כלאדם מאת פיליפ רות. מאנגלית: אמיר צוקרמן. זמורה ביתן, 2011, 128 עמ'.
פיליפ רות הוא קרוב לוודאי הסופר האמריקני הפורה ביותר שחי כיום. מעוטר פרסים לרוב, שאי-זכייתו העקבית בנובל לספרות מדי שנה מהווה אכזבה למעריציו הפחות פרובינציאליים הרבה יותר מזו הנוגעת לעמוס עוז.
רות הוא כמעט מותג. יעיד שמו הכתוב על הכריכה העברית באותיות שמנות בהרבה משם הספר.
אבל יצירתו של רות גם מאוד לא אחידה ברמתה. מה שהופך אותי לכל הפחות לאמביוולנטית כלפיו. היו ספרים שחשבתי שהם סתמיים ואף גרועים. כמה מהרומנים האחרונים שלו, לעומת זאת, בהחלט ממריאים לגבהים משלהם.
כלאדם הוא אולי הספר הראשון של רות שנפעמתי ממנו, וכנראה פסגת יצירתו עד עתה. זוהי נובלה קצרה, נוקבת ועזת מבע. היא קרויה על שם מחזה המוסר הידוע מימי הביניים, מחזה אלגורי שבו נקרא האדם להתייצב מול המוות ובוחן לאורו את חייו. כלאדם של רות אוחז אף הוא חיים שלמים, על התמות המוכרות והחוזרות של מחברו וקולו הייחודי, שלא ניתן לטעות בו. אך אף שהיא מביטה על החיים כולם, יותר מכל מיטיבה הנובלה המלוטשת הזאת לתאר את הזקנה. או כפי שמכנה אותה רות, "המתקפה העזה והבלתי נמנעת שהיא סוף החיים".
אפשר לשמוע על החיים הקצרים (בסופו של דבר), על מי שהיינו פעם כמו גם על בגידת הגוף, החיים בצל המוות הקרב, ההתפוררות ובדידות הזקנה – בתור בקופת חולים. באופן לא מפתיע, הפיוטיות הפרוזאית של רות עושה זאת טוב בהרבה. כמו כל ספרות גדולה היא מנסחת את האמיתות הקטנות, הידועות, כמו שאיש לפניה לא עשה. בכך היא מספקת לנו את האפקט הקתרתי המתבקש מכל אמנות. זה המאפשר לנו לקבל הנאה עמוקה ואצילית. כמו גם תובנה ששום עיון תיאורטי לא יתן:
הזקנה היא לא קְרב; הזקנה היא מרחץ דמים.
Philip Roth, Everyman
קרוא וכתוב 