אליזבת איננה מאת אמה הילי. מאנגלית: שי סנדיק. סנדיק ספרים, 2015, 267 עמ'.
אליזבת איננה. זהו המשפט המהדהד שוב ושוב בראשה של מוד. וכשהוא איננו מהדהד היא נזכרת בכך באמצעות הפתקים שהיא תוחבת בכל מקום כדי לזכור. מוד משוכנעת שחברתה אליזבת נעלמה. חשדות עולים. אבל איש איננו מקשיב לה, משום שמוד דמנטית. את הזיכרון המתפותת מחליפים פתקים. פתקים המוצמדים בדירתה כדי שתזכור (לא לקנות עוד שימורי אפרסקים, לא לאכול את הטוסט לפני השעה הייעודה. לא לבשל בעצמה). פתקים שהיא כותבת לעצמה כדי לזכור (אליזבת עדיין איננה בבית) נדחפים לארנק, לתיק, לבגדים, לכל מקום אפשרי. רק שצריך לזכור למה היתה הכוונה כשנכתבו כאשר מוצאים אותם. ולדעת האם הם עדיין רלוונטיים..
מדובר בתעודה נדירה, שכן זהו אחד מהמסמכים הראשונים המתעדים את השואה על פניה השונות בסמוך מאוד להתרחשותה. במרץ 1944 חילצו השלטונות הסובייטיים את המשורר אברהם סוצקבר ואת אשתו פריידקה מן השטחים שעדיין היו נתונים לשליטת הנאצים והטיסו אותם למוסקבה. שם, בחודשיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה, סיפר על קורות היהודים תחת הכיבוש הנאצי והשלים עד לקיץ 1944 את החיבור הזה, שבמקורו היה חלק מפרוייקט התיעוד המתוכנן 'הספר השחור'. הברחתם של סוצקבר ואשתו מאחורי קווי האויב אל מוסקבה היתה חלק מהפעילות של 'הוועד היהודי האנטי-פשיסטי' שהקימו השלטונות הסובייטיים (בפרק היסטורי בעייתי בפני עצמו). אך סוצקבר, מגדולי המשוררים היידיים (וחתן פרס ישראל לספרות יידיש), 
אל לפלנד שבצפון פינלנד מגיע מדרום הארץ גוּנָר הוּטוֹנֶן, שקונה את טחנת הקמח הישנה בסוּקוֹסְקִי, מתיישב בה ומשפץ אותה בידי הזהב שלו. הרקע של הטוחן אינו ברור ואנשי הכפר, המכנים אותו קוּנָרִי, אינם מצליחים להתחקות אחר קורותיו. הוטונן הוא בעל אישיות מורכבת שהניגודים בה בולטים. עליצות רבה יכולה להתפרץ מקרבו, כשהוא נהפך למוקד תשומת הלב בארועים חברתיים, לצד תקופות של דיכאון עגמומי שבהן הוא מתייסר. מנהגו להשמיע מדי פעם יללות כחיית פרא, יללות הנותנות מוצא וביטוי לתחושותיו טוב יותר מכל מילים, מקנה לו סופית את התואר משוגע בעיני שכניו אנשי הכפר. 
ספרה הראשון של ג’ניפר איגן, רואה אור בעברית 20 שנים לאחר צאתו ב-1995. ההתעניינות הזאת נובעת מההצלחה לה זכה ספרה ‘
ספרה של אורית סן גופטה הוא שקוף לאימון. ללא כל שכבה החוצצת בין המילים שעל הדף לבין התרגול היומיומי בבית. זהו הישג נדיר בפני עצמו, משום שטבען של מילים הוא שהן חוצצות. מתווכות. המלה הרי היא ייצוג של המציאות. ואילו כאן מצליחות המילים להביא את האימון עצמו, ברכות, וללא תיווך, אל תוך חיינו. כמו כף יד שמונחת בתוך ידה של המתאמנת, מובילה אותה בין התנוחות, הישיבה, הנשימות וההרהורים על אודות כל אלה. וכשצריך לדבר, מדברת בגובה העינים. זהו ספר מקרב. 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.