משפטית.

Read Full Post »

פעם, בפעולה בתנועה, היינו צריכים לנמק למה כשאנחנו נמצאים על סירה בלב האוקיינוס וכל המזון אוזל, לא צריכים לאכול אותנו אלא מישהו אחר. די מהר היו חלק מאתנו נשברים ואומרים "טוב, נו, תאכלו אותי".

פילוסופים נוהגים לעטר את דיוניהם בדוגמאות קיצוניות, כדי לבחון את הטיעונים שלהם ושל יריביהם. זוהי דרך לבחון את הכלל (והנוסח המקורי הוא "היוצא מן הכלל בוחן את הכלל", לא "היוצא מן הכלל מעיד על הכלל"), אבל דרך מאד בעייתית. אני מכנה אותה דוגמאות של תנועת נוער. דוגמאות שהן כה קיצוניות ונדירות אינן יכולות להוות בסיס לבניית טיעונים כלליים, קל וחומר לקביעת מדיניות. בהקשר המשפטי מוּכּרת האבחנה הזאת בקביעה Hard cases make bad laws.

הבעייתיות הזאת מודגמת בשני רבדים כאשר מנסים להצדיק פעולות של עינויים או של מה שמכונה "סיכול ממוקד". 

1. הבעיה האפיסטמולוגית (של תנאי הידיעה). האמנם אפשר לדעת בביטחון גמור כי נשׂוּא הפעולה הוא האדם הנכון, כי הערכתנו את המצב מדויקת, כי אי-אפשר למנוע את הנזק הצפוי בשום דרך אחרת, וכי הפעולה שלנו אכן תביא לתוצאה הרצויה? במקרה של עינויים, עלינו להיות בטוחים שהאדם שברשותנו מחזיק במידע אמיתי ונכון אודות פצצה שעומדת בוודאות להתפוצץ בזמן הקרוב מאד ותגרום להרג חפים מפשע, וכי חקירתו בעינויים היא הדרך היחידה שתביא לגילוי אותו מידע ולהצלת חיים. מדובר כאן בנסיבות שאם הן מתקיימות, הן נדירות עד מאד. בפני מי שמכיר בכך פתוחות שתי אפשרויות: לטעון כי גם בנסיבות כאלו עינויים הם בלתי-קבילים ואסורים מוסרית, כלומר האיסור הוא מוחלט וחסר חריגים; או, לטעון כי בנסיבות קיצוניות ונדירות כאלו הם מוּרשים כיוצא מן הכלל. אבל איך נדע האם הנסיבות האלו אכן מתקיימות במקרה קונקרטי?
2. הבעיה של המדיניות. קיים גם טיעון מסדר-שני. זה גורס כי גם אם הנסיבות לעיל מתקיימות, וגם אם הפעולה המגוּנה מוסרית בדרך-כלל מותרת בנסיבות אלו, אסור להרשות אותה מטעמים של מדיניות, לא של עיקרון. זאת מכמה טעמים:
   א. קשה מאד לזהות את הנסיבות האלו ולהיות בטוחים בהם, כאמור.
   ב. מי כשיר לעשות את הזיהוי הזה? 
   ג. מדיניות מטבעה היא כללית ואיננה רגישה דיה להבדלים בנסיבות. והנסיבות כאשר 
      מופעלים אמצעים כאלו הן קריטיות.
   ד. אסור לתת לרשויות את התפקיד של זיהוי הנסיבות האלו והחלטה על בסיסן:
       * כאשר נותנים לרשויות המדינה את ההיתר הזה, קיים הסיכון של המדרון החלקלק, של התדרדרות מהמקרה הקיצוני והנדיר שבו הפעולה מורשית אל מקרים רבים שבהם הנסיבות הללו אינן מתקיימות. ההיתר שנתנה ועדת לנדוי להפעיל "לחץ פיסי מתון" הוא דוגמא לתהליך הזה. 
      * העובדה שהחלטות כאלו מתקבלות מטבען במחשכים ולא לאור היום של הדיון הציבורי, אינן מאפשרות לדעת האם התנאים שהועמדו בדוגמא ההיפותטית אכן מתקיימים במציאות. כך לא מתקיים פיקוח על האופן שבו מתקבלות ההחלטות. אי-אפשר גם לדעת האם הן משתמשות בהרשאה הזאת לשמה או מסווֹת מאחוריה אינטרסים אחרים. הפיכת החיסולים למדיניות (מעבר לבעיות הנוספות שהיא מעוררת) היא דוגמא נוספת: מי לידינו יתקע שהמדינה איננה משתמשת ב"סיכול ממוקד" לא רק כדי למנוע אלא גם כדי לנקום?  התשובה "כי אנחנו אומרים לכם שזה כך" איננה יכולה להתקבל. הקביעה כי רשות ממלאת את תפקידה וכי כל הנסיבות נבדקות בקפידה ועומדות בתנאים המחמירים של הדוגמא העיונית (אם זה אפשרי) היא טענה הדורשת הוכחה. היא איננה יכולה לשמש כהנחת עבודה כשמדובר במציאות ולא בדוגמאות. הטלת ספק מתמיד היא חיונית בהקשרים האלו.

שני הטיעונים האלו מורים לנו כי צריך להיזהר מלהסיק קווים מנחים כלליים, או שיפוטים מוסריים כלליים, מדוגמאות המציגות נסיבות קיצוניות וחריגות. לא ברור כלל אם כל התנאים המתוארים בדוגמאות עיוניות אכן מתקיימים במציאות המורכבת, בעיקר במצבי אי-ודאות. וגם אם כן – קביעת מדיניות על-בסיסן היא בעייתית ואף מסוכנת.

Read Full Post »

אחד מן הטיעונים המועלים בדיון לגבי ההתנחלויות קובע כי אין מה לבוא בטענות למתנחלים עצמם, אלא לממשלות ישראל לדורותיהן. אלו לא רק אישרו את התנחלותם בשטחים הכבושים (גם אם לעיתים תוך כיפוף ידיים מצד המתנחלים), אלא שלחו אותם לשם מלוּוים בברכתן, הצמידו ל"מפעל ההתנחלות" הקלות כלכליות משמעותיות ותיקונים "חוקיים" נחוצים, גזלו אדמות וסללו כבישים עוקפים כדי שהמתנחלים יוכלו לנסוע בלי לראות את שכניהם הפלסטינים בדרך (ולבג"ץ תירצו שזה "לרווחת התושבים המקומיים"…), יצרו שתי מערכות משפט שונות וּלאט אבל בטוח דרדרו את כולנו במורד האפרטהייד. המתנחלים עצמם, בין אם ניצלו את ההטבות האלו מתוך מוטיבציה זעיר-בורגנית לבית צמוד קרקע, בין אם הונעו מעמדה אידיאולוגית הדוגלת בקיום זכות היסטורית על כל שטחי ארץ-ישראל, אינם צריכים להיות המטרה לביקורת.

מאחורי הטיעון הזה מסתתרת טענה כללית יותר, שיש לחשוף משום שבחינתה יפה לא רק לשאלה הנדונה. היא גורסת, בעצם, כי מותר לאנשים לנהוג באופן לא-מוסרי ורק על הרשויות האחריות והחובה לעצור בעדם.

האמנם רק השלטון מחויב בהגינות ובמוסר? התשובה היא לא רבתי. העובדה כי הרשות אחראית לאכיפת החוק ומחויבת בהתייחסות שווה כלפי הכפופים למרותה איננה משחררת את האנשים עצמם מהחובה לנהוג באופן מוסרי. האיסור לרצוח, לגנוב ולהונות הוא קודם כל איסור מוסרי. אלו הן התנהגויות פסולות בראש ובראשונה כי הן רעות, לא כי הן אסורות (זוהי בדיוק ההבחנה בין  malum se לבין malum prohibitum). אנשים הגונים נמנעים מהם בשל כך, לא משום שהן בלתי-חוקיות ותוטל עליהם סנקציה פלילית אם יעברו על החוק. בסעיפיו הרלוונטיים, אמור החוק לשקף את ההבנות המוסריות לגבי מותר ואסור, והסנקציות שהוא מציע הן כלי אכיפה יעיל כלפי מי שסוטים מההבנות הנורמטיביות הללו. הוא איננו הבסיס או מקור התוקף המוסרי שלהן. השלטון הוא מי שבידיו מסור כוח האכיפה הזה, והוא מצוּוה להחילו באופן שוויוני. ישנן חובות מיוחדות לשלטון שאינן מתקיימות לגבי אנשים פרטיים (למשל, לדאוג לפרנסתם ולרווחתם של אחרים), וממשלת ישראל עלולה לשלם ביוקר על מדיניות ההתנחלויות שלה, האסורה במשפט הבינלאומי, אבל זה איננו יכול לשמש לאיש תירוץ להתנער מן החובות המוסריות החלות על הכול.

 עוד בנושא: 
למי אני לא סולחת
במורד האפרטהייד

Read Full Post »