פעם, בפעולה בתנועה, היינו צריכים לנמק למה כשאנחנו נמצאים על סירה בלב האוקיינוס וכל המזון אוזל, לא צריכים לאכול אותנו אלא מישהו אחר. די מהר היו חלק מאתנו נשברים ואומרים "טוב, נו, תאכלו אותי".
פילוסופים נוהגים לעטר את דיוניהם בדוגמאות קיצוניות, כדי לבחון את הטיעונים שלהם ושל יריביהם. זוהי דרך לבחון את הכלל (והנוסח המקורי הוא "היוצא מן הכלל בוחן את הכלל", לא "היוצא מן הכלל מעיד על הכלל"), אבל דרך מאד בעייתית. אני מכנה אותה דוגמאות של תנועת נוער. דוגמאות שהן כה קיצוניות ונדירות אינן יכולות להוות בסיס לבניית טיעונים כלליים, קל וחומר לקביעת מדיניות. בהקשר המשפטי מוּכּרת האבחנה הזאת בקביעה Hard cases make bad laws.
הבעייתיות הזאת מודגמת בשני רבדים כאשר מנסים להצדיק פעולות של עינויים או של מה שמכונה "סיכול ממוקד".
- הבעיה האפיסטמולוגית (של תנאי הידיעה). האמנם אפשר לדעת בביטחון גמור כי נשׂוּא הפעולה הוא האדם הנכון, כי הערכתנו את המצב מדויקת, כי אי-אפשר למנוע את הנזק הצפוי בשום דרך אחרת, וכי הפעולה שלנו אכן תביא לתוצאה הרצויה? במקרה של עינויים, עלינו להיות בטוחים שהאדם שברשותנו מחזיק במידע אמיתי ונכון אודות פצצה שעומדת בוודאות להתפוצץ בזמן הקרוב מאד ותגרום להרג חפים מפשע, וכי חקירתו בעינויים היא הדרך היחידה שתביא לגילוי אותו מידע ולהצלת חיים. מדובר כאן בנסיבות שאם הן מתקיימות, הן נדירות עד מאד. בפני מי שמכיר בכך פתוחות שתי אפשרויות: לטעון כי גם בנסיבות כאלו עינויים הם בלתי-קבילים ואסורים מוסרית, כלומר האיסור הוא מוחלט וחסר חריגים; או, לטעון כי בנסיבות קיצוניות ונדירות כאלו הם מוּרשים כיוצא מן הכלל. אבל איך נדע האם הנסיבות האלו אכן מתקיימות במקרה קונקרטי?
- הבעיה של המדיניות. קיים גם טיעון מסדר-שני. זה גורס כי גם אם הנסיבות לעיל מתקיימות, וגם אם הפעולה המגוּנה מוסרית בדרך-כלל מותרת בנסיבות אלו, אסור להרשות אותה מטעמים של מדיניות, לא של עיקרון. זאת מכמה טעמים:
א. קשה מאד לזהות את הנסיבות האלו ולהיות בטוחים בהם, כאמור.
ב. מי כשיר לעשות את הזיהוי הזה?
ג. מדיניות מטבעה היא כללית ואיננה רגישה דיה להבדלים בנסיבות. והנסיבות כאשר
מופעלים אמצעים כאלו הן קריטיות.
ד. אסור לתת לרשויות את התפקיד של זיהוי הנסיבות האלו והחלטה על בסיסן:
* כאשר נותנים לרשויות המדינה את ההיתר הזה, קיים הסיכון של המדרון החלקלק, של התדרדרות מהמקרה הקיצוני והנדיר שבו הפעולה מורשית אל מקרים רבים שבהם הנסיבות הללו אינן מתקיימות. ההיתר שנתנה ועדת לנדוי להפעיל "לחץ פיסי מתון" הוא דוגמא לתהליך הזה.
* העובדה שהחלטות כאלו מתקבלות מטבען במחשכים ולא לאור היום של הדיון הציבורי, אינן מאפשרות לדעת האם התנאים שהועמדו בדוגמא ההיפותטית אכן מתקיימים במציאות. כך לא מתקיים פיקוח על האופן שבו מתקבלות ההחלטות. אי-אפשר גם לדעת האם הן משתמשות בהרשאה הזאת לשמה או מסווֹת מאחוריה אינטרסים אחרים. הפיכת החיסולים למדיניות (מעבר לבעיות הנוספות שהיא מעוררת) היא דוגמא נוספת: מי לידינו יתקע שהמדינה איננה משתמשת ב"סיכול ממוקד" לא רק כדי למנוע אלא גם כדי לנקום? התשובה "כי אנחנו אומרים לכם שזה כך" איננה יכולה להתקבל. הקביעה כי רשות ממלאת את תפקידה וכי כל הנסיבות נבדקות בקפידה ועומדות בתנאים המחמירים של הדוגמא העיונית (אם זה אפשרי) היא טענה הדורשת הוכחה. היא איננה יכולה לשמש כהנחת עבודה כשמדובר במציאות ולא בדוגמאות. הטלת ספק מתמיד היא חיונית בהקשרים האלו.
שני הטיעונים האלו מורים לנו כי צריך להיזהר מלהסיק קווים מנחים כלליים, או שיפוטים מוסריים כלליים, מדוגמאות המציגות נסיבות קיצוניות וחריגות. לא ברור כלל אם כל התנאים המתוארים בדוגמאות עיוניות אכן מתקיימים במציאות המורכבת, בעיקר במצבי אי-ודאות. וגם אם כן – קביעת מדיניות על-בסיסן היא בעייתית ואף מסוכנת.
