Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘פמיניזם’ Category

דוח ביקורת של אכ”א מצא יחס משפיל לחיילים בגלי צה”ל, הכולל צעקות, קללות והתבטאויות פוגעניות ומזלזלות. אחד “מבכירי העורכים במחלקת האקטואליה בתחנה”, מצוטט כמי שכינה חיילת "כלבה פלסטינית". (דיווח כאן. ברוטר אפשר למצוא את המסמכי הביקורת עצמם, הנוקבים גם בשמות המעורבים לכאורה).

“כלבה” זאת קללה מיוחדת לנשים. כמו "ברקודה" בהקשרים אחרים (בדרך-כלל תקשורתיים. עיתונאים גברים אף פעם לא מכונים כך). bitch.  אבל העורך “הבכיר” שלו מיוחסת ההתבטאות לא הסתפק בכך. החיילת איננה סתם כלבה. היא כלבה פלסטינית.

יש תיאוריה סוציולוגית הנוגעת במקור, נדמה לי, לנישואין בין-עדתיים, שממנה זכור לי במעומעם מנגנון של “קיזוז” או “פיצוי” בין משתנים מעמדיים. כך, למשל, על תכונה או מיקום "נמוך" במוצא עדתי/לאומי או במין תפצה השכלה גבוהה. מי שנישא לבן-זוג ממעמד שנחשב לנמוך משלו מבחינת תכונה מסוימת (למשל, במוצא), כלומר "יורד" במעמד, יפצה את עצמו בכך שבתכונה אחרת בן הזוג הזה ממוקם גבוה (יש לו השכלה גבוהה, נניח, יותר מזו שלו עצמו). לשון אחר, "נמוכי הסטטוס" בקבוצה אחת, גבוהה יותר חברתית ככלל, נוטים להינשא ל"גבוהי סטטוס" (אחר) בקבוצה הנמוכה יותר. כך אם לא נוצרת ”השתדרגות” באמצעות הנישואים, לפחות נמנעת ”השתנמכות”.

אשה, למען הסר ספק, היא סטטוס נמוך. אחת הראיות לכך היא שכאשר מקצוע מסוים עובר פמיניזציה – כלומר כשלמקצוע שהיה גברי באופן מסורתי נכנסות יותר ויותר נשים – היוקרה יורדת ואִתה השכר. חבר הקשה עלי פעם למה. התשובה, בפשטות, היא שעצם נוכחותן של נשים מורידה את הסטטוס של העיסוק. קשה לקלוט, בוודאי שקשה להסכים. צריך לזכור שלא מדובר בגישתו הפרטית של אדם זה או אחר באותו מקצוע. זאת תופעה חברתית.
מזווית אחרת, בדרך-כלל מי שמדוכא או מקופח בחברה הכללית בגלל מוצא לאומי, ידכא את מי שמתחתיו בשרשרת המזון. לכן נשים בנות קבוצות מיעוט סובלות ממה שמכונה דיכוי כפול. מבית ומבחוץ.

“כלבה” היא קללה שנועדה להזכיר לך שאת אשה. על כל שלל התכונות השליליות הנלוות למעמד. במקרה הזה, יש מה שבפראפרזה על לשון צה”לית אפשר לקרוא לו “וידוא סטטוס”: את לא סתם כלבה, את כלבה פלסטינית. הנמוך שבנמוכים. תשכחי מלהיחלץ מהסטטוס.

Read Full Post »

התלבטתי אם לכתוב משהו על יום האשה הבינלאומי, השנה. לאחרונה כתבתי רשימות לא מעטות המקוטלגות באתר בקטגוריה 'פמיניזם'. אם כל יום הוא יום האשה, תהיתי, אולי יהיה מתאים יותר לכתוב משהו שונה בתכלית. בהפוך על הפוך.  לבסוף, החלטתי לכתוב משהו דווקא על גברים.

מעולם לא ראיתי גברים באופן אישי כיריבים שלי. ודאי לא כאויבים. אני אפילו מחבבת גברים. טוב, לא את כולם, כמובן. אבל גם ממש לא את כל הנשים. -להמשך קריאה>

Read Full Post »

"בשאלת שיווי זכויות לנשים אני מאמינה במידה שווה למארכסיסטים כמו לחרדים. ההבדל הוא רק בזה, שאלה הנקרים חילונים מגבילים את זכויות האשה למעשה ולא להלכה, בלי כל קשר עם דיני תורה; והחרדים מגבילים את זכויותיה באמרם שהתורה מצווה על זאת. בינתיים – מתקיימת מלחמה מתמדת של האשה על זכויותיה האזרחיות עם אלה ואלה גם יחד".
חברת הכנסת עדה מימון (מפא"י), בדיון בקריאה ראשונה בכנסת על חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) התשי"ג-1953. (2.6.1953)

ומעניין לעניין באותו עניין: עצומה בעניין בני ציפרכאן.
4.3.2010

עדכון 5.3.2010: בעקבות מיילים שקיבלתי משני גברים שאני מעריכה, אני רוצה להבהיר, כמו שעשיתי בפרטי לאחד מהם: גם אני הייתי מעדיפה חרם צרכנים על הארץ. גם אני, לצערי, לא יכולה לבטל את המנוי שאין לי. את שוקן צריך להכות בכיסו, כי זה כנראה הדבר היחיד שאכפת לו. העיתונות כ"מגן הדמוקרטיה" זה רק לצורך דיבורים גבוהים של מנחה ברדיו, כמו ששמעתי הבוקר, או לצורך עתירות לבית-משפט בבקשה להסיר צו איסור פרסום… את העצומה לא אני יזמתי. אפשר לא להצטרף לשום דבר שלא מבטא בדיוק בדיוק את עמדתי, מטעמי טהרנות או אי רצון ללכלך את הידיים. לפעמים גם אני עושה זאת. מתחילת הפרשה הזאת בחרתי אחרת.
בשוקניה, כידוע, שולטים החוזים האישיים. עוד זכורים המסוקים על הגג מימי 'חדשות'. יש לזה מחיר. אם הארץ הורידו טור של ארנה קזין בבלוג שלה באתר העיתון, כי מתחה ביקורת עניינית על שטרסלר; אם הארץ פיטרו את רותי סיני בשל הביקורת שמתחה על העיתון באיזה שהוא כנס (חופש ביטוי, כן?) – אז אפשר גם כאן. תוך הליך נאות. עם מתן זכות שימוע… אפשר גם פשוט להוריד את הטור שלו ולהעמיד אותו במקום. גם בזה אני אסתפק. זאת פררוגטיווה של עורך שהארץ לא סתם בוחר שלא להפעיל. זה חלק ממדיניות כללית של העיתון בפרשה הזאת. (ראו כאן לקישורים על מה שכתבתי על התגובות השונות). והיא מעוררת גועל, לא פחות.

ועדיין, אני חושבת שיש נסיבות שבהן עיתון צריך להיפרד מעיתונאי שלו. כי יש סטנדרטים עיתונאיים שהוא הפר ברגל גסה. אם מדברים על "מקצוע" – יש לו גם כללים. כבר כתבתי פעם שעיתונאי מסוים, ועורכו, צריכים לעוף מהעיתון. זה אפילו היה אותו עיתון. ובמקרה של ציפר, גם זה שהוא מאפשר לכותב קבוע במדורו להפוך טור של ביקורת ספרים לחיסול חשבונות אישי – הוא עילה מספקת, לטעמי, להיפרד משירותיו כעורך המדור.

על מדיניות סגירת התגובות – ראו כאן. אפשר להגיב במייל ומיילים ענייניים החתומים בשם מלא נענים.
אני עדיין לא מתפרנסת מהבלוג הפרטי שלי, ולא זקוקה, כמו שוקן, לכניסות המוכפלות בזכותן.

Read Full Post »

אני מודה שלרוב איני קוראת את בני ציפר. בכלל, ובמיוחד לא בבלוג שלו. עדיין אין חובה בחוק להיחשף לגסות רוח, תודה לאל.
אבל בטוריו האחרונים אני מציצה, כדי לראות מתי ואיך, אם בכלל, יתייחס לפרשת ההטרדות המיניות המיוחסות למי שהוא עורכו הישיר.
אז הנה זה הגיע. ולולא הייתי רואה במו עיני לא הייתי מאמינה:

"… פתאום מצלצל הטלפון הסלולרי שלי. מישהו שואל אם אמנם הייתי עד לכך שפלוני אלמוני, שמאשימים אותו עכשיו בהטרדה מינית, הטריד מינית מישהי לנגד עיני. עניתי לשואל בכך שהזכרתי לו את הרומאן של א"מ פורסטר, 'המעבר להודו'. מסופר שם על אשה שמפנטזת על כך שהמלווה ההודי שלה אונס אותה, והפנטסיה שלה לובשת קונקרטיות כזאת, שהיא אכן מרגישה באמת, ומשוכנעת, שהמלווה ההודי אנס אותה. ונערך משפט וגם במשפט היא רואה בעיני רוחה שנאנסה, אף על פי שאין לכך שחר.
סיפרתי על פרשת ההטרדה המינית לחברי יואכים. והתביישתי מכך שאני צריך לספר לו, שמה שמעניין אנשים בארץ הזאת הוא שטויות מהסוג הזה. מתחת לאף של האנשים האלה נעשות עוולות קטנות וגדולות ומעשי ונדליזם לפלסטינים, והם עייפים מכדי להזיז את התחת שלהם ולמחות או לבוא ולו פעם אחת להשתתף בהפגנת מחאה בבילעין או בנעלין או בשיח ג'ראח. אבל כשנוגעים באשה לרעה מבחינה מינית, הם מזדקפים על הרגליים האחוריות, כי זה יותר פיקנטי ויותר סקסי."  (ההדגשות שלי)

אז מה היה לנו?
א. הנשים פשוט מפנטזות. כמו האשה ב'מעבר להודו' של א"מ פורסטר (עורך מדור ספרות או לא?).
ב. בושה שבזה מתעסקים בארץ הזאת. פשוט מביש שזה מה שמעניין אנשים. הרי יש כיבוש וגורמים עוולות לפלסטינים.

הכיבוש כהצדקה להטרדות מיניות, או למצער הצדקה להתעלמות מהן  – הנה עמדת הארץ בקליפת אגוז. תזכרו את זה בפעם הבאה שהעיתון ייצא באיזה מאמר מערכת לוחמני נגד הטרדות מיניות שקורות במקום אחר, לא אצלו במערכת (לכאורה, לכאורה).  ולמה, בסופו של דבר, זה לא מפתיע אותי.
הבושה, יש לומר, איננה שבזה מתעסקים בארץ הזאת, אלא שכך מתעסקים בנושא בהארץ.

וזה אפילו לא מקורי, אם כי פחות עילג: כבר היה מישהו שזה היה קו ההגנה שלו.
עוד בנושא:
השגיאה של חנוך מרמרי
הו הצדקנות
ששש… אל תפריעו

Read Full Post »

ילדה טובה

פורים. ואני מתחפשת, ערב אחד, לילדה טובה.

לא אזכיר, בפוסטים מעצבנים על פמיניזם, שמכל המהפכות שעברה האנושות, המהפכה הפמיניסטית – שעוד אי-אפשר לדבר עליה בלשון עבר – היא ההופכת ביותר סדרי עולם. שכן לא רק את ה"כללי" היא מבקשת לשנות, אלא גם את האישי. את האופן שבו חיים אנשים את חייהם ה"פרטיים". היא חודרת חדרי שינה: שלא כמו במהפכות אחרות, המדוכאות אוהבות את בעלי הכוח, אפילו חולקות עִמם את יצוען.
בלי הפְניות המשוות זנות לעבדות או טיעונים נגד מיסוד הזנות. בלי ספירה קטנונית כמה נשים משתתפות בכנסים.

אחייך יפה בארוחת הערב שאליה אני מוזמנת. בלי לשים לב, כמו תמיד, לזה שהפרופסורים הנכבדים למשפטים מהרווארד, המומחים גדולי השם לזכויות אדם, יושבים ומחליפים אתנו הלצות ליד השולחן, כשנשותיהם טורחות במטבח, ואז מגישות את הארוחה ומפנות את הכלים מהשולחן. אחר-כך הם ניגשים לכתוב מאמר על שוויון.

בלי קריאה (או צפייה) חתרנית. בלי לאיים על המוכר. בלי סימני שאלה על מה שאנשים, אפילו מתקדמים בעיני עצמם, לא רואים אפילו: עד כדי כך זה מובן מאליו בעיניהם, שזה שקוף עבורם.

רק אחייך ואשתוק.
אולי אפילו אפתח חשבון בפייסבוק.

כמה מ-ש-ע-מ-ם.

Read Full Post »

זנות

כמו כמעט כל דבר בזמן האחרון, גם את זה קראתי בהמשכים. לכן רק עכשיו סיימתי לקרוא (תודה לרכבת ישראל) והגעתי לכתוב על נייר העמדה זנות: לקראת המשגה משפטית של קלון חברתי, שכתבו סטודנטים לתארים מתקדמים במשפטים* באוניברסיטת חיפה, בהנחייתה של פרופ' שולמית אלמוג. הנייר אוחז שני חלקים. הראשון, כפתיחה, הוא מבוא תיאורטי שכתבה פרופ' אלמוג. השני, מציג חמש נקודות מבט משפטיות בניסיון להתמודד עם העולה מתופעת הזנות והקלון החברתי הנלווה אליה. המשך…

Read Full Post »

ששש… אל תפריעו

ששש…. אל תפריעו.

כאן כותבים שירה. כאן מבקרים ספרים.
כאן מדווחים כל שבוע בלהט על עוולות הכיבוש.
כאן מייצרים את תרבות הנגד.
כאן נושאים בגאון את הדעות הנכונות. האמיצות. השוחות נגד הזרם. הרדיקליות.
כאן תומכים בהפרדה באוטובוסים בשם "רב תרבותיות".

אז מה אכפת מהנשים? ומה אכפת מה עושים להן?
הרי אנחנו בעלי העמדות הנכונות. אנחנו ההומאניסטים. אנחנו הנאורים. אנחנו מנפנפים בזכויות האדם. ואין שום סתירה בין זה לבין למעוך אתכן. להשפיל אתכן. לנצל אתכן. ואז, בעיקר, להשתיק אתכן.

כי אתן השמן על גלגלי המהפכה שלנו. או אולי הקפה. הנושאים "שלכן" תמיד אחרונים בתור. בינתיים דעו את מקומכן (לא בכנסת. בכל אופן לא ברשימות שלנו).

ששש… אל תפריעו. כאן יוצרים את קשר השתיקה.

עדכון 18.2: חזיתי את הנולד?

Read Full Post »

עדכון 12.2: רשימתה של אשכר והתגובות הנרחבות שעוררה ברשת נתנו כוח לנפגעות אחרות והביאו לתוצאות: פניות של נשים נוספות שיש בידינו. אנו פונות לכל מי שנפגעה מאותו אדם לעשות מעשה.  כדי שהדפוס הזה של אלימות, פגיעה וניצול – ייפסק. אפשר לפנות אלינו, למשטרה או למרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית.

פוסט של אשכר בבלוג שלה

"התוקף, המבקש להשתמט מאחריות על פשעיו, עושה כל מה שביכולתו לעודד שכחה. סודיות ושתיקה הן קו ההגנה הראשון שלו. אם לא עולה הדבר בידו, הוא תוקף את אמינות קורבנו. אם אין הוא יכול להשתיקו לגמרי, הרי הוא יכול להבטיח שלא יהיו לו שומעים" (ג'ודית לואיס הרמן, טראומה והחלמה).

בעקבות המאמר של אשכר והפוסט הקודם שלי בנושא, שהיה אחד מני רבים וטובים שעלו בימים האחרונים ברשת (קישורים אצלי בפוסט) – אני קוראת למתלוננות להשמיע את קולן. זו ההזדמנות לעשות משהו כדי שהוא יועמד לדין, כדי שיושת עליו קלון וכדי שלא יפגע בנשים נוספות.עיתונאית שמעוניינת לכתוב על הנושא נתקלה היום בלא מעט אמירות מפורשות המציינות את שמו ומעשיו הנקלים, אולם גם בהיעדרן של נשים שתעזנה להתלונן. על הפחד הזה התוקפן בונה. בלי השם שלכן והשם שלו – הוא ימשיך במעשיו ללא הפרעה, כפי שעשה עד היום. בלי תלונה שלכן (גם אם חלה התיישנות!) – נשים נוספות תיפגענה. לא רק קורבנותיו שלו, אלא גם קורבנות של עוד רבים אחרים, שיקבלו תחושת לגיטימציה מהשתיקה. לכאורה – אם הן שותקות, הפוגעים יבינו שאפשר להמשיך ולהיחלץ ללא פגע.

המצב שנוצר אינו מה שאתן רוצות. ולא מה שאנחנו רוצות. ולא מה שאנחנו כחברה רוצים. אנחנו יודעות שיש לכך מחיר. אנחנו מבטיחות לתת כתף, להיות שם בשבילכן, לסייע בכל מה שניתן. וכמונו יש רבות. ורבים. שרוצים לעשות כל שביכולתם כדי שהוא ישלם את המחיר.

הבהרה: הקריאה הזאת משותפת לכמה כותבים שהעלו פוסטים קודמים בנושא.

Read Full Post »

קשר השתיקה

הוא מאושיות השמאל הרדיקלי. ופיגורה ספרותית מוערכת. דור שלם של צעירים "רדיקליים" תולים בו עיניים מעריצות. והוא גם מטרידן סדרתי, ויותר מכך. אין כמעט מי שמסתובב בחוגים האלה שלא מכיר אשה שהוטרדה, ואף יותר, על-ידו. כי לו מותר לעשות הכול. הוא הרי בצד הנכון של המתרס.

אשכר אלדן-כהן עשתה את הצעד לחשיפתו המתבקשת, ברשימה אמיצה שפירסמה בהעוקץ, על האונס שביצע בה לפני כעשרים שנה. קִראו אותה. אבל את השם שלו עדיין חוששים לחשוף. כולם. גם אני. מפחד תביעה. וגם בגלל אלימותו הידועה. המילולית והפיזית.

יש נשים רבות שהן קורבנותיו, גם בשנים האחרונות, במקרים שלא חלה עליהם התיישנות. לכו למשטרה! כי מרגע שתהיה תלונה, כולם יוכלו לפרסם. זה קשה, אבל את הבלון הזה חייבים לפוצץ. יחד עם רשת הביטחון שפורשים לו בגלל עמדותיו "הנכונות". כי די. 

האי-מייל של אשכר: eshkarec@gmail.com

עוד בנושא: אבל אני שמאלני רדיקלי! 

ועוד כתבו בנושא זה (מתעדכן): חנה בית הלחמי, יוסי גורביץ, רונית ליברמנש, נמרוד אבישר, יופי תירוש, מגדר וחברה בישראל, עידן לנדו, אורית קמיר, מתי שמואלוף, ארץ האמורי, ארנה קזין

Read Full Post »

לא לנצח? למה לא?

חברה העבירה לי הבוקר אי-מייל המבקש לחתום על עצומה נגד ביטול נקודת זכות לאמהות לילדים מעל גיל 8. העצומה קוראת ל"כל הנשים העובדות, אמהות חד הוריות להתאסף ולהשמיע את קולנו נגד ביטול נקודת הזיכוי שתשלם לממשלה הרחבה שביבי הקים את המשכורות, הרכבים וההטבות השמנות שהעניק לעצמו ולחברי הממשלה". (התחביר העילג במקור). אבל אחר-כך מסכים האי-מייל לכלול בקהל היעד של החותמים הפוטנציאליים, מלבד אמהות ואמהות לעתיד גם "גברים נשואים לאימהות / בחורים שיינשאו בשנים הקרובות" ואפילו "סבתות וסבים לעתיד".

חלוקה מחדש של הכנסות (שמערכת המיסוי היא האמצעי הראשי להשגתה) היא נושא מובהק של צדק חברתי. לא נושא של "נשים", לא של "אמהות עובדות" או של "חד-הוריות". נכון שתמיד יש קבוצת אוכלוסייה שנפגעת יותר ממדיניות מסוימת, ואך טבעי שהיא תרים את קולה יותר. אבל המאבק – אם מסכימים לו, ויש ויכוח גדול בשאלה של נקודות זכות מול סף המס וכן הלאה – חייב להיות משותף לכל מי שצדק חברתי יקר לו. ויש גם מספר גברים כאלה, למיטב ידיעתי. אני אפילו מכירה כמה מהם באופן אישי. ואילו העצומה עצמה (כאן, למי שבכ"ז רוצים לחתום) מנוסחת אך ורק בשם "הנשים העובדות".

אבל מה שהקפיץ אותי באי-מייל הזה יותר מכול היה המשפט המסיים שלו: "גם אם אתן רווקות ולא אימהות עדיין  זה לא לנצח ואם ילדיכן בוגרים אז זה עבור הכלות שלכן..". אם אתן רווקות ולא אמהות עדיין זה לא לנצח? למה לא, בעצם?  רגע, ומי שאין לה ילדים לא יכולה להיות שותפה למאבק הזה מתוך תפיסת עולם כללית, אם זאת תפיסתה?
מסתבר שניהול מאבק חברתי (צודק או לא) עדיין לא הופך אף אדם למתקדם. הוא יכול להשאיר אותה עמוק בתוך המוסכמות המקובלות בכל שאר הדברים.

אבל אין לה ילדים

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »