Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘שונות’ Category

מה אני עושה בשביל סביבה

לא מספיק, קודם כול. אבל משתדלת. כל אחד ואחת יכולים להתחיל בקטן, מהסביבה הפרטית מאד שלהם. בהתאם לכלל שמומלץ לאמץ בכל-כך הרבה תחומים נוספים: Think global act local. היום הוא יום הבלוגים למען איכות הסביבה, והרשימה שלי היא רשימת הדברים שאני בכל-זאת עושה.

  • ממעיטה בשימוש בשקיות נילון. סוחבת אתי תמיד לקניות סל רב-פעמי (קניתי באנגליה, שם המודעות גבוהה); את מה שאני חייבת ללקט בשקיות אני מנסה לרכז באותה שקית; רכישות אני מבקשת לא לארוז לי בשקית; את כל סוגי השקיות שאני בכל זאת משתמשת בהן אני ממחזרת לשימוש חוזר.
  • משתדלת לצמצם את השימוש במזגן.
  • משתמשת רק בחומרי ניקיון אקולוגיים. במקום להלבין באקונומיקה אני מלבינה בסודה לשתייה או/ו חומץ. (אגב, השימושים בסודה לשתייה רבים מספור).
  • נוסעת בתחבורה ציבורית במקום ברכב פרטי כשאפשר.
  • לא משתמשת בנייר טואלט צבעוני או מודפס.
  • מעבירה למיחזור בקבוקי פלסטיק וזכוכית (ומצטערת מאד שכבר אין במקום מגורי איסוף נייר למיחזור!).
  • מעירה לנהגים שחונים זמן ארוך בלי לדומם את המנוע.
  • חברה בארגון ירוק (במקרה שלי: אדם, טבע ודין), שעושה הרבה יותר מכל אחד ואחת לחוד, גם בעזרת דמי החבר שלנו.

זה יהיה פוסט מתעדכן (או מתמחזר, אם תרצו). אני מקווה שגם אזכר בעוד וגם אוסיף דברים לרשימה בעתיד.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

Read Full Post »

תעודת יושר

לא כל-כך מעניין אותי אם החקירות נגד ראש הממשלה יבשילו לכלל כתב-אישום. יש לי הנחה משלי מאיזו מהפרשיות שהוא מסובך בהן כרגע יכול לצאת משהו של ממש ואֵילו יתפוגגו מבחינה פלילית. אבל אני לא רוצה ראש ממשלה שתלוי מעליו ענן כזה של חשדות. "כולם יודעים שהוא מושחת" הוא המשפט שאני שומעת סביבי הכי הרבה בימים האחרונים. הוא רק הצליח תמיד לצאת בעור שיניו מכל ההליכים המשפטיים. אבל כדי להיות ראש ממשלה צריך קצת יותר מתעודת יושר. פעם אנשי ציבור התאבדו כאן כשנוהלו נגדם חקירות. היום הם תוקפים בסוריה.

חנות מכולת

כשמדובר באולמרט, הכול אישי (כן, ממש כמו שם). לכן, גם כשפתאם תפס לו תאוצה הרעיון שראש הממשלה יוכל להיות פטור מחקירות לגבי עניינים מתקופת טרום כהונתו, התעמתו אודותיו שנים מחבריו. אחד בהווה ואחד בעבר. והנושא, יותר משהיה הראוּיוּת של החסינות הגורפת הזאת – היה מי יותר חבר. זה שעשה קריירה פוליטית מהפה הגדול שלו בפופוליטיקה, או זה שהנחה אותו שם, ומעולם לא נמנע מלראיין את אולמרט או לכתוב עליו (טובות, טובות) רק כי הוא חבר שלו, עד ש"התפכח". עשו טובה, לכו נהלו שלושתכם חנות מכולת. לא את המדינה שלנו.

הליך? רק כשהוא נוח לעמדות שלנו

לא ברור לי מה רצו מהרמטכ"ל. נראה לי סוּפּר לגיטימי שהוא יביע את עמדתו במכתב פנימי לגבי שחרור האסירים, גם אם אין לדעתו מניעה ביטחונית לשחרר את אותם אסירים ספציפיים. לא מדובר בעמדה פוליטית אלא בשאלה שיש לה נגיעה ישירה להתנהלות הצבא: עד כמה הוא יכול לעמוד על העיקרון שלא זונחים לוחם אצל האויב, ועד כמה יודעים חייליו שיתאמץ לשם כך. ברור לי, לעומת זאת, מה אני חושבת על כל מיני פוליטיקאים קטנים שעשו קריירה בסוגיות של הליך תקין, עלק, אבל שוכחים את משנתם כשההליך הזה לא תומך בעמדות הרצויות להם. כך, לא הפריע להם שראש ממשלה העומד בראש ממשלת מעבר, טרם בחירות, מנהל מו"מ מדיני; ומאד מפריע להם שהרמטכ"ל מביע את עמדתו הנ"ל כשזה עלול לעכב שחרור אסירים פלסטינים, חלילה.

תכלול? מנין לה לדעת

לתכניות הבוקר ברדיו אני מאזינה לעיתים רחוקות יחסית, כשאני בדרכים. זה קרה לי השבוע ביום ג', והנושא החם היה האייטם הקודם: חוות דעתו של הרמטכ"ל בעניין שחרור האסירים לעזה. בלשכת ראש הממשלה התקררו והבינו כנראה את הנזק שגרמה הודעתם הראשונה, שהצהירה בסרקאזם האולמרטי האופייני ש"הרמטכ"ל הוא לא קצין המוסר של הממשלה". (סגנונו נוטף הארס של אולמרט קל מאד לזיהוי, אם כי יכול להיות שהוא משכיל לבחור יועצי תקשורת ודוברים שאימצו את השפה האולמרטית, זאת שאם חוטפים ממנה מנת יתר נמצאים בסכנת הרעלה). בהודעה המתוקנת, לאחר שהרגיעו שם, ברברו משהו על זכותו של הרמטכ"ל להביע את דעתו, בלה בלה, והבהירו שעמדתו נלקחה בחשבון ו"תוכללה" וגו'. כך סיפרה הכתבת אילאיל שחר לרזי ברקאי. זה התעניין מיד במלה המשונה שהשתרבבה להודעה ושאל את הכתבת מה זה "תכלוּל". היא כמובן לא ידעה. היא הרי קוראת את ההודעות של הדוברים כלשונן וככתבן ובכך נחשבת ל"עיתונאית" (בכך היא אינה שונה מרוב האחרים, זאת רק דוגמא שהאזנתי לה במקרה). לכן היה רגע של שתיקה ואז: "אה, אני מניחה ש…". ובכן, היא הניחה בערך נכון, התפתלה ואיכשהו יצאה מזה. רק ללא כבוד מקצועי. בפעם הבאה מומלץ לא רק לה אלא לכל הכתבים והעיתונאים שהפכו מבעלי מקצוע לדוורים של היחצ"נים, הדוברים ו"יועצי התקשורת" לבדוק מה פשר המלים לפני שהם קוראים מההודעה לעיתונות ברדיו, או מעתיקים אותה לעיתון. שלפחות לא יצאו אהבלים אם מתקילים אותם. לתכלל זה לעשות אינטגרציה (גם אני הייתי צריכה לבדוק).
חג שמח (ותודה לאל שאנחנו כבר בישוֹרת שלפני המועד המיוחל של "אחרי החגים").

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

Read Full Post »

חיים רמון גילה בעדותו בוועדת וינוגרד כי למעשה התנגד למתקפה היבשתית עם סיום המלחמה, ותמך בה רק כדי לתת גיבוי לאולמרט. טוב, וגם כדי "להציג הישג". לפני ימים אחדים הכריז אולמרט, בלי בושה, שמינה את רמון ובר-און לתפקידיהם כי הם חברים שלו. אה, וגם כי "הם הטובים ביותר" (הא?). זו חברות וזה שכרה.  שתי האמירות האלה קשורות זו בזו גם במבנה שלהן – איזו סיבה ניתנת ראשונה ואיזו במאמר מוסגר – וגם בביטוי שהן נותנות לחברות ההדוקה בין ראש הממשלה למשנה שלו. זה מגבה אותו בהחלטה שמחירה היה 33 חיילים (וזה רק מהצד שלנו), וזה מחזיר אותו לממשלה לאחר שהורשע במעשה מגונה. אני מקווה שבישיבת הממשלה שבה הוחלט על המתקפה היבשתית היה רמון מרוכז קצת יותר מאשר בזאת שהתקיימה ביומה הראשון של המלחמה. אז, בדיון שבו הוחלט לצאת למלחמה, היה רמון עסוק בשמירה בנייד שלו מספר טלפון של קצינה צעירה שכמה דקות קודם החליט לתחוב את לשונו לפיה.

רמון הוא כבר השר השני שמתברר כי בעצם התנגד (למלחמה או לחלקים ממנה) אבל הצביע בעד. [עוד אחד נמנע אבל "חשב נגד"]. גם לחברו הטוב פרס גמל אולמרט, והוא יושב היום לבטח במשכן הנשיא. חוץ מלתגמל חברים עסוק אולמרט בעיקר בלהרוס כל מוסד שעוד נשאר במדינה הזאת. באמת יותר מתאים לו לנהל חנות מכולת. הבעיה היא שהבדיחה הזאת היא עלינו. והמדינה שאהוד ("ראש ממשלה לא צריך אג'נדה") אולמרט מנהל (הוא פשוט "הולך לעבודה", כזכור) כבר נראית יותר כמו הקוזה נוסטרה מאשר כמו המכולת השכונתית. ובעיקר, אין שום סוּפּר ברחוב השני שאפשר לעבור אליו. שום דבר לא לגמרי חדש ובכל זאת דומה שנשברים פה כמה שיאים של ציניות וחוסר בושה. מילא שאולמרט ורמון מגיעים זה לזה. למה הם מגיעים לנו?

33 חיילים נהרגו במתקפה היבשתית שהוחלט לפתוח בה ביומיים האחרונים של המלחמה, כשהפסקת אש היתה כבר באופק. לכך נתן חיים רמון את ידו כי לא היה נעים לו מאולמרט. ואנחנו, אנה אנו באים.

עוד בנושא: משחקים בחיינו ובעתידנו

Read Full Post »

חורבן, גלות ומלכות

ערב תשעה באב הוא עיתוי מתאים, כך אני מרגישה, להרהר בשאלה מדוע רבים כל-כך בעם שגלה מארצו פעמיים מרגישים כה מאוימים מהכרה באסונו של עם אחר, שגם חלקים ממנו גלו מארצו; בין אם ברחו ממנה מפחד המלחמה בין אם גורשו ממנה. מדוע הם חשים שזהו סוף הציונות? המדובר, כמובן, בהחלטתה של שרת החינוך יולי תמיר להכניס לתכנית הלימודים בערבית את הנכבה, הטרגדיה הפלסטינית של 1948. נכון, אין מדובר באותן נסיבות (בכלל קשה למצוא שני מקרים זהים בהיסטוריה). אפשר למתוח ביקורת על דרך פעולתם של נציגי העם הפלסטיני דאז, החל מהסירוב לקבל את החלטת החלוקה ועד לפתיחה במלחמה. אי-אפשר להתכחש לכך שמבחינת בני העם עצמו התוצאה של מלחמת 48 היא אסון שבסופו מצאו את עצמם מפוררים. חלקם מחוץ לארצם בלי יכולת לשוב (החוק למניעת הסתננות והתנאים הדרקוניים של חוק האזרחות דאז נועדו להבטיח זאת); חלקם מושפלים תחת שלטון צבאי במשך 18 שנים, מופלים עד עצם היום הזה (חוק קק"ל הוא רק דוגמא אחרונה ומדכאת במיוחד); חלקם פליטים פעם שנייה לאחר 1967. לפני שנים אחדות ראיתי תערוכה מרשימה בניו יורק, נדמה לי. היא היתה התוצר של בקשות שביקשו פלסטינים שונים מהיוצרת למלא כשהיא נוסעת לפלסטין, שאליה אינם יכולים לבוא. אפשר לאחוז בדעה פוליטית זו או אחרת לגבי הסכסוך, מקורו ואחריתו (אם בכלל). אי אפשר להתעלם ממה שמבטאת תערוכה כה נוגעת ללב.

אינני נמנית עם אלה שסבורים כי הכל הוא נראטיב. אני עדיין מאמינה מיושנת בעובדות, ויש להן מקום גם בתכנית הלימודים המדוברת. אך עובדות נתונות לפרשנויות שונות. וישנם ארועים רבים – גם בחיינו האישיים וגם בחיינו הקולקטיביים – שאנשים מפרשים באופן שונה מאד זה מזה. הפסיכולוגים מלמדים אותנו שבניגוד לעובדות, אי-אפשר להתווכח עם רגשות. ואני תוהה: מה ייגרע מאתנו אם נכיר ברגשותיהם של אחרים? בכך שהם רואים את תוצאותיו של אותו ארוע היסטורי עצמו באופן שונה? מה יקרה אם ניתן לרגשות האלה מקום וקול? לדעתי דבר לא ייגרע מאתנו אלא להיפך. רק מי שניחן בביטחון עצמי מספיק יכול להיות נדיב דיו כדי לאפשר לזולת לתפוס את מקומו. זהו ביטוי לעוצמה, לא לחולשה. אפשר להתנגד לתביעת השיבה ועדיין לצדד בכך ששלטים יוצבו במקומות שבהם היו כפרים שנחרבו, או שאינם עוד. אפשר לתמוך בהגדרה עצמית לאומית לעם היהודי ועדיין להכיר בכך שמימושה היה כרוך בסבל לאחרים, גם אם הם אחראים לו במידה לא מעטה. לימוד הנכבה – מלחמת הקוממיות מנקודת המבט הפלסטינית – צריך להיות חלק לא רק מתכנית הלימודים בבתי-הספר הערבים, אלא גם באלו העבריים. ההכרה בכאבו של הזולת איננה איום; היא צעד ראשון לפיוס.

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

Read Full Post »

עסקן שהורשע במעשה מגונה שב לממשלה, לאחר שנעתר להפצרותיו האינסופיות של ראש הממשלה (וקצת משחקי hard to get); משל היה איזה אישיות שזוהרה של הממשלה הועם בלעדיו. ראש הממשלה הודיע בשמנו שבציבור(!) יש תחושה ש"חיים" חזר למקומו ה"טבעי". מה זאת אומרת, "חיים" נולד עם חליפת מיניסטר לגופו. זה אותו ראש ממשלה שלא טרח להגיע לאזכרה למלחמת לבנון השנייה (כן כן, הוא רצה לחסוך לנו את סידורי האבטחה) – אותה מלחמה שכשהקבינט התכנס עם פריצתה היה העסקן לעיל עסוק בשמירה בנייד שלו מספר טלפון של קצינה צעירה שרגע קודם דחף את לשונו לפיה; אותו ראש ממשלה שממלא פיו מים בפרשה המסעירה את ישראל בשבוע האחרון (כן כן, הוא ביקש משר המשפטים לגבות את היועמ"ש. זה המשיך לעשות לו את העבודה בסרבו. חלק מהביקורת על הפרקליטות מוצדק, אבל לא זה מה שמניע את שפרידמן. על שמו יירשם לדראון עולם כיצד הוא הורס את האמון הציבורי במערכת המשפט, שלא ברור אם אפשר יהיה לשקם בחזרה). פרקליטיו ויחצ"ניו של הנשיא מביאים לשיא את מסע ההכפשות וההדלפות המגמתיות שיוכיח לכולנו – אם נותר בנו ספק – שלמי שיש כסף וקשרים, גם פוליטיים וגם יותר מפוקפקים, יכול לצאת מכל תיק.

מה יכול להיות עיתוי טוב יותר מאשר לארוז מזוודה ולצאת לחופשת קיץ קטנה. להותיר מאחור את הבל פיהם של אביגדור ("סורקים במסרקות ברזל") פלדמן וציון ("מסע הכפשות") אמיר; את החליפה בת שלושת החלקים של משה ("עלילה שפלה") קצב החמוש באשתו גילה לצדו, "מתראיין" בעמידה לערוץ 2; את פרידמן מהמהם בעודו עסוק בחקיקת נקמה נוספת נגד בית המשפט העליון; את אולמרט משלח ספין נוסף לקראת התיק שלו, כדי שיגיע לפרקליטות מותשת.

טוב, זה כמובן היה מתוכנן ללא קשר. אבל עדיין העיתוי מוצלח. הבלוג יוצא לחופשה קצרה. יתכן עדכון גם משם, אבל ממש לא מובטח. אם לא,להתראות במחצית השנייה של יולי.

Read Full Post »

פוסט קיץ

נמאס מ(תחזית) מזג האוויר

כל תינוקת יודעת שבקיץ חם בישראל (אם כי כל שנה זה בא עלינו בהפתעה). אבל למגישי התחזית בטלוויזיה זה לא מספיק. הם צריכים לעניין, הם צריכים לבדר. אחרת חס וחלילה הצופים יזפזפו לערוץ המתחרה כדי לראות אותו דבר. לכן לא מספיק שעומד להיות חם מאד. עומד להיות "חום זוועתי". הפג'ורטיבים שנשפכים על מצחי הלוהט כל ערב מהמרקע ממש לא מצננים אותו. להיפך. רק למשמע התחזית אני נכנסת לחרדה ומתכננת איך להתבצר בבית ככל האפשר ואיך להציל את העציצים. מגישים יקרים, אין צורך להיות כל כך תיאטרלים. פעם אמר לי פיזיקאי שהתחזית המדויקת ביותר סטטיסטית בקיץ הישראלי היא שמחר יהיה "אותו דבר" (או "דומה"). אנא, לא לאיים עלינו כל כך.  מזג האוויר לא ישתנה בגלל זה.

מנפלאות מזג האוויר

צלוחית של תאנים קרות, סגולות, מתפקעות מרוב עסיס, במיטה מתחת למאוורר התקרה. מאפשרות לסבול אפילו את המוח הפועל בחצי תפוקה ומצליח לנפק רק פוסטים קלילים דוגמת זה.

אתיקה שמתיקה

למתעניינים באינטרנט בכלל ובבלוגים בפרט, או באתיקה, או בשניהם גם יחד הכי טוב – כנס שייערך ביום ראשון (מחר) בערב במשכנות שאננים בירושלים ידון בסוגייה של קוד אתי לבלוגים, סימן שאלה. הכנס אמור לדון בהיבטים עיוניים ומעשיים של השאלה: ההצעות שעל הפרק, שהעלו בלוגרים שונים; הקשיים האתיים היחודיים מנקודת מבטה של הבלוגרית ומנקודת המבט של בעלי הפלטפורמה; על אתיקה בכלל ואתיקת רשת בפרט; בין אתיקה למשפט ומי צריך קוד אתי לבלוגים. פרטים מלאים בקישור לעיל (PDF). כבונוס מובטח נוף מקסים ממרפסת בית הקפה למעלה כשתסתיים התכנית. ועם קצת מזל, רוח ירושלמית קרירה גם בסוף יוני (אם כי מי יודע, זה בעיצומו של החום הזוועתי מהאייטם הראשון).

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

Read Full Post »

בן 40

גם אני בכיתי כששחררו את ירושלים; כך קראו לזה אז. הייתי בת שש. שכבתי על הספה בחדר של ההורים (בקיבוץ כל דירה נקראה 'חדר', כי פעם זה היה גודלה. אבל ב-67 בית הורי באמת היה חדר וחצי). אבא שלי היה מגויס למילואים, וברדיו הודיעו על שחרור ירושלים. המתח שהצטבר בימי המלחמה (בימי ההמתנה אימנו אותנו בגן לרוץ אל השוחות כשנשמעת אזעקה) וגודל השעה שחילחלו אל הנפש הרכה עשו את שלהם, והדמעות הגיעו.
ירושלים מזמן לא מאוחדת, כפי שיודעת כל ירושלמית. לא יועילו כל הפראזות המושמעות ב'יום ירושלים', שהכיבוש – לא השחרור – נעדר מטקסיו וחגיגותיו לחלוטין.

הכיבוש הזה הוא בן 40 בעוד שלושה ימים. משמעות הדבר, בין השאר, היא כי גדל כאן יותר מדור שאיננו מכיר מציאות אחרת; שקשה לו לדמיין קווי גבול אחרים. מי היה מאמין ש"נחגוג" לו יומולדת 40. לכיבוש האלים, המושחת והמשחית, ההופך את חיי הפלסטינים לגיהנום ואוכל גם בנו כל חלקה טובה. שאוסר אותנו ואותם בעבותות של שנאה, חשדנות ופחד שקשה לתאר כיצד ניתן יהיה להתירם. שסיבך את חיינו כאן ומישכן את עתידם של ילדינו לדורות.

פרופורציה

זה לא הדבר היחיד שמציינים לו 40 שנים החודש. כותרת של מאמר שפורסמה אתמול בוושינגטון פוסטזה קרה לפני 40 שנים – גרמה לי לפתוח אותו בהנחה שמדובר בכיבוש. המאמר ציין דבר הרבה יותר שפוי שארע אף הוא ביוני 67: הופעתו של התקליט האלמותי 'מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר' של הביטלס. ואולי עדיף באמת להתרכז בזה. אם רק היה לנו הלוקסוס.

Read Full Post »

חדר עבודה

במדור הספרות של ידיעות אחרונות מתפרסם כל שבת הטור 'חדר עבודה', שבו מספרים אנשים על חדר העבודה שלהם ועל הרגלי הכתיבה הנלווים לו. תמיד עקבתי אחרי תת-המדור הזה בקנאה, שכן מעולם לא היה לי חדר עבודה. עבדתי משולחן שניצב בפינת חדר המגורים הקטן.  כל זה הולך להשתנות ממש בימים הקרובים, כשאעבור לביתי החדש ובו חדר עבודה נפרד; עם ספרייה על קיר שלם, מן המסד עד הטפחות. עוד נראה אם זה ישפר את התפוקה. את ההרגשה – בוודאי.
תפוקת הרשימות כאן, לעומת זאת, נמצאת מעט בירידה בגלל אותו מעבר, הגדוש בעבודה, בארגזים ובאלף סידורים. את הרשימה הבאה אני מקווה לפרסם כבר מאותו חדר עבודה. חדר משלי.

 

Read Full Post »

ח"כ עזמי בשארה התפטר מהכנסת; שר האוצר אברהם הירשזון השעה עצמו לשלושה חודשים; השר ליברמן נחקר באזהרה; לקצב הוארכה הנבצרות; הכול ביום אחד, והוא עוד לא נגמר. אי-אפשר היה לחלק את כל המהומה לכמה ימים, כדי שנוכל להתרכז בחשוב באמת כמו הבחירות בצרפת?

כותרתו של עיתון דבר, לו היה בחיים, היתה ודאי "המדינה כמרקחה", על משקל "העולם כמרקחה" שנתן פעם כשלא ידע באיזו קטסטרופה עולמית להתרכז. אבל האמת, לא קטסטרופה ולא בטיח. השעייתו העצמית של שר האוצר אפילו לא מזיזה לבורסה (אנליסטים: "מאורע זניח וצפוי"); לשרים הבאים ויוצאים מחקירות המשטרה כבר התרגלנו, לבושתנו; את חרפת קצב נצטרך לשאת, כנראה, עד לתום כהונתו. ובאשר לאורח הכבוד של המשטר הסורי, שהעביר בדמשק ביקורת נוקבת על משטר האימים בישראל בעודו מלגלג על מתנגדי המשטר הבעת'י (שלהם, בניגוד לו, נדרש אומץ של ממש) – במלונות הפאר של  קטאר היאוש כנראה יותר נוח. אפילו במצרים (כלומר, אם אתה לא קופטי).

ובינתיים, עד להגעת תוצאות האמת מהקלפיות בצרפת, תוכלו להפיג את יאושכם בפתשגן אופטימי בדבר חורבן הבית השלישי שבדרך. יום עצמאות שמח.

Read Full Post »

חלוץ. לא למד דבר ולא שכח דבר.

שואה

השבוע קראתי בבלוג של נדב פרץ ששמו של דניאל פרל ז"ל נחרט על אנדרטת השואה במיאמי. דניאל פרל הוצא להורג באופן זוועתי משום שהיה יהודי. אבל לא כל יהודי שנרצח מסיבות אנטישמיות הוא קורבן שואה. התוצאה, כמו שכותב נדב, היא זילות השואה.

בועה

לא צריך לחכות למסקנות ועדת וינוגרד כדי לדעת שלפחות ברמה האישית רמטכ"ל המלחמה, דן חלוץ, לא למד דבר ולא שכח דבר. די היה לצפות בתמונות שהקרין השבוע ערוץ 10 ממסיבת הפרידה שערכו לחלוץ חבריו, ששיאן תגובתם לנוכח החיקוי היצפאני המבזה (יותר מכל אותם, לדעתי) של שר הביטחון. החבר'ה הטובים (לטיס) פשוט התגלגלו מרוב צחוק. מי שמסוגל להאדיר את עצמו רק על-ידי הנמכת והקטנת אחרים – מעיד יותר מכול על עצמו. חלוץ מוכיח כי גם בדרכו להרווארד הוא לא יצא מבועת ההתנשאות והיהירות שבה הקיף את עצמו כל חייו במדים. יותר מדי בחורים צעירים שילמו על כך בחייהם במלחמה האחרונה.

בתחתית

מדור תרבות וספרות של הארץ ירד לשפל חדש בשבוע שעבר, בנותנו למי שהוא אחד ממושאי הביקורת המרכזיים בְּספר – לסקור אותו. יתכן שכל מלה בביקורתו של פרופ' יוסף גרודזינסקי על ספרו של פרופ' אלחנן יקירה היא אמת לאמיתה. אך מאחר שגרודזינסקי הוא אחד המבוקרים בו – אין זה ראוי לתת לו לעשות את מלאכת הרצנזיה. אבל למה שזה יפתיע אותנו, הרי המדור הזה היה כבר מזמן לפנקס חשבונות אישי של הכותבים בו; בעידודו, כך נראה, של העורך*. לא יושר ולא יושרה, אבל העיקר "תרבות".

* לשמחתי מעולם לא הצעתי מאמר למדור זה שעורכו המכובד דחה, כך שאת ביקורתי הוא לא יוכל לפטור ברגשי התסכול של הכותבים הדחויים, כפי שהוא נוהג לעשות בדרך-כלל. תגובה עניינית לביקורת שנמתחת עליו בעניינים אלה עדיין לא שמענו.

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »