Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘מדיה’ Category

בשיווק ומיתוג עצמי נהוג לתת בהתחלה שירותים בחינם, או במבצע מיוחד, על-מנת להיכנס לשוק. לקבל הזדמנות להוכיח את כישורייך המקצועיים, לעשות לעצמך שם ולקוחות. אף אחד לא ממשיך לעבוד בחינם. כי המטרה שלו, הרי, היא גם להתפרנס.

אבל כמו שאומרים, לכל כלל יש יוצא מן הכלל. או לפחות כך חושבים מי שפונים אלינו בבקשה שנכתוב עבורם בחינם. הם, כמובן, בטוחים שהם מציעים לי את דיל המאה. הם אמנם לא משלמים במטבע קשה, אבל הם משלמים: הם הרי מפרסמים אותי. אזכה לחשיפה. אולי ליותר תעבורה לאתר שלי.
רק שכאן זה לא איזה סטרטר שבעקבותיו מגיעות הצעות לכתוב בתמורה. לא, כאן ההצעות ממשיכות להגיע לכתוב בחינם. והם ממשיכים לחשוב שהם מציעים הצעה שאי אפשר לסרב לה. כי ההנחה היא שאני זקוקה להם ולכן אשמח לקבל פרסום וגם לשלם אתו במכולת.

ובכן, לא. למען האמת, יש כאן עסקה שבה שני הצדדים זקוקים זה לזה. באותה מידה שהכותבת זקוקה לקהל הקוראים שהם מספקים לה, הם זקוקים לתוכן שלה. אולי אפילו יותר. כדי שקהל הקוראים ייכנס אליהם. למה כאשר מדובר באתר מסחרי, שאינו פועל לשם שמיים אלא מרוויח או מתכוון להרוויח, הוא מצפה לקבל ללא תמורה את התכנים שמאפשרים לו להרוויח? איפה יש עוד מודל עסקי כזה?

המשך…

Read Full Post »

לקמפיין הזה, שמסעיר את חוצות פייסבוק, התוודעתי לא באופן בלתי-אמצעי, אלא דרך הפוסט הביקורתי הזה. שבהזדמנות זאת זיכה את קורא הרסס שלי בבלוג מבטיח נוסף. בתכלית הקיצור: אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד. בקמפיין הפייסבוק רשמו נשים בסטטוס שלהן את התשובה לשאלה (הסמויה) “איפה את שמה את התיק שלך כשאת נכנסת הביתה?”,כשהתשובה (גלוית הסטטוס) צריכה להתחיל ב”אני אוהבת”. למשל: “אני אוהבת על השולחן”, “אני אוהבת על המטבח”. הבנתם את הרעיון. מין טיזינג כזה. הפוסט המומלץ מאד המלונקק לעיל, מנסח בבהירות מה הבעיות בקמפיין הזה. אבל כרגיל, הוא עצמו נהפך עד מהרה למוקד של מחלוקת זוטא. לא כולן אהבו את מה שנראה להן כנשים שאומרות לנשים אחרות מה פמיניסטי לכתוב על עצמן ומה לא. ומכאן הדיון הוסט מהעניין עצמו לשאלה האם הניסיון למשוך אליו את תשומת הלב, כפי שבוצע, הוא אנטי-פמיניסטי. לא סרטן השד ולא תיקים, אלא רק איפה נשים אוהבות את זה. כי הרי ברור שהן רוצות את זה כל הזמן ובכל מקום. או כך לפחות רוצה התעשייה הפורנוגרפית שנאמין. והאם הקמפיין בכלל פונה לנשים או מנסה למשוך את תשומת לבם של גברים דווקא? טענה נפוצה בזכות הקמפיין היתה שהוא השיג את מטרתו: תשומת לב רבה. עובדה, כ-ו-ל-ם מדברים על זה.

הטענה האחרונה דורשת התבוננות מיוחדת. האמנם הקמפיין השיג את מטרתו? בואו ניזכר בה רגע. העלאת המודעות לסרטן השד? לחשיבות הבדיקה השגרתית שצריכות נשים לעבור, כדי לאבחן אותו בשלב מוקדם וכך להגביר מאד את הסיכויים להירפא ממנו? בלי לקלל, התשובה היא לא. תשומת הלב ניתנה לקמפיין עצמו. לפרובוקציה. זה שמין מוכֵר זאת ממש חדשה ישנה. זה שקמפיינים פרובוקטיביים מושכים תשומת לב תקשורתית וציבורית – גם זה לא ממש גילוי מדהים. אבל כדאי לא לבלבל בין הבאזז והדיבור על אודות לבין השאלה האם מטרת הקמפיין הושגה. בעיני התשובה שלילית. אין לי שום ספק בכנות כוונתן של יוזמותיו. אבל בדרך, כרגיל, נרשמו נפגעים. כמו שכתבה מישהי: “העניין כאן הוא לא החופש לעסוק במיניות, העניין כאן הוא זילות של עניין כואב לנשים רבות. ולבנותיהן.” נכון. כי בעוד שהומור הוא בהחלט כלי נשק חיוני גם במאבק בסרטן, הוא כזה כאשר החולים בוחרים בו. לא כאשר מציגים את מחלתם באופן זול או מגוחך. (אני מקווה שלא צריך להצהיר הצהרת טובין אישית כדי לומר זאת). זה באמת עניין כאוב מכדי שהוא יעבור את כל המניפולציות האלה, ובמיוחד את זה שאמנם כולם מדברים על הקמפיין, אבל השאלה אם הוא הניע נשים לפעולה המתבקשת מקבלת, כנראה, תשובה שלילית. לכן אפשר להצטרף לליהי יונה בהצעה לכתוב משפט אחד בסטטוס: “לכו להיבדק”.


שתי מילים אחרונות:

א. אף כי שיעורם נמוך, גם גברים חולים בסרטן השד.
ב. יש בדיקות ידועות ואמינות לגילוי מוקדם של סרטן השד. סרטן השחלות, לעומת זאת, מכונה “המחלה המתגנבת”. זהו הסרטן החמישי בשכיחותו בקרב נשים וגורם התמותה הראשון מבין גידולי מערכת המין הנשית. אך ברוב המקרים הוא מתגלה בשלב מאוחר ואז אלים וקטלני עד אימה.

Read Full Post »

זהירות מיוחדת נדרשת מן התקשורת בבואה לצלם ולראיין ילדים. שתי המערכות הנורמטיוויות שאליהן כפופים עיתונאים – המשפטית והאתיקה העיתונאית – קבעו כללים מיוחדים וחמורים במיוחד בכל הקשור לחשיפת ילדים בתקשורת. העיקרון המנחה הוא כי טובתו ושלומו של הילד מועדפים על פני כל עיקרון וערך אחר. “גורלה של הילדה, טובתה ובריאותה הנפשית, עדיפים במקרה זה על זכותם של כלי התקשורת לדעת ולהודיע לציבור” (השופט אלון, בג”צ 243/88). המועצה לשלום הילד יחד עם מועצת העיתונות בישראל הוציאו בזמנו ברושור בנושא חשיפת ילדים בתקשורת, המפרט את ההנחיות הרלוונטיות. ככלל, קיים איסור לפרסם צילום או פרטים מזהים אחרים של מי שטרם מלאו לו 14 שנים, בנסיבות העלולות לפגוע בשמו, בפרטיותו או ברווחתו, אלא בהסכמת הוריו או אפוטרופסו ואם קיים עניין ציבורי בפרסום המזהה ובמידה הראויה (סעיף 10.א לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות).
מעל לכל ההוראות הנ”ל, מרחפת זכות היסוד המוקנית גם לילדים: הזכות לפרטיות.

אך מה קורה כאשר המפירים את זכותם לפרטיות, החושפים אותם לעדשת המצלמה או לכל עין סקרנית בעיתון אינם העיתונאים אלא ההורים עצמם? אלה שכביכול מורשים לעשות זאת?

אינני צופה ב’מחוברים’ ולא קוראת את דנה ספקטור. יש גבול לכמה נמוך אפשר לרדת ולבזבז את הזמן. אבל הבאזזז לא פסח גם עלי. הימנעות מכל פיסת מידע על התכנית המדוברת ועל נישואיה של “העיתונאית” הכוכבנית נהפכה לאחרונה למשימה קשה במיוחד. במיוחד כעת, כשאני מרותקת לבית למשך כמה שבועות. פה איזה אייטם אצל גיא פינס בזמן הכנת ארוחת הערב, שם ראיון בווינט עם “אשתו של”. שיתוף פעולה עם מכונת היחצ”נות המשומנת, והצטלמות בפוזות אה-לה mad man לתמונות שער של ירחונים זה חלק מהמשחק. כשזה נעשה על-ידי מי שמציגה את עצמה כמתנגדת לתכנית (כלומר, להשתתפותו של בן זוגה בה) זה נהפך למגוחך מה, אמנם. כשאחרת מתלוננת על כך שאנשים מרשים לעצמם להעיר לה הערות על חיי הנישואים שלה – אחרי שחשפה כל פינה מוצנעת שלהם קבל עם ועדה מעל המסך הקטן – נו, טוב.

אבל המטריד באמת הוא שיש ילדים בתמונה. תרתי משמע. שהוריהם חושפים אותם כחלק מחייהם, בטור בעיתון או פשוטו כמשמעו אל מול המצלמה. חלקם הרבה מתחת לגיל הסכמה כלשהו. אינני עוסקת כעת בפן המשפטי כלל, אלא בפן הנורמטיווי והמוסרי. לילדים תמיד יש פוטנציאל לסבול מהבחירות של הוריהם. החל מהיכן יגורו וכלה בלאיזה גן יילכו. מה שיותר קשה לקבל הוא את הפיכתם של הילדים האלה לילדי הבאזז. הדריסה של פרטיותם וצנעת חייהם בשם תשוקת הוריהם להיות לסלב. רוצים להתפשט מול פני כל האומה? “ללכת עד הסוף”? be my guest; אעביר ערוץ. את הילדים השאירו מחוץ לפריים.

עוד: שלוש הערות על פרטיות

Read Full Post »

תגלית בעיתון הארץ: יש אנטישמיות!

הידיעה הזאת – אם היא מדויקת – הזכירה לי את מדיניות ההגירה של קנדה בתקופת שלטון הנאצים. פקיד הגירה בכיר שנשאל אז כמה יהודים תיאות ארצו לקבל, השיב: None is too many.

נו, אז ברוח זאת כמה יהודים על הסיפון אפשר לשאת? כנראה שאף אחד זה יותר מדי. שניים מהם – הרבה מעבר למה שניתן לסבול.

לא פחות מפליאה היא העובדה שעיתון הארץ מפרסם באופן בלתי-ביקורתי את הידיעה הזאת. מה, יש אנטישמיות? והיא לא נובעת ממדיניותה של ישראל? אני מצפה לתיקון נאות.

נוה האבטחה זה לא

ואם כבר התיישבתי לכתוב בסוף היום הלא משהו הזה: אפשר להעלות כמה שאלות אפרופו חזרתו של אלוף במיל’ יאיר נוה לשירות פעיל, בתפקיד סגן הרמטכ”ל. בין השאר, זה אולי הזמן לשאול מה מידת אחריותו כאלוף פיקוד המרכז לנורמות של ביטחון שדה ששררו בלשכתו דאז. ככל שרוצים להחמיר יותר עם המדליפה, שאכן עשתה שימוש שלא כדין במסמכים סודיים, כך מתגברת התחושה שמנסים לכסת”ח את הבכירים האחראים לנורמות שאיפשרו לעשות זאת בכזאת קלות. מצד שני, לפחות מבחינת נורמות האבטחה נראה שהוא הגיע למקום הנכון.

Read Full Post »

לא לעיתים קרובות מזדמנת נחת כזאת. לקרוא עורך בכיר בעיתונות המסביר שעיתונות צריכה להיות ערכית ואחראית, לפעול בשקיפות ולהחיל על עצמה את מה שהיא דורשת מאחרים.

הדובר הוא ג’ו קונפינו, עורך בכיר בגרדיאן, האחראי מטעם העיתון על סוגיית הקיימות. הראיון שערך אתו אשר שכטר מתפרסם היום במוסף השבועי של המדגיש. וציטוטים נבחרים ממנו מצדיקים פוסט מיוחד.

המשך…

Read Full Post »

Hadashot בדרך מקרה התגלגלה לידי פנינה. סביר להניח שלו הייתי נוקטת בלשון הקלישאה העיתונאית הזאת, היא היתה נפסלת על ידי הפנינה עצמה: סגנון חדשות. חוברת צנומה בכריכה חומה, בהוצאת “חדשות”, שהוציא בזמנו העורך דאז (1992) יואל אסתרון. עניינה: “אתיקה, ניגוד אינטרסים, תפקוד הכתב/ת, שיקול דעת, טעויות ותיקונן, מקורות מידע, הגינות, חדשות ודעות, טעם, שפת ‘חדשות’”. מדריך שנערך על פי תומס ליפמן, The Washington Post Desk-Book of Style.

כדי לעשות צדק עם היהלום הזה, וכדי להרבות התענגות, היה צריך להביא אותו כולו ככתבו וכלשונו. מה שכמובן בלתי אפשרי. הנה כמה דוגמאות שנראות לי חביבות במיוחד לאור מצבה של העיתונות היום. עם שורת מחץ.

המשך…

Read Full Post »

החלטת בית המשפט כי על ערוץ 2 למסור את המסמך המכונה ‘מסמך גלנט’ עוררה סערה בברנז’ה והתנגדות מקיר לקיר בין עיתונאים. הערוץ הודיע שלא ימסור את המסמך. בינתיים קראנו כי הוא מפקיד את המסמך בכספת בית המשפט ומערער על ההחלטה.

יתכן שההחלטה שגויה. יתכן בכלל שהערוץ הפלילי איננו זה שמתאים להפעיל בפרשה הזאת.
מותר בהחלט לחלוק על החלטת בית משפט ולהעביר עליה ביקורת. מותר אפילו להפגין נגד החלטות לא קבילות של בית משפט. בוודאי שמותר – וצריך – לערער כדי למצות את האמצעים שההליך המשפטי מאפשר
. מותר וצריך לפעול בערוץ החקיקתי על מנת לשנות את החוק אם הוא בעייתי ולא מגן דיו על החיסיון העיתונאי, כפי שעולה מדבריהם של עיתונאים רבים.

המשך…

Read Full Post »

הנה מקריות. בדיוק כשהתכוונתי לשאול אותו בעניין (נשאלתי), העלה איתמר שאלתיאל פוסט על “תרבות” התשלומים של מגזין אחר של מיברג. אחרי הציטוט של מיברג על העיתונות הנפלאה שהוא עומד לספק לקוראיו, במיטב הסופלרטיבים המיברגים האופייניים לו כשמדובר בו עצמו (“עיתונות אמיצה, מקצועית, מעמיקה, חכמה”), מספר איתמר שעד כה קיבל תשלום על ארבעה מתוך עשרה טורים שכתב לאחר. חודש אחד התבקש (בתשובה לשאלתו, לא שפנו אליו חלילה, פשוט לא שילמו) לדחות את קבלת התשלום והסכים. בחודש השני לא קיבל תשלום כלל. שלושה אי-מיילים שלח למיברג בנושא במשך שבועיים, שלושתם נותרו ללא מענה. גם מעצבת האתר, פזית בנימין, טרם קיבלה את התשלום. “לדבריה, כשהתעקשה על התשלום הוא השתלח בה במיילים וניתק לה בפנים”, כותב שאלתיאל.

המשך…

Read Full Post »

גיא רולניק והמדגיש מגלים את השופט ברנדייס. בכתבת שער ב-The Makrer Week, הפותחת את הפרוייקט המיוחד של הגיליון היום, מופיע המשפט הבא: 

בשבוע שעבר, לאחר קריאת ספרו של ברנדייס שמבוסס על מאמרים שנכתבו בדיוק לפני מאה שנה, גילינו לתדהמתנו קווי דמיון מרשימים בין תפישת העולם הכלכלית, המשפטית, החברתית והפוליטית של ברנדייס לבין המאמרים ב-The Marker.

התכוונתי להכתיר את המשפט הזה כשיא הפאתטיות העיתונאית שנתקלתי בה השבוע. אבל אז, בעודי מעתיקה את הכתובת כדי לקשר לכאן את הכתבה, גיליתי לתדהמתי שבמהדורה המקוונת המשפט הזה מופיע, איך לומר, קצת אחרת:

בשבוע שעבר, לאחר קריאת ספרו של ברנדייס שמבוסס על מאמרים שנכתבו בדיוק לפני מאה שנה, גילינו לתדהמתנו שאנחנו לא מחדשים כלום וכנראה אין הרבה חדש תחת השמש – ברנדייס כבר כתב את הכל לפנינו וכמובן בכישרון, ישירות ונחרצות גדולים בהרבה.

אז מה קרה כאן? האם יחד עם ההעלאה מהדפוס לאתר נוספה מעט צניעות?  לפדרליסט, סליחה, לדה-מרקר הפתרונים והתדהמה. ואולי הפרחים בכלל לאנשי האון-ליין. ורולניק לראשות בית המשפט העליון.

Read Full Post »

רשות השידור היא גוף הממלא תפקיד ציבורי. על-פי חוק. אגרת הטלוויזיה והרדיו נגבית מכל מי שמחזיק מכשיר כזה בביתו, מתוקף חוק רשות השידור. לשידור ציבורי יש חשיבות, שכן בהיותו משוחרר (לכאורה) ממולך הרייטינג, הוא יכול להתרכז בנושאים מעוטי רייטינג ועדיין בעלי חשיבות ציבורית. כאלה ששום ערוץ מסחרי המרדד את התרבות הטלוויזיונית לשעשועונים ותכניות ריאליטי לא יספור אותם. החוק שמכוחו פועלת רשות השידור אף מטיל עליה תפקידים ציבוריים לרוב.

איך יתכן, אפוא, שבמשך חודש ימים מופקע ערוץ הטלוויזיה הציבורי לטובת שידורים מסוג אחד בלבד, המשודרים משעות הצהריים ועד הלילה? לטובתם משועבד אף עיתוין של החדשות, שבכל הקשר ישראלי אחר הוא קדוש כמעט.   אפשר לומר, בכל הזהירות המתבקשת, שכמו כל נושא, גם זה לא מעניין את כולם. אבל שום נושא אחר לא יפקיע בצורה כזאת את לוח השידורים למשך חודש ימים. אפילו אחרי סיום המשחקים, בשעת לילה, משודרת איזו תכנית מצ’וקמקת באולפן שמריצה דאחקות דחוקות על המשחקים.

נדמה שיחד עם שטח השידור הופקע כאן גם כל שיקול דעת בשאלה מהו ציבורי ומה צריך לשדר ערוץ ציבורי, ובעיקר באילו פרופורציות. אפילו לא מתקיים על כך דיון. ולא כי רעש הוובוזולות מחריש אותו.

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »