קרוא וכתוב

אהוד ברק אמר בעצרת לזכרו של רבין כי העשבים השוטים של הימין הקיצוני היו לגידולים סרטניים.
מה באה ללמד אותנו המטאפורה של סרטן? שמדובר בתופעה המתחילה במקום אחד אך מתפשטת למקומות אחרים בחברה (גרורות)? שמדובר בתאים שיש להשמיד, לפני שיסכנו את התאים הבריאים שבסביבתם? שמדובר בתופעה קטלנית וחסרת-תקנה שתביא למותה של החברה כולה?

בכל מקרה,
המטאפורה של סרטן נסמכת על תפיסה הרואה בחברה אורגניזם, גוף, ומשווה בינה לבין האורגניזם האנושי. האדם שוב איננו אינדיווידואל העומד בפני עצמו ובזכות עצמו, אלא איבר בגוף (חבר בקבוצה). תפיסה קולקטיוויסטית זאת משותפת לאידיאולוגיות טוטליטריות ממינים שונים. היא מצדיקה שימוש באדם כאמצעי לטובת החברה כולה. במקרים הקיצוניים,יש לכרות איבר על-מנת להציל את הגוף כולו.

השוואת בני-אדם או קבוצות מיעוט למחלה מפחידה או במקרים אחרים ליצורים מעוררי בחילה ("ג'וקים מסוממים בבקבוק"), גם מאפשרת ומצדיקה שימוש באמצעים דרסטיים כנגדם. כולנו יודעים איך נפטרים מג'וקים ומהו הטיפול הנפוץ בסרטן ותופעות הלוואי שלו. ומן הצד השני, השוואת מצבם לתופעות מגונות בחברה מהווה מסר מעליב לחולי סרטן הנאבקים באומץ במחלתם.

כדאי לברק, ולרבים אחרים, לקרוא את דבריה הנכוחים של סוזן סונטאג:

"אין זו דוקא הפעם האחרונה, שיצדיקו אלימות מהפכנית בהסתמך על כך, שהחברה סובלת ממחלה רדיקלית ונוראה. למלודרמטיות של מטאפורת המחלה בהתבטאויות הפוליטיות המודרניות נלווית מחשבה מענישה: המחלה איננה עונש, אלא סימן לרע, משהו שראוי לעונש.
תנועות טוטליטריות מודרניות, בין מן הימין ובין מן השמאל, נטו במיוחד – ובאופן שחושף את טיבן – להשתמש בדימויי מחלה. הנאצים הכריזו, שאדם שמקורו ה'גזעי' מעורב דומה לחולה עגבת. את יהדות אירופה דימו ללא-הרף לעגבת, ואף לסרטן שיש לשרשו. מטאפורות המחלה היו מצרך נפוץ בפולמיקה הבולשויסטית, וטרוצקי, המחונן ביותר בין הפולמוסנים הקומוניסטיים, השתמש בה בשפע (…) הסטליניזם כונה כולרה, עגבת וסרטן. השימוש רק במחלות פטאליות לשם דימויים בתחום הפוליטיקה מקנה למטאפורה אופי הרבה יותר מחודד. ברם, לדמות מאורע או מצב פוליטי למחלה הרי זה להאשים, לקבוע עונש.
דבר זה נכון במיוחד לגבי השימוש בסרטן כמטאפורה. אין זאת אלא לומר קודם כל, שהמאורע או המצב רעים ללא-סייג וללא-תקנה. מה שעושה את הדבר כבד הרבה יותר. (…) הנאצים מיהרו לעשות את הרטוריקה שלהם למודרנית, ואכן דימויי הסרטן התאימו הרבה יותר למטרותיהם. כפי שנהגו לומר במשך כל שנות השלושים בנאומיהם על 'הבעיה היהודית', כדי לטפל בסרטן חובה לחתוך הרבה מן הרקמות הבריאות סביב לו. דימויי הסרטן הורו לנאצים טיפול 'רדיקלי' בניגוד לטיפול ה'רך' המתאים לשחפת – ההבדל בין סנטוריום (דהיינו: גלות) לבין כירורגיה (דהיינו: קרמאטוריום). (…)
לתאר תופעה כסרטן הרי זו הסתה לאלימות. השימוש בסרטן בהתבטאויות פוליטיות מעודד פטאליזם ומצדיק אמצעים 'חמורים' – ובה במידה מחזק מאוד את הדיעה הנפוצה, שהמחלה היא בהכרח אנושה. מושג המחלה אף פעם אינו תמים. (…)
הסרטן נשאר מטאפורת המחלה הרדיקלית ביותר. ודוקא משום שהיא כה רדיקלית, היא מגמתית במיוחד – מטאפורה טובה לפראנואידים, לאלה שצריכים להפוך מבצעים למסעי-צלב, לפטאליסטים (סרטן=מוות), ולאלה הנתונים לקסמי האופטימיזם המהפכני הבלתי-היסטורי (הדיעה שרק השינויים הרדיקליים ביותר רצויים). כל עוד דבק בתיאור הסרטן ובטיפול בו כה הרבה מן ההגזמה המיליטריסטית, הרי זו מטאפורה שבמיוחד אינה מתאימה לאוהבי השלום".
(סוזן סונטאג, המחלה כמטאפורה. תרגום: יהודה לנדא, עם-עובד 1980).

Read Full Post »

כותרת נמהרת

כמה חבל שאי אפשר לתבוע את כלי התקשורת על עוגמת נפש בגין כותרת מטעה. לבי שזינק כשקראתי שמופז פורש מהפוליטיקה, מיהר לשוב למקומו כשבידיעה עצמה קראתי שהוא רק נוטל "פסק זמן". נו כן, מה חדש. הרי זה ממש טרנד אצלנו. המפסידים והנעלבים פורשים להם, בקול צלצול זה או אחר, בהודעה "דרמטית" למיקרופונים המתאימים; בטוחים שבכך הם מפגינים גדלות רוח שהרי הם מקבלים את ההפסד (ומשאירים לאחרים את המלאכה השחורה של איסוף השברים של מפלגתם במקרה של הפסד בבחירות כלליות), בעוד שאינם מתכוונים כלל לפרישה אמיתית מהפוליטיקה. הם עוד ישובו, סמכו עליהם. זה פסק זמן להתארגנות, ל"עשייה לביתם" (עד עכשיו הם עבדו בהתנדבות, כידוע), שתניב להם מצלצלים נאים לקראת הבחירות הבאות, בלי שיצטרכו לדווח עליהם. או מפלגה חדשה-ישנה שהם מעריכים כי דרכם לצמרת תהיה סלולה יותר בעזרתה. נתניהו, ברק, מופז. גם אולמרט ישוב, אני לא דואגת. כלומר אני כן.
וכך, הדבר הטוב היחיד שיכול היה לצאת מהבחירות המקדימות בקדימה – הסתלקותו של מופז מהזירה הציבורית – התפוגג באבחת כותרת מטעה. היום כבר כותבים שפסק הזמן של מופז יארך רק זמן קצר (עד "אחרי החגים"?). וכמו ששבועיים אחרי שהצהיר ש"בית לא עוזבים" ולכן יישאר בליכוד הוא עבר בלי הנד עפעף לקדימה, מופז עוד עלול לצוץ כשר הביטחון של ביבי. ה"גבר גבר", שקרקפות פלסטינים מעטרות את חגורו כאינדיאני, מי שמהווה את הסכנה הגדולה ביותר לביטחון ישראל במובן הרחב של המלה – יהיה אתנו עוד הרבה זמן. עד הסוף המר.    על מופז ביתר הרחבה

תהייה

האופנה האחרונה בבלוגוספירה היא לתמוך בח"כ דב חנין לראשות העיר תל-אביב יפו. קמפיינים קודמים כאלה – שבהם התגייסו בלוגרים והפכו את אתרם למטה בחירות מקוון לטובת מועמד או מפלגה זאת או אחרת – הסתיימו במבוכה קטנה, ככל שזכור לי. אני לא חובבת מקהלות מדברות וגם לא תל-אביבית. אבל אני כן תוהה מהם בדיוק כישורי הניהול של חנין שמכשירים אותו לתפקיד.

המממ

ועוד אופנה, הפעם בקרב עיתונאי הארץ: לתמוך בדרעי לראשות העיר ירושלים. נו טוב, זה נורא מתקדם.

מהדורה מקוונת (*)

וזה לא שייך לבחירות. קראתי אצל ולווט שהארץ עומד להוריד את מהדורת הדפוס שלו מהאינטרנט. מעניין, בדרך-כלל הארץ מחקה את הניו-יורק טיימס. אמנם לא בדברים החשובים, כמו בקרת עובדות טרם פרסום, מדיניות תיקונים קשוחה, נציב קבילות הציבור וכן הלאה. גם בכל הנוגע לתפיסת העיתונות בעידן האינטרנט סוטה הארץ מקו החיקוי שלו. לפני שנים אחדות החזיר הניו-יורק טיימס את כל המהדורה המודפסת שלו לקריאה חופשית באינטרנט. העיתון הסביר שההכנסות שמתקבלות מפרסום ברשת לא נופלות מההכנסות של דמי המנוי. אותי, בכל אופן, העובדה שאי-אפשר יהיה לראות את הארץ במהדורה מקוונת לא תשכנע לשוב ולהיות מנויה על העיתון המודפס.

(*) בינתיים תיקנה ולווט שבניגוד למה שכתבה מהדורת הדפוס תוסיף להיות און-ליין. לא ברור האם היתה זאת טעות שלה או שבהארץ חזרו בהם. [תוספת 28.9.08]

Read Full Post »

פועלת זבל

פועלת הזבל, סליחה, שרת החינוך, מתארת את תפקידה כפינוי הזבל והחרא שהשאירו לה קודמיה במשרד. התבטאות מיניסטריאלית וחינוכית ממדרגה ראשונה. זאת לא הראשונה של תמיר, אגב. כשברק מינה אותה לשרת הקליטה, תוך עקיפת תוצאות הפריימריס במפלגת העבודה, עורר הדבר את כעסה של יעל דיין. בראיון לארי שביט בהארץ, אמרה תמיר שרעותה מזכירה לה "כלבלב שהתהפך על גבו".

הבריון רמון

השר רמון, עבריין מין מורשע, מפעיל מסע לחצים בנושא שיש לו בו עניין אישי מובהק, ותוקף את מתנגדיו כאחרון התגרנים בשוק. לצאת מישיבת הממשלה הדנה בעניין הזה, האישי שלו? תשכחו מזה. מה לבריון רמון ולנורמות של מינהל תקין. גם כלי התקשורת מגויסים עד האחרון למען חיימק'ה שלנו, ממש כמו בזמן משפטו.  האם לא צריך לבדוק חשדות להאזנות סתר ואי-העברת חומרים לידי הסנגוריה? ללא ספק. רק שבדיקה כזאת כבר בוצעה. בידי ועדה שבראשה עמד השופט ברנר. רק מה, שמסקנותיה (שהיתה התרשלות אך לא זדון) לא היו אלה ששר המשפטים קיווה להן. אז הוא מינה את השופט זיילר לבדוק את המסקנות של השופט ברנר. הצעד הבא היה ניסיון לכפות הקמת ועדת בדיקה ממשלתית, ברוח המלצותיו של זיילר, עם סמכויות של ועדת חקירה. זה, כידוע, לא צלח. כשהקבינט התכנס להחליט על המלחמה בלבנון, היה חיים רמון עסוק בתחיבת לשונו לפיה של קצינה בגילה של בתו, ובזמן הישיבה עצמה עסק בעדכון פרטיה בטלפון הנייד שלו. עכשיו דורשים רמון ופרקליטיו שאותו כלי עצמו שבדק את המלחמה – ועדת בדיקה ממשלתית – יבדוק את העמדתו לדין של רמון בגין מה שהיה עסוק בו באותה עת. סדר (עדיפויות) חייב להיות. האמת, צריך היה להקים ועדת חקירה ממלכתית. אבל אז הרכבה היה נקבע בידי נשיאת ביה"מ העליון, ולזה פרידמן לא יכול היה להסכים כמובן. גם לו יש סדר עדיפויות. הנחקרים צריכים לחקור את החוקרים, אבל הם גם ייקבעו מי יהיו החוקרים. וזה רמון שבשבוע הבא יהיה ראש הממשלה בפועל.

מעטפות וארגזים

על פי הפרסומים, ראש הממשלה אולמרט מודה כי קיבל מעטפות מזומנים מטלנסקי. הוויכוח כעת הוא רק על הסכומים. כמו שאמר שאו, את העיקרון קבענו, נותר רק להתמקח על המחיר. זה אותו אולמרט שהישיר מבט לעם במוצאי יום העצמאות והצהיר נחרצות כי מעולם לא לקח אגורה לכיסו האישי, כן? טוב, תמיד הוא יכול לומר ש"אהוד (ברק) לקח יותר". כי על ברק מדברים לא במעטפות אלא בארגזים. בינתיים עסוקים השניים בהאשמות הדדיות על החלטות להיכנס להסכמים ופעולות, או הימנעות מהם, רק בשל שיקולים אלקטורליים אישיים. והם מנהלים את המדינה. אחרי שבוע כזה, המעבר מהדיווחים על חקירות אולמרט לידיעה על הבורר של העולם התחתון שקבע שרביבו צריך לצאת לגלות בחו"ל נראית טבעית מתמיד. אולי הבורר שלום דומרני פנוי גם לנהל את ממשלת ישראל. או אולי צריך לתת עדיפות לקבלן פינוי אשפה. פועלת אחת כבר יש לו בממשלה. הבעיה היא שכשמגיעים לכזה ייאוש משחיתותם של פוליטיקאים נבחרים, הכמיהה הפופוליסטית לאיש חזק שיעשה כאן סדר עלולה גם להתממש. ובצורות שההיסטוריה כבר הוכיחה עד כמה הן מסוכנות.

Read Full Post »

חודשים על חודשים לא שמענו על סרטן הערמונית (ה"מיקרוסוקופי") של ראש ממשלתנו  (שיהיה בריא, באמת). והנה, ממש בתזמון מפליא, מזומן הערב אהוד אולמרט לבדיקת הדמיה בערמונית.  וכלשון הידיעה, "ככל הנראה, הסיבה לעיכוב בחקירת ראש הממשלה נובע מהבדיקות". (הנוסח הלקוי במקור).  אני חושדת שהמילים שהעיתונאי אחראי להן במשפט הזה הן "ככל הנראה". השאר שייכות להודעה לעיתונות שהוציאו יועצי התקשורת של ראש הממשלה. אבל זה רק הימור, כאמור.
ככה זה. אם אף אחד אחר לא עושה זאת בשבילך, תוציא לך אתה את הערמוני(ת)ם מהאש.

לולא הוסף המשפט הזה בסוף הידיעה היה משהו לא נאה בהיטפלות כזאת למצב בריאותו של ראש הממשלה. הקישור בינו לבין החקירה שזומן אליה אך טרם התפנה היה נשאר בגדר רמיזה. (משהו בסגנון מה שנכתב על אורי מסר בעיתונות סוף השבוע: אושפז, ולא במחלקה האורתופדית). אבל המשפט הזה, מבית היוצר של אולמרט ושות', מראה (למי שהיה לה ספק) כי הוא עצמו לא מהסס להשתמש בכל האמצעים כדי להסיט את עצמו מקו האש הציבורי; גם אם הם כרוכים במצבו הבריאותי. (וכמו שיוסי גורביץ הזכיר לי, גם בן גוריון היה מיד חולה בזמן משברים פוליטיים).  מצד שני, אם פרקליט המדינה היה אומר עלי מה שאמר עליו, כנראה שגם אני הייתי צריכה לעבור מיד בדיקות (שתוכננו מזה שבועות, כמובן). אתם יודעים מה? אפילו בערמונית.

Read Full Post »

יהודית ודמוקרטית

בדרך-כלל אני עוסקת בצירוף הזה מול הביקורת שבאה מאותם חוגים הטוענים כי מדינה יהודית במובנה של מדינת לאום יהודית, או ליתר דיוק מדינת הלאום של העם היהודי, איננה מתיישבת עם היותה מדינה דמוקרטית. לא סתם איננה מתיישבת, ממש סתירה גמורה. בעיני זוהי טענה פשטנית. מה שקובע את התשובה לשאלה הזאת הוא איזו פרשנות נעניק ל'יהודית'. יכול שיהיה כאן מתח, אך אין הוא הכרחי. בפרשנות שלי, של 'מדינת היהודים' יותר מ'מדינה יהודית', לא חייבת כלל ועיקר להיות סתירה. 'יהודית' אין משמעה איזו שהיא עליונות או זכויות יתר לאזרחים היהודים, אלא מדינה שבה הם יכולים לממש את זכותם להגדרה עצמית. יהדותה של המדינה היא צביונה הבא לידי ביטוי בשפתה, סמליה ותרבותה, כמו בכל מדינת לאום. צביון שנקבע  על-ידי העדפותיהם של רוב אזרחיה. העם היהודי זכאי להגדרה עצמית ככל העמים. אין לרעיון זה ניסוח נאה יותר מזה המובע במגילת העצמאות ויפה גם היום, כשרבים כל-כך קוראים עליו תגר: "זו זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית".

ממש החודש לפני עשר שנים כתבתי שהציונות שלי "מינימליסטית ביותר: הכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. זאת בלבד. לא לגיטימציה להפקעת אדמות, גירוש, שלטון צבאי ואפליה." נגד העוולות שגורמת הציונות יש להיאבק. טעות היא לראות בהן את חזות הכול. אני עדיין ציונית מינימליסטית.

אבל צריך לומר גם כמה מילים על הגרסה של מדינה יהודית שאכן איננה מתיישבת עם מדינה דמוקרטית. זוהי הפרשנות שלפיה מדינה יהודית משמעה מדינת הלכה. מדינה הנשלטת על-ידי כלליה וערכיה המעשיים של הדת היהודית. מדינה כזאת אכן לא תוכל להיות דמוקרטית. משום שההלכה אינה דמוקרטית. היא אינה רואה יהודים וגויים כשווים, היא אינה רואה גברים ונשים כשווים. הריבון לדידה אינו העם אלא האל, ריבון העולמים. לשמחתנו ישראל איננה מדינת הלכה. אבל בשני מישורים עיקריים שבהם מתקיימת כפייה דתית חייב לבוא שינוי. חיוני שבשבת תתקיים תחבורה ציבורית, והמדינה חייבת לאפשר נישואים אזרחיים בגבולותיה.
למדינת לאום יהודית יש ערך מיוחד, לדעתי, ליהודים חילונים. משום שהמסגרת שלה מאפשרת חיים יהודים חילונים שאינם תלויים בפרקטיקה דתית. כאן היהדות מובנת מאליה. היא לא תלויה בהליכה לבית-כנסת בשבת.

הצירוף "יהודית ודמוקרטית" העסיק, כמובן, גם את בית המשפט העליון. נשיאו הקודם אהרן ברק קבע מספר פעמים כי הרכיב הדמוקרטי של הצירוף הזה מגביל את הרכיב היהודי שלו: רק פרשנויות ל'יהודית' המתיישבות עם היותה של המדינה דמוקרטית הן קבילות. תפיסה זאת ראוי שתנחה אותנו בשני הכיוונים שאליהם ניתן למשוך את הכותרת 'יהודית'. מדינה יהודית צריכה ויכולה להיות המדינה שבה מממש העם היהודי את זכותו להגדרה עצמית ('מדינת היהודים', בקיצור). לא מדינה המפלה אזרחים שאינם יהודים; לא מדינה המתנהלת על-פי חוקי ההלכה. יהודית ודמוקרטית.

ניסיון שלא נכשל

עמי גינזבורג כותב בהארץ: "הסופר עמוס עוז, חבר קיבוץ חולדה לשעבר, הגדיר פעם את הקיבוצים כ'ניסיון שלא נכשל'". כן, רק מי שהגדיר כך את הקיבוצים לא היה עמוס עוז אלא מרטין בובר. איפה העורכים, לעזאזל? (בהנחה שהשם בובר אומר להם משהו).

אלא שאולי הקביעה הזאת, "ניסיון שלא נכשל", יפה גם למדינת ישראל כולה. כי למרות כל הפגמים, הקשיים והבעיות, צריך לזכור את ההצלחה הכבירה, שלא תאמן כמעט, להקים כאן מדינה. רבת הישגים בתחומי החקלאות, המדע, הרפואה והספרות, אם למנות רק כמה. לא, לא הצלחנו להיות אור לגויים. רחוק מכך. היום-יום מייאש לעיתים קרובות. וכשחושבים על האלפים הרבים שנתנו את חייהם למען הקמת המדינה הזאת וקיומה וזאת התוצאה – זה אפילו מדכא. קיומנו עדיין אינו מובטח; אין לנו גבולות של קבע; אנו שולטים בעם אחר ושוללים ממנו את זכויותיו; מפלים את האזרחים הערבים; השחיתות פושה; התרבות הציבורית קצרת רוח, גסה ובלתי-מתחשבת. כל אלו נמנים די והותר מדי יום. ואם אפשר להביע משאלה ל-60 השנים הבאות: הבו לנו מנהיגות קצת יותר ראויה.

אבל לפעמים כדאי להסתכל על הדברים קצת ממרחק, ולראות שכולה מדובר בשישים שנה. למדינות  אחרות לקח הרבה יותר זמן להגיע למה שהגיעו. נכון, כמו שההישגים היו מהירים ומעוררי השתאות כך גם ההתדרדרות מהירה, לעיתים מבהילה. אבל אולי בכל-זאת יש עוד מקום לאופטימיות. אולי עוד נעשה תיקון. בינתיים אנחנו ניסיון שלא נכשל.

זהו זמן מתאים לצטט מראיון שנתן לפני כחודשיים פרופ' זאב שטרנהל, שיקבל הערב את פרס ישראל:
"אני לא רק ציוני, אני סופר-ציוני. בשבילי הציונות היתה ונשארה הזכות של היהודים לשלוט בגורלם ובעתידם. זכותם של בני אדם להיות אדונים לעצמם היא זכות טבעית בעיני. זכות שההיסטוריה שללה מהיהודים והציונות החזירה להם. זאת המשמעות העמוקה שלה. ובכך היא באמת מהפכה אדירה שנוגעת בחייו של כל אחד ואחד מאיתנו. (…) אני לא מאמין שאפשר להגן כאן על הקיום ללא מדינת-לאום. אני לא משלה את עצמי. אני חושב שאם הערבים היו יכולים לחסל אותנו הם היו עושים זאת בשמחה. אם הפלסטינים והמצרים, וכל אלה שחתמו איתנו על הסכמי שלום, היו יכולים שלא נהיה כאן הם היו מאושרים. לכן נשקפת לנו עדיין סכנה קיומית. והעוצמה היא עדיין פוליסת הביטוח שלנו להמשך הקיום. ולמרות שאני מתנגד לכיבוש ולמרות שאני רוצה שלפלסטינים יהיו זכויות זהות לשלי, אני מבין שאני זקוק למסגרת של מדינת-לאום כדי להגן על עצמי (…) אני לא חושב שהציונות היתה תנועה קולוניאלית. היא לא שמה לה למטרה להשתלט על אוכלוסייה מקומית או על אוצרות טבע או על הדרך להודו. כדי להבטיח את זכותם של היהודים לחירות ולביטחון היא היתה זקוקה לפיסת קרקע שעליה אפשר יהיה להניח את הראש.
אבל הסכנה היא שבגלל הכיבוש של 1967 הציונות תהפוך בדיעבד לתנועה קולוניאלית. כבר עכשיו אנחנו במצב קולוניאלי למחצה שאיננו מצליחים להשתחרר ממנו. לכן אם לא נגייס מספיק כוחות נפש לפנות חלק ממה שקיים מעבר לקו הירוק נגיע למבוי סתום. ניאלץ לבחור בין קולוניאליות מלאה לבין דו-לאומיות. בשני המצבים האלה אני רואה חיסול הציונות. מדינה קולוניאלית סופה לעורר התקוממות נוראה של האוכלוסייה הנכבשת ואילו מדינה דו-לאומית לא תוביל לשום פתרון וסופה יהיה במרחץ דמים.
אני לא באתי לארץ לחיות במדינה דו-לאומית. אם הייתי רוצה לחיות כמיעוט יכולתי לבחור במקומות שבהם נעים יותר ובטוח יותר לחיות כמיעוט. אבל גם לא באתי לארץ כדי להיות שליט קולוניאלי. בעיני לאומיות שאינה אוניוורסלית, לאומיות שאינה מכבדת את זכויותיהם הלאומיות של אחרים, היא לאומיות מסוכנת. לכן אני חושב שהזמן דוחק. אין לנו זמן."

חג שמח.

Read Full Post »