לקמפיין הזה, שמסעיר את חוצות פייסבוק, התוודעתי לא באופן בלתי-אמצעי, אלא דרך הפוסט הביקורתי הזה. שבהזדמנות זאת זיכה את קורא הרסס שלי בבלוג מבטיח נוסף. בתכלית הקיצור: אוקטובר הוא חודש המודעות לסרטן השד. בקמפיין הפייסבוק רשמו נשים בסטטוס שלהן את התשובה לשאלה (הסמויה) “איפה את שמה את התיק שלך כשאת נכנסת הביתה?”,כשהתשובה (גלוית הסטטוס) צריכה להתחיל ב”אני אוהבת”. למשל: “אני אוהבת על השולחן”, “אני אוהבת על המטבח”. הבנתם את הרעיון. מין טיזינג כזה. הפוסט המומלץ מאד המלונקק לעיל, מנסח בבהירות מה הבעיות בקמפיין הזה. אבל כרגיל, הוא עצמו נהפך עד מהרה למוקד של מחלוקת זוטא. לא כולן אהבו את מה שנראה להן כנשים שאומרות לנשים אחרות מה פמיניסטי לכתוב על עצמן ומה לא. ומכאן הדיון הוסט מהעניין עצמו לשאלה האם הניסיון למשוך אליו את תשומת הלב, כפי שבוצע, הוא אנטי-פמיניסטי. לא סרטן השד ולא תיקים, אלא רק איפה נשים אוהבות את זה. כי הרי ברור שהן רוצות את זה כל הזמן ובכל מקום. או כך לפחות רוצה התעשייה הפורנוגרפית שנאמין. והאם הקמפיין בכלל פונה לנשים או מנסה למשוך את תשומת לבם של גברים דווקא? טענה נפוצה בזכות הקמפיין היתה שהוא השיג את מטרתו: תשומת לב רבה. עובדה, כ-ו-ל-ם מדברים על זה.
הטענה האחרונה דורשת התבוננות מיוחדת. האמנם הקמפיין השיג את מטרתו? בואו ניזכר בה רגע. העלאת המודעות לסרטן השד? לחשיבות הבדיקה השגרתית שצריכות נשים לעבור, כדי לאבחן אותו בשלב מוקדם וכך להגביר מאד את הסיכויים להירפא ממנו? בלי לקלל, התשובה היא לא. תשומת הלב ניתנה לקמפיין עצמו. לפרובוקציה. זה שמין מוכֵר זאת ממש חדשה ישנה. זה שקמפיינים פרובוקטיביים מושכים תשומת לב תקשורתית וציבורית – גם זה לא ממש גילוי מדהים. אבל כדאי לא לבלבל בין הבאזז והדיבור על אודות לבין השאלה האם מטרת הקמפיין הושגה. בעיני התשובה שלילית. אין לי שום ספק בכנות כוונתן של יוזמותיו. אבל בדרך, כרגיל, נרשמו נפגעים. כמו שכתבה מישהי: “העניין כאן הוא לא החופש לעסוק במיניות, העניין כאן הוא זילות של עניין כואב לנשים רבות. ולבנותיהן.” נכון. כי בעוד שהומור הוא בהחלט כלי נשק חיוני גם במאבק בסרטן, הוא כזה כאשר החולים בוחרים בו. לא כאשר מציגים את מחלתם באופן זול או מגוחך. (אני מקווה שלא צריך להצהיר הצהרת טובין אישית כדי לומר זאת). זה באמת עניין כאוב מכדי שהוא יעבור את כל המניפולציות האלה, ובמיוחד את זה שאמנם כולם מדברים על הקמפיין, אבל השאלה אם הוא הניע נשים לפעולה המתבקשת מקבלת, כנראה, תשובה שלילית. לכן אפשר להצטרף לליהי יונה בהצעה לכתוב משפט אחד בסטטוס: “לכו להיבדק”.
שתי מילים אחרונות:
א. אף כי שיעורם נמוך, גם גברים חולים בסרטן השד.
ב. יש בדיקות ידועות ואמינות לגילוי מוקדם של סרטן השד. סרטן השחלות, לעומת זאת, מכונה “המחלה המתגנבת”. זהו הסרטן החמישי בשכיחותו בקרב נשים וגורם התמותה הראשון מבין גידולי מערכת המין הנשית. אך ברוב המקרים הוא מתגלה בשלב מאוחר ואז אלים וקטלני עד אימה.
קודם הדברים הטובים. לבד בברלין הוא ספר סוחף. כתוב בתנופה, קריא מאוד. אבל משהו הפריע לי. וכשניסיתי לחשוב מה הבנתי שזה מזכיר לי קצת כתיבה מגויסת. בסגנון הקומוניזם של פעם. יש טובים ורעים, שחור ולבן, והכתיבה מעוטרת בהמון סימני קריאה. הדמויות שטוחות, אין כניסה לעומקן ולמוטיווציות שלהן. ותנופת הכתיבה מביאה איתה גם סוג של שטחיות. גם כשיש תובנות חשובות ומעניינות לגבי החיים תחת המשטר הנאצי ומעלליו – הסופר לא מרשה לנו לנוח, להתעכב רגע. להרהר. הוא מיד רץ קדימה, עובר על זה ואיתו אנחנו. אולי זה קשור לכך שפאלאדה כתב את זה ב-24 יום. אם משווים את זה, למשל, לברלין אלכסנדרפלאץ, מבינים את ההבדל. 
קרוא וכתוב 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.