לא רק פרידה: הרהורים על חיים ומוות, ריפוי וסרטן. מאת ד”ר דויד סרוואן-שרייבר. מאנגלית: נעמי כרמל. מודן, 2012, 124 עמ’
הספר הצנום הזה הוא הספר האחרון שכתב סרוואן-שרייבר, על ערש מותו. קוראי העברית פגשו בו בספריו ללא פרויד, ללא פרוזאק ולא לסרטן. שניהם ספרים פורצי דרך ומעוררי השראה, שכתב נוירולוג ופסיכיאטר שהיה קודם כל אדם. אדם, משמע, אנושי; משמע, נפגש בסבל; משמע, חש חמלה; משמע, מושיט יד. הרופא שהיטיב לדעת עד כמה קצרה ידה של הרפואה הקונוונציונאלית מלהושיע דווקא כשאנו נזקקים לה ביותר. ביקורתו על תעשיית התרופות הפסיכיאטרית בפרט ועל הפסיכותרפיה בכלל היתה נוקבת והוא לא היסס להציע למכאובי הנפש חלופה אנושית והוליסטית יותר. בסרטן מעולם לא קרא להימנע מלטפל בדרך הקונוונציונלית, שבה טופל אף הוא. אלא, להעמיד לרשות הטיפול הזה את מלוא משאביה של החולה, כדי לגייס את כוחות הריפוי הפנימיים שלה. את ‘לא לסרטן‘ כתב על רקע התנסותו האישית, כרופא צעיר שגילה שיש לו גידול ממאיר במוח. גידול שחזר ומאז הוא חי על זמן שאול: ידוע ידע שההישנות הבאה, הקטלנית, “הגדולה”, ה-הישנות בה”א הידיעה כפי שהוא קורא לה כאן, תגיע. השאלה רק מתי.
לפני שנים רבות כתבתי את הביקורת הזאת על ספרו של טאבוקי לטענת פררה. באיזה שהוא שלב זה עלה לאתר במסגרת ביקורות ספרים ישנות. עם מותו בטרם עת של הסופר הנפלא הזה, הנה שידור חוזר:
אבל קומדיה בסולם מינורי היא העיקר. זהו סיפורם של זוג הולנדים המסתיר בביתם יהודי בזמן הכיבוש הגרמני של ארצם. סיפור רווי חמלה אנושית ופשטות, אך גם לא מקמץ באירוניה כשהיא נדרשת. כרוצה לומר לנו: זה אף זה הם החומרים של החיים. גם האקט ההירואי נהפך אצל קיילסון למה שבפשטות, מתבקש. הוא אולי מתחיל מפעולה פוליטית, אך עד מהרה מתבררות איכויותיו האנושיות דווקא. האדם הנוסף המצטרף לבית. עולם שלם. הנחבא מאחורי הדלתות נסתר מעין זר, מבקר ועוזרת, וחושש להתגלות. אך נסתר גם מבעלי הבית, וים ומרי. מה הללו יודעים על אורחם, המכונה ניקו? מה אנו הקוראים יודעים עליו? מה אנחנו יודעים על אחרים בכלל? גם כשהם, כביכול, קרובים כל כך? ודווקא אז? ומה אנחנו לא מגלים איש לרעהו כדי לשמור על משהו לעצמנו?
כלאדם הוא אולי הספר הראשון של רות שנפעמתי ממנו, וכנראה פסגת יצירתו עד עתה. זוהי נובלה קצרה, נוקבת ועזת מבע. היא קרויה על שם 
נאמן מעבירה נאמנה את סיפורו של דור שלם שנשרף באש הלהבה הקיבוצית. היא לא באה חשבון. היא באה מאהבה. גדושת זכרונות יפים מימי ילדותה ביחיעם. קולה כמספרת הוא מורכב. בלימודי הספרות קראו לזה מבע משולב. התמימות עוברת דרך הפריזמה של המספרת הביקורתית והמתוחכמת (אף כי רק במידה). שיודעת לשלב את המבט האירוני הבוגר בזכרונות הילדות. היא מתבוננת בעבר בסלחנות מה, שיכולים להרשות לעצמם מי שהיו נחושים בדעתם כבר בגיל 20 להיות ל-B.K, בוגרי קיבוץ. ניצולי קיבוץ, בז’רגון הפחות חביב. כן, כה נפלא היה להיות שותפים לניסוי הגדול ביותר בבני אדם שאנשים נטלו בו חלק מרצונם, כפי שהיא מיטיבה להגדיר זאת, עד כי נאמן נמלטה על נפשה מהקיבוץ מיד לאחר הצבא. נמלטה בעיקר, כפי שהיא מתארת כה במדויק, מתחושת האשם המובנית שהקיבוץ גידל וטיפח בכל בניו; כמין גיבנת שאין מפלט ממנה. מהדרישה, אני מוסיפה, לתת דין וחשבון תמידי לעוד מישהו. או לא פחות גרוע, לייצוגו הפנימי.
קרוא וכתוב 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.