קרוא וכתוב

מנת יתר. מיוסי שריד / האם ה-BBC מוטה? / יהדותם של וולפנזון וולפוביץ / וחידה ליום העצמאות: כמה נשים בממשלה?

מנת יתר

יוסי שריד הוא כותב מוכשר. במיטבו הוא חד וחריף (בעיקר כשהוא מתרכז פחות בעצמו). אבל גם כותבים מוכשרים עלולים לגרום לנו לסבול ממנת יתר. לאחרונה נדמה שחתימתו של שריד צצה בכל עמוד (וירטואלי) שאני פותחת בהארץ. זה התחיל מטור פרשנות על הבחירות, שהחל להתפרסם כשכותבו היה עדיין אישיות פוליטית שגם סוקרה באותו עיתון שבו הוא פירשן; המשיך בבלוג שפתח לו אותו עיתון; חזר לכתיבה קבועה במדור המאמרים והוסיף עליה טור חדש בהארץ השבוע של יום שישי; ומסתיים (לפחות כרגע, אבל מי יודע מה יהיה מחר?) בטור קבוע חדש במוסף ספרים. גם כותבים מוכשרים עלולים להתקשות למצוא על מה לכתוב בכל-כך הרבה בימות. והקושי הזה צץ לו מדי פעם בטוריו של שריד, בדמות התחכמות יתר ועיטורי לשון מצויצים שנדמה כי הם מכסים על היעדר מה לומר. אז לאט לך, יוסי. אל תגרום לנו למאוס בך.

האם הבי.בי.סי מוּטה?

באוקטובר 2005 הקים הוועד המנהל של ה-BBC פאנל עצמאי כדי "להעריך את חוסר הפניות של הכיסוי החדשותי של ה-BBC את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, במיוחד ביחס לדיוק, הגינות, הקשר, איזון והטיה". מהגדרת המנדט של ועדות תמיד ניתן ללמוד לא מעט, גם על רוח המסקנות הצפויות. כך שהגדרת הכיסוי החדשותי מראש כ"חוסר פניות" ודאי איננה מקרית. הדוח של הפאנל הזה מתפרסם עכשיו. הוא מחזיק 38 עמודים ובנוסף עוד 10 נספחים, אם למישהי משעמם ביום העצמאות. המסקנות העיקריות, למרבית המזל, נמצאות כבר בהתחלה: למעט סטיות פה ושם, כמעט ואין מה שיצביע על הטיה מכוּונת או שיטתית. בניגוד לכך, נמצאו ראיות למחויבות להיות הוגנים, מדויקים וחסרי פניות. הדיווח מהאזור הוא באיכות גבוהה, וכמה תכניות אקטואליה ואתרי אינטרנט מספקים הקשר היסטורי ואחר בעל ערך. המחויבות של ההנהלה ברורה והביאה לאחרונה לכמה שינויים כדי לחזק את הביצוע. עם זאת, יש כמה כשלים; בעיקר בכל הקשור לפערים בדיווח, בניתוח, בהקשר ובפרספקטיבה, ובשימור העקביות של הסטנדרטים המערכתיים של ה-BBC עצמם, כולל בעניינים של לשון. כל זה מצביע על חמקמקות של תכנון, בקרה ושליטה מערכתיים.
הפאנל מציע גם כמה שיפורים. בין השאר: מתן הסבר מלא והוגן באופן שיטתי ומילוי פערים, בעיקר ביחס להקשר והיסטוריה. הטלוויזיה באופן מיוחד צריכה לחפש את הסיפורים החשובים ולא להסתנוור מתמונות מדהימות זמינות. יש צורך ב"יד מכוונת" מערכתית חזקה יותר. על ה-BBC להשתמש כהלכה בלשון. יש לקרוא לפעולות טרוריסטיות "טרור" כי המונח בהיר ומובן. כמו-כן, בנקודה זו ובנקודות רגישות אחרות מבחינת הלשון, מרגע שהוחלט על מה שנראה להם כמענה הנכון ביותר, יש להבטיח כי הוא יאומץ באופן עקבי. על ה-BBC להיות יותר יוזם בהסברת המורכבות של הסכסוך. חלק גדול מזה יכול להיעשות על-ידי קישור מתכניות לרקע זמין הנמצא און-ליין. כל זה מסתכם בהמלצה תובענית, מסכם הפאנל, אך חבריו מאמינים כי יש ל-BBC את המשאבים והמחויבות הנחוצים. וגם את הערוצים וזמן האוויר.
אז מה התשובה לשאלה שבכותרת? כנראה שהיא עדיין בעיני המתבונן/ת. בדוח.  [לדוח המלא ונספחיו]

וולפנזון וולפוביץ

עקיבא אלדר כתב השבוע בטורו "נראה שז'אק שיראק לא דיבר בזמן האחרון עם עמיתו, ג'ורג' בוש. אחרת, קשה להבין מנין שלף את ההבטחה שנתן ליושב ראש הרשות הפלשתינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) להקים קרן מטעם הבנק העולמי שתשמש צינור מימון עוקף חמאס. נראה ששיראק שכח שהליברל היהודי ג'יימס וולפנזון פינה את מקומו בנשיאות הבנק לניאו-שמרן היהודי פול וולפוביץ". האזכור למוצאם היהודי של וולפנזון וולפוביץ נראה תמוה. למען האמת, לו הייתי קוראת ייחוס כזה באחד העיתונים האמריקנים כאן הייתי סבורה שיש בו מן האנטישמיות. ואני לא היחידה. לא מזמן פורסם מכתב במוסף של הניו-יורק טיימס, שהתייחס לאזכורי יהדותם של נאו-קונים שונים במאמרו של פרנסיס פוקויאמה (מאמר שבו התנער מתמיכת העבר שלו בזרם זה). טוב, בארה"ב אכן לא נהוג להזכיר את שייכותם הדתית או האתנית של אנשים (קל וחומר לא לשאול אותם עליה). החלק המפתיע לטובה של הסיפור הוא שכשכתבתי לאלדר אי-מייל קצר, ובו הבעתי את תמיהתי לעיל, קיבלתי גם תשובה, ובאותו היום. לאלדר היה הסבר, שמכיוון שנכתב באי-מייל פרטי לא אפרסם כאן. אבל יפה לך, עקיבא, על עצם התשובה.

חידה ליום העצמאות

כמה נשים יישבו בממשלה? התשובה במהופך: םייתש. אני חוזרת: שתיים. מתוך עשרים ושבעה שרים. כל מִלה נוספת מיותרת.  לא שהיא תיחסך מאִתנו, מפיהם של מי שינסו להמשיך ולהצדיק את התנהלותם של נבחריהם במשא-ומתן להרכבת הממשלה.
נדמה לי שהיתה זאת ויקי שירן ז"ל שאמרה כי היא מסרבת להופיע בפאנל שבו היא האשה היחידה המשתתפת. הבעיה היא שמהלך כזה כרוך בסיכון שבפאנל בסופו של דבר לא תשב אף אשה… אפשר היה להעלות על הדעת שנשים פמיניסטיות כיולי תמיר יתנו את ישיבתן בממשלה בכך שיהיו בה עוד כמה נציגות מבנות מינן. אבל ברור שדרישה כזאת תוצאתה היתה שלא רק ששום אשה נוספת לא היתה מקבלת תפקיד שרה, אלא גם היא עצמה לא היתה בממשלה. מצד שני, להשמיע קול (ולו קטן) נגד עצם התופעה המבישה הזאת לא היה עולה לה במשרתה, כך נדמה לי.  חג שמח.

Read Full Post »

ברוך שפטרנו. מופז / "מהפכה חברתית". פרץ / מלה טובה. רייכמן / "חי בישראל". אנדראוס

ברוך שפטרנו

מעונשו של זה. ערב הבחירות הבעתי את משאלתי שמופז לא יהיה שר ביטחון. והנה, מה אתם יודעים, משאלות מתגשמות לפעמים. אמנם השיקולים שבגללם מופז לא יכהן כשר הביטחון בממשלה הבאה אינם בדיוק השיקולים שלי, אבל התוצאה לפחות מבורכת. אני בספק אם יותר גרוע ממופז יכול להיות.
לעומת זאת, השיקולים של אוניברסיטת תל-אביב להזמין את מופז כאורח הכבוד בפתיחת מרכז חדש ללימודים איראניים – תמוהים בלשון המעטה ופסולים בלשון יותר מדויקת. נשיא האוניברסיטה אמר כי המרכז ישמש "לחקר איראן ויהודי איראן מימי הביניים ועד היום" ויתמוך בתלמידי דוקטורט "שחלקם כותבים את עבודתם בנושאים מהתקופה הטרום-מודרנית, כמו ספרות ונשים". יפה מאד. רק מה הקשר בין זה לבין מופז? העובדה שהוא יליד איראן?

"מהפכה חברתית"

העובדה שאזרח יעמוד בראש משרד הביטחון היא חיובית כשלעצמה. העובדה שאין לו שום רקע בנושא – קצת פחות, כי אז גובר הסיכון שראשי הצבא יסובבו אותו על האצבע. אבל מעניין אם מפלגת העבודה מאמינה בעצמה במה שהיא מנסה להאכיל אותנו: שמהפכה חברתית תתרחש כשעמיר פרץ יהיה שר הביטחון, תוך ויתור על כל התיקים החברתיים פרט לתיק החינוך. פרץ יקצץ בתקציב הביטחון? האיש שחייב את הקריירה הפוליטית שלו לוועדים החזקים יתעמת עם הוועדים של התעשיות הביטחוניות? אשרי המאמינה. או שמא זהו המסלול המהיר למצב את עצמך כמי שיש לו גם רקע ביטחוני לקראת ההתמודדות הבאה על ראשות הממשלה? אולי ההיבט הכי מאכזב בפוליטיקה הוא הגילוי, פעם אחרי פעם, שהשיקולים שם הם אף פעם לא ענייניים.

800 מיליון שקל תעלה לנו ממשלה של 27 שרים ו-10 סגני שרים, אם היא תכהן ארבע שנים. 200 מיליון שקל כל שנה, אם לא תוציא את ימיה. גם אם הממשלה תהיה בת 30 שרים ובלי אף סגן שר – זה עדיין המון כסף שאפשר היה לחסוך חלק ממנו לטובת מטרות חברתיות, שכל-כך חשובות למפלגת העבודה. או לפחות היו חשובות לה בתעמולת הבחירות. אתם יודעים מה? קבלו תיקון: לא באמת אכזבה, כי לא היו ממש ציפיות.

מִלה טובה

מגיעה למי שהוכיח שמִלה שלו היא מִלה. אוריאל רייכמן פרש מהפוליטיקה כשהוברר לו שאולמרט לא יקיים את הבטחת שרון לתת לו את תיק החינוך. אפשר ללגלג על תמימותו של רייכמן, שהאמין כי פוליטיקאים עומדים בהבטחות (ועוד של אחרים). אפשר לבקר את עצם הצטרפותו למפלגה על תנאי, של קבלת תיק אחד מסוים. אפשרות אחרת היא לראות את מי שרצה לקדם תחום אחד שחשוב לו (שהשקפתו בו רחוקה מאד מזו שלי), ולא "התרצה" לשמש בתפקיד אחר בממשלה.  למען האמת, חבל שרייכמן לא יכהן כשר המשפטים, במיוחד לנוכח מי שכנראה ישמש בתפקיד. אבל התנהגותו בכל הפרשה היתה מכובדת וגילתה יושר נדיר. הנה התגלה פוליטיקאי(?) שלא רדיפת הכוח באשר הוא כוח מנחה אותו.  [גילוי נאות: לימדתי בעבר במשך שנתיים במרכז הבינתחומי, המכונה בפי תלמידיו בשם "רייכמן"].

"חי בישראל"

זוהיר אנדראוס כתב השבוע מכתב גלוי לאבו מאזן ובו קרא לו ללכת הביתה. מעניין לראות איך מגדיר את עצמו אנדראוס: "ערבי פלסטיני החי בישראל". כל אדם רשאי להגדיר את עצמו כפי שהוא רוצה, כמובן. חבל רק שבכך הוא מזמין את התגובה הקיצונית שכנגד, שתאמר שמי שאיננו רואה עצמו כלל אזרח ישראלי, אלא רק ערבי פלסטיני – יכול לחיות מחר בפלסטין, לא בישראל. אנדראוס תרם בכך את ליטרת הבשר שלו להקצנה ההדדית.

Read Full Post »

[פוסט פוסט פסח]

איכשהו נדמה לי שהשנה נחשפתי ליותר התבטאויות של אנשים שלא עושים סדר (פסח…) ומסבירים למה. חלקם יותר בחן, חלקם, כהרגלם – בגסות רוח. אני מבינה אותם מאד. למען האמת, שנים רבות לא עשיתי סדר מאותן סיבות. המשפחתיות החונקת; התחושה שזה לא מדבר אלי; הרצון לבעוט בכל מה שעושים רק כי "צריך" (או הבן-דוד היותר גרוע שלו, כי "כולם עושים"). בקיצור, כי זה מעיק. מצד שני, לא ברור למה מי שבאמת הופך את הסדר לערב רגיל, כמו שעשיתי כ-16 שנים ואולי עוד אחזור לעשות – צריך לנפנף בזה. (טוב, אולי למטרות הסברתיות…).

אבל נתקלתי גם בכאלו שהתיעוב שהם רוחשים לפסח לא נובע מכך שזהו הכיעור המשפחתי בהתגלמותו בעיניהם, אלא מכך שהם מרגישים שלא מובן להם על מה מדברים שם ומה רוצים מהם. זה דווקא נראה לי חבל. כי אם כבר עושים סדר – בין אם כי רוצים בין אם כי מתפשרים – כדאי להבין ועוד יותר כדאי לצקת בו משמעות. כמו כל דבר שעושים בחיים. בשלוש השנים האחרונות כן עשיתי סדר. בחברה שבה לא רק הסבירו לכל מי שלא הכיר מה המשמעות של כל מנהג, אלא התדיינו, התווכחו ובעיקר יצקו משמעות מודרנית ורלבנטית בטקסט העתיק. זה יכול להיעשות בצורות שונות. אפשר להוסיף טקסטים; אפשר לדלג על "שפוך חמתך" (כמו שעשינו); אפשר לכתוב טקסט מחודש. ההגדה הקיבוצית, לדוגמא, היא בעיני תרומה תרבותית נפלאה לתרבות הישראלית המתחדשת.

על מה מתדיינים בערב פסח? קחו את מושג החירות, למשל. התשובה לארבע הקושיות היא "עבדים היינו לפרעה במצרים". האופן השונה שבו מציינים את ליל הסדר ("מה נשתנה?") נועד לדאוג לכך שלא נשכח שהיינו עבדים. אפשר לפרש את "עבדים היינו עתה בני חורין" כהבעת משאלה או החלטה נחושה לעולם לא לשוב להיות עבדים. ואפשר גם לזכור עד כמה מושג החירות הוא דיאלקטי. עד כמה חירותנו איננה יכולה להיות מותנית בשיעבודם של אחרים. שהמנצל איננו יכול להיות חופשי; שהמדכא עם אחר איננו יכול להיות חופשי, שהשותקת מול העבדות המודרנית והסחר בבני-אדם איננה יכולה להיות חופשית. לא רק שהמדכא, המנצלת והמשעבד בעצמם אינם חופשים, בגלל תלותם בעבדיהם. אלא שכל עוד תופעות כאלו קיימות בעולם – אין בו חירות. ואנחנו, כידוע, צריכים לעשות תיקון…

רשימות פסח קודמות:
חירות, עבדות והבטחה
אקסודוס
איפה אתם בסגר?

Read Full Post »

הגיע הזמן למה? לחזרה לעקרונות היסוד של השמאל הליברלי כפי שאני לפחות רואה אותם. ביושר, באומץ ובביקורתיות. בלי הצטדקות. הכל התחיל מהתכנסות של קבוצת בריטים במאי, לאחר הבחירות האחרונות בבריטניה, בפאב בלונדון (אלא איפה?). התוצאה פורסמה השבוע, וכל אחד ואחת מוזמנים להצטרף לחתימה על המסמך הזה, שנועד להציע מתווה פוליטי רענן. רענן אך לא חדש: מדובר, בסופו של דבר, בעקרונות יסוד של דמוקרטיה ראויה לשמה. יוזמיו מגדירים את עצמם כדמוקרטים ופרוגרסיבים. רבים מהם באים מהשמאל אך פונים בהחלט לא רק לשמאל. שניים מהיוזמים – ניק כהן (אולי העיתונאי הבריטי המבריק ביותר לטעמי), ונורמן גארס (פרופסור אמריטוס למדע המדינה ובלוגר) – ליוו את פרסום המניפסט במאמר קצר בניו-סטייטסמן, שבו הם מסבירים את הרקע ליוזמה. מעניין שהניו-סטייטסמן נבחר גם לפרסום המניפסט עצמו, מלבד באתר הבית שלו שאליו אני מפנה להלן. כפי שכותבת מערכת העיתון, לאומץ צורות שונות…

כמי שבילתה כמה חודשים בלונדון השנה, קשה לי להפריז בחשיבותו של המסמך הזה. הצביעות של ה-chattering classes שם מרקיעה שחקים. אבל לא רק שם. חוסר יושר אינטלקטואלי וסטנדרטים כפולים הם, לצערי, מחלה של חלקים בשמאל הרדיקלי בכל מקום. כך אנחנו עדים לשתיקתם לנוכח רודנות ופגיעות בזכויות אדם כאשר הן לא מתבצעות או נתמכות על-ידי המערב האימפריאליסטי אלא בעולם השלישי עצמו; לעצימת עין מול פשעים או המעטה בחשיבותם כאשר הם לא מסתדרים עם הביקורת הלא מתפשרת שהם מבקשים למתוח על  ארה"ב; לביקורתיות חד-צדדית ולאפולוגטיקה לטרור. הם עצמם, מיותר לומר, כפופים לסטנדרטים אחרים מאלו שהם מטיפים להם.

ואלו הם עקרונות היסוד של המניפסט של יוסטון: למען דמוקרטיה; לא לאפולוגטיקה לרודנות; לזכויות אדם לכול; לשוויון; לפיתוח למען חירות; התנגדות לאנטי-אמריקניות; לפתרון של שתי מדינות; נגד גזענות; נגד טרור; לאינטרנציונליזם חדש; לפתיחוּת ביקורתית; לאמת היסטורית; לחירות של רעיונות; לקוד פתוח; לנצירת המורשת של המודרניות, ללא קנאוּת. כל אחד ואחד מהעקרונות הללו מפותח ומוסבר במניפסט עצמו. שאלות אפשר להפנות לאי-מייל המוזכר שם.  משפט אחד מתוך הסיכום של המניפסט: "חיוני לעתידה של הפוליטיקה הפרוגרסיבית שאנשים בעלי עמדה ליברלית, שוויונית ואינטרנציונליסטית ישמיעו קול ברור". אכן.

Read Full Post »

שתבער, ירושלים / פגיעה קלה וסיקור מביש / הניו-יורק טיימס נזכר, או: "מ.ש.ל."

שתבער, ירושלים

בכיר בעדה החרדית איים כי "ירושלים תבער" אם המשטרה תחקור את האברך המיוחס החשוד כי גרם למות בנו בן השלושה חודשים כשהתעלל בו למוות. גם האם השכולה יצאה להגנת אישה ואמרה כי לו היו ערבים, לא היו תוקפים אותם כך בתקשורת. בת משפחה אחרת האשימה את הרופאים כי לא הקדישו להם תשומת-לב בחדר המיון בשל היותם חרדים. על-פי הרב יצחק וייס, מדובר בעלילת דם, עלילת שקר וכזב ממש כעלילות הדם על יהודים לפני פסח. הרב וייס גם הורה לא לקבור את התינוק עד שלא ישוחרר אביו ממעצר לקראת החג. בינתיים הגיעו ל"פשרה" והתינוק נקבר. עוד אני כותבת, ומהומות פרצו, בדרישה לשחרר את האב העצור.
יש, לצערנו, המון פשעים מחרידים בעולם. קשה לי לדרג, אבל עוד יותר קשה לי לחשוב על משהו מזעזע יותר מאשר אלימות כלפי ילדך הרך וחסר הישע. לחשוב על חייו הקצרים והאומללים בעולם הזה, על התחושה של חוסר האונים אל מול מי שאמור להגן עליך יותר מכל. על-פי כתב האישום, הילד סבל מהתעללות מצד אביו מאז שהיה בן כמה שבועות. האב לא יכול היה לשאת את בכיו (ואולי גם לא את מוּמוֹ).  אבל כל זה מתגמד, כמובן, מול העובדה שמדובר ב"ייחעס". בן למשפחה מיוחסת בעדה. היכן שסוגרים דברים כאלו בפנים. בתרבות שבה אסור "למסור" לשלטון. חייו וגופו של עולל? כבוד המת? האם אלו מעניינים אותם בכלל?  הבה ונניח כי האב, שעדיין נהנה מחזקת החפות, הודה במה שלא ביצע וכי בנו רק נשמט מאחיזתו. עדיין, העובדה שעליה אין ויכוח היא כי תינוק מת. הרי גם את זה צריך לחקור.
לחברה שומרת חוק אסור להשלים עם איומים כאלו. את החקירה צריך לבצע ללא מורא. שתבער ירושלים. עם מי שיפריע לחקירה, עם מי שיגיב באלימות ועם מי שמסית לאלימות על-מנת למנוע חקירה – צריך למצות את הדין. הירתעות מכך היא הצעד הראשון במורד המדרון התלול מאד משלטון החוק לג'ונגל שבו כל דאלים גבר.
יש לומר גם כי למרות שהנסיבות היו שונות מאד, זאת איננה הקבוצה היחידה שמנהיגיה איימו במהומות אם תיערך חקירה. רק לפני כמה חודשים שמענו איומים דומים מפיהם של חברי כנסת, מנהיגים פוליטיים של הציבור הערבי בישראל. הם איימו במהומות אם המשטרה תחקור את הלינץ' שנערך במפגע בשפרעם. מהומות אמנם לא פרצו אז, אבל מצד שני גם לא ברור בדיוק איזו חקירה בוצעה. על תוצאותיה, בכל אופן, לא זכור לי ששמעתי. אשמח לעדכון.

פגיעה קלה וסיקור מביש

על הידיעה הזאת, שפורסמה באתר האינטרנט של הארץ ביום שלישי, צריך לשאול: איפה העורך/ת? הידיעה המקורית (השמורה אצלי במחשב שכן העדכונים מתחלפים באתר), סיפרה על תאונת דרכים קטלנית ברמת-אביב, שבה נהרגו אם ובנה בן ה-6. על-פי הדיווח, הנוהג ברכב הפוגע היה עו"ד דורי קלגסבלד, "מבכירי עורכי הדין בישראל". היה צריך לקרוא את הידיעה כמה פעמים כדי להבין מה קרה בתאונה, לאור הניסוח הפתלתל הבא: "אתמול סמוך לשעה 15:30 ג'יפ מסוג פולקסוואגן, נהוג בידי עורך הדין דורי קלגסבלד, נסע בדרך נמיר מצפון לדרום וככל הנראה לא הבחין בכלי הרכב שעמדו בצומת ברמזור אדום 50-70 מטר מצומת איינשטיין. הוא פגע קלות ברכב מסוג וולוו ולאחר מכן ברכב מסוג פיאט פונטו, שהיה נהוג בידי יבגניה וקלסר שהסיעה את בנה ארתור בן ה-6."  מה הבנתם מהתיאור "פגע בכלי הרכב שעמדו בצומת ברמזור אדום?". אה, כן. מה שאתם חושבים. ופגע כל-כך "קלות", עד שברכב הבא שנפגע ממנו (הפעם כבר בעוצמה) נהרגו אשה וילד.  אבל כל זה היווה בעדכון האינטרנט רק הקדמה לנושא העיקרי, שהוא עו"ד קלגסבלד הידוע (שייצג את שרון!), פועלו, קורות חייו, נושא הדוקטורט שלו וגם מי היה המנחה שלו לדוקטורט (משום מה הושמטה העובדה שהוא גם כתב בזמנו בהארץ).  הידיעה שנכנסה לעיתון המודפס כבר היתה מרוככת ולפחות הופרדה לשתי ידיעות משנה. אחת מהן עסקה בתאונה, בקצת יותר פירוט וגם נתנה תמונה של יבגניה וקלסר שנהרגה בתאונה. ידיעה נפרדת הוקדשה לפועלו של קלגסבלד.
ועכשיו מוכרחים לשאול את השאלה: לו היה הנהג הפוגע "סתם" אדם מן הישוב, גם אז היה הארץ בוחר לתאר את התאונה באותו אופן, ובאותן פרופורציות? שיהיה ברור: לא הייתי רוצה להיות במקומו של קלגסבלד, שגם נפצע בעצמו בתאונה. מה שקרה לו הוא בוודאי אחד הדברים הנוראים שיכולים לקרות לאדם, מלבד להיהרג בעצמו או לאבד אדם קרוב בתאונה כזאת. אבל לידיעת העורכים: סוג כזה של דיווח יכול אולי להיות נהוג בצהובונים. להתעניין בידוּען יותר מאשר במותם של בני-אדם זה נמוך, זה ירוד, זה דוחה. בשלוש מילים: בושה של סיקור.

הניו-יורק טיימס נזכר

במשך שבועות אני ממתינה לראות מתי יפרסם הניו-יורק טיימס ולו מִלה על פרשת "מחקרם" מעורר המחלוקת של וולט ומרשהיימר. עם כל יום שעבר גדלה התמיהה על השתיקה וההתעלמות ממה שעורר סערה בעולם האקדמי ולא רק בו, וקיבל ביטוי נרחב בכלי תקשורת אחרים כמו הבוסטון גלוב והוושינגטון פוסט, שלא לדבר על בלוגים. (ריכוז של קישורים לכיסוי התקשורתי של הפרשה אפשר למצוא כאן). קשה היה לתמוך בסברה כי ההתעלמות הזאת היא מקרית. ביני לבין עצמי תהיתי האם היא נובעת מכך שהניו-יורק טיימס בעצמו מואשם לא אחת בקרב חוגים מסוימים כשייך ללובי הישראלי; אותו לובי שוולט ומרשהיימר מאשימים בכך שהוא גורם לממשל האמריקני לפעול נגד האינטרסים האמריקנים. ביום רביעי זה סוף סוף קרה. הניו-יורק טיימס פירסם סיקור של הפרשה. במדור החינוך. הוא עצמו כותב על המחלוקת הגדולה שעורר המאמר ועל-כך שפורסמו בעיתונות "מאמרים רבים", אך שותק לגבי שתיקתו שלו. זאת, כמובן, לא השתיקה הראשונה מעוררת התמיהה של הניו-יורק טיימס.
בינתיים, וולט ומרשהיימר לא מגיבים לאותה חלק מהביקורת שנמתחה על המאמר שפירסמו שעשתה זאת באופן ענייני. ביקורת שהפריכה חלק גדול מטענותיהם והצביעה על שגיאות עובדתיות, על ארגומנטציה לקויה ועל ביסוס רופף. הם גם לא נענו לאתגר לקיים דיון פתוח ופומבי בשאלות האלו. הם מעדיפים רק לומר כי התגובות הן הוכחה נוספת לקיומו של אותו לובי שהם הצביעו עליו. "מ.ש.ל."

Read Full Post »

האידיאולוג של המדינה / מזוז(ה) / איפה הקול הערבי ואיפה היה מרמרי / אל תקנו את הספר הזה / שמחות קטנות

האידיאולוג של המדינה

עמיר פרץ הצהיר לפני הבחירות שמה שמעניין אותו זה להיות האידיאולוג של המדינה. לא שאני לוקחת יותר מדי ברצינות הצהרות של פוליטיקאים, במיוחד לא לפני בחירות. אבל התרגילים שבהם חזינו מאז הם פרשנות מעניינת מאד למושג "אידיאולוגיה". למען האמת, הם נראים יותר כנוזל מסוים שעלה למישהו לראש. כן, כן, זה היה רק ספין כדי להעלות את המחיר אצל קדימה. ברור. ברור. אבל אפילו אם זה נכון, אם פוליטיקאי לא מבין שיש משמעות גם למראית העין, לאיך ההתנהלות שלו נתפסת בציבור – הוא בבעיה. ואנחנו עוד יותר. מעניין מדוע השתתקו הבלוגים שלפני הבחירות נהפכו לתשדירי תעמולה למען מפלגת העבודה. אין להם יותר מה לומר?

זיכרון קצר. מזוז.

בתחילת כהונתו כיועץ המשפטי לממשלה, הצהיר מזוז כי בדעתו להתמקד בפן המשפטי של הסוגיות שיגיעו לפתחו, ולא לחוות את דעתו על הפן המוסרי שלהן. חשבתי שהוא צודק. היה לנו לפניו יועץ משפטי ששכח שהוא יועץ משפטי ולא מורה מוסר. אבל דומה כי בפרשת הרב הראשי מצגר שכח מזוז את כוונותיו ואת הצהרותיו. הוא קבע כי לא ניתן להעמיד את מצגר לדין פלילי, אך קרא לו לפרוש מתפקידו והמליץ כי אם לא ייעשה כן ייפתחו נגדו הליכי הדחה. תרגיל דומה עשה בזמנו אליקים רובינשטיין למשה מזרחי. הדחה מינהלית היא ערוץ שבו אדם איננו יכול להגן על עצמו, לעומת העמדה לדין משמעתי או פלילי. המעשים המיוחסים למצגר אינם מלבבים, בלשון המעטה. אבל גם לאנשים החשודים כי עשו מעשים מתועבים יש זכות טיעון. גם הם זכאים להתגונן. וגם היועץ המשפטי לממשלה איננו רשאי לחרוץ את דינם של אנשי ציבור לפני כן.
ובהזדמנות זאת: הרב הראשי לישראל (שניים, אחד לכל "עדה") היא משרה שעבר זמנה; ועליה לעבור מן העולם יחד עם כל הרבנות הראשית. לא הדתיים צריכים אותה, וודאי שלא החילונים. עוד לפני שניכנס לוויכוח האם המדינה צריכה בכלל לממן שירותי דת, יכול מי שזקוק לשירותי דת לקבל אותם מן המועצה המקומית. התפקיד של רב ראשי הוא שריד אנכרוניסטי מימי המנדט וכל המוסד המיותר הזה הוא מתכון לשחיתות.

נזכר. מרמרי.

איפה הקול הערבי ואיפה היה חנוך מרמרי

תחת הכותרת 'ואיפה הקול הערבי?' דיווח Ynet על כינוס שיזם המרכז היהודי ערבי לפיתוח כלכלי, שדן בסיקור "המגזר" ובמחסור בעיתונאים ערבים בתקשורת הישראלית. המנכ"ל המשותף של המרכז, חנוך מרמרי, תקף את התקשורת הישראלית, המעסיקה "רק בוגרי גל"צ ומקומונים", מה שמביא לכך ש"מספר העיתונאים הערביים הנקלטים בכלי התקשורת בארץ, עדיין שואף לאפס". מילים כדורבנות. רגע, זה לא אותו מרמרי שהיה עד לא מאד מזמן עורכו של הארץ? כי הפעם האחרונה שזכור לי שבעיתון הזה כתב עיתונאי ערבי היתה לפני המון שנים. אז איפה היה מרמרי בזמן שיכול היה לשנות את המצב, להעסיק עיתונאים ערבים ולא רק לתקוף אחרים (בצדק) על כך שהם אינם עושים זאת?

אל תקנו את הספר הזה

הנה ספר אחד שאני מקווה מאד שלא יגיע לרשימת רבי-המכר. למען האמת, אני מקווה שאיש לא יקנה אותו, אבל זאת כנראה תקוות שווא. השבוע יצא כאן לחנויות ספרו של מייקל שייבו על אשתו טרי ז"ל והוא מייחצ"ן אותו בכל פינה אפשרית. הבחור גם נלחם נגד הוריה במטרה לנתק את טרי מההזנה המלאכותית, וגם עכשיו עושה מזה כסף. אגב, בזמן המאבק המשפטי שניהל היתה לו כבר משפחה שנייה, למי שתהה על האינטרסים שלו. ובינתיים הוריה של טרי מוציאים ספר עם גרסתם שלהם. המקרה של טרי שייבו.

שמחות קטנות

והן שתיים. האחת שטומי לה-פיד איננו בכנסת. השנייה – ששינוי על שני זרמיה איננה בכנסת. גם נחמות קטנות הן משהו.

Read Full Post »

במובן מסוים זה כן נגמר – היכולת להשפיע. כי תקופת הבחירות היא אולי התקופה שבה הפוליטיקאים קשובים ביותר לציבור, זה שהם מבקשים את תמיכתו. זהו אולי הזמן היחיד שבו באמת אכפת להם ממה שאנחנו חושבים עליהם, לפחות אם הם מאמינים שזה יתורגם להצבעה בקלפי. אז אם נפגשתם עם פוליטיקאים בתקופה הזאת, פנים אל פנים, בטלפון או ברשת, והקשיתם עליהם – יתכן שהשפעתם לא פחות משישפיע הפתק שלכם היום. זה מסתיים ממש עוד מעט.

הפוליטיקאים שקוראים לכם לצאת להצביע לא מודאגים מאדישות הבוחרים כאינדיקציה למצבה העגום של הדמוקרטיה. (כל כמה ששיעור ההצבעה יהיה נמוך היום, הוא עדיין גבוה יותר משל רוב המדינות הדמוקרטיות. אבל שם, כמובן, לא עומדים על הפרק עניינים של חיים ומוות). אם הם מודאגים, זה משום שהם מעריכים ששיעור הצבעה נמוך יזיק למפלגה שלהם, זו שהם מבקשים להיבחר במסגרתה.

הצבעה היא זכות שאין לזלזל בה, במיוחד לנוכח היעדרה במקומות כה רבים בעולם. מקבוצות רבות היא נשללה במשך דורות, והיא לא הושגה בלי מאבק. לא צריך לקחת אותה כמובנת מאליה. אין לוותר על שום ערוץ, צר ככל שיהיה, לנסות ולהשפיע על צביונה של החברה שלנו. הפוליטיקה היא אמנות האפשרי גם מצד הבוחרת, המתקשה למצוא את המפלגה המתאימה לה בדיוק ומוצאת פגם בכל אחד מהמועמדים המובילים. לו הייתי בארץ היום, הייתי מממשת אותה. (כן, יובל, הצבעתי אצלך, אל תדאג…).  אבל מחר כבר ישכחו הפוליטיקאים את "דאגתם" לנוכח האדישות של הבוחרים הישראלים. מחר הם כבר יחדלו להרגיש מחויבים למה שהם הצהירו עליו. אז למה מתפלאים שבציבור, ובין הצעירים בעיקר, שוררת אדישות קטלנית, אם לא מיאוס, תסכול שמקורו בתחושה שלא משנה למי נצביע, "הכל אותו דבר"? האחריות לכך נופלת קודם כל על הפוליטיקאים הצינים, תאבי הכוח, שהיום אומרים כך ומחר עושים אחרת. ואחר-כך על אותם חלקים בציבור שלא מענישים את אותם פוליטיקאים, ולא יוצקים תוכן במושג accountability. כשמפלגות שהצמיחו פוליטיקאים מושחתים לא נענשות – מדוע שהם לא ימשיכו לחגוג על חשבוננו?

דמוקרטיה איננה מסתכמת במימושה של זכות ההצבעה בקלפי אחת לארבע שנים. את ההשפעה שלנו צריך לתרגל מדי יום, בכל הכלים האזרחיים העומדים לרשותנו. במובן הזה, זה לא נגמר היום. אבל כל זה לא יעזור אם המושג של accountability לא יכה שורש במערכת הפוליטית הישראלית. זהו אולי הצורך הדחוף ביותר שלה. אם זה לא יקרה, הפוליטיקאים ימשיכו לנפנף אותנו, ולנו לא יהיה למי לבוא בטענות אלא לעצמנו. עד לפעם הבאה שהם יבקשו את אמוננו, באותו חריץ הזדמנויות דק שבין ההכרזה על בחירות חדשות לבין סגירת הקלפיות.

וכמובן, הדמוקרטיה הישראלית היא דמוקרטיה בערבון מוגבל מאד. לרבים הנתונים לשליטתה של ישראל אין כל זכות הצבעה. תמונה שפורסמה היום בניו-יורק טיימס ממחישה זאת אולי יותר מכול. רואים בה חייל מצביע בקלפי צבאית ב"גדה המערבית". המקום שלתושביו, הנתונים יותר מכל לשרירות הלב של השלטון הישראלי, אין כל השפעה עליו. מרוב דיבורים חברתיים בבחירות האלו, נשכחה העובדה שזהו אולי הפגם המרכזי של הדמוקרטיה הישראלית, והליקוי המוסרי העיקרי שלה. אם לא נעשה ככל שביכולתנו, בקלפי ומחוצה לה, לסיום הכיבוש, מה שיסתיים הוא ה"דמוקרטיה" הישראלית.

[הערה: השימוש ב"פוליטיקאים" ברשימה זו הוא כמובן על דרך ההכללה].

רשימות קודמות על הבחירות –

שלוש הערות על הבחירות: החונטה מתגייסת; תראו מי שמדבר; בגלל המיאוס.
שלוש הערות על הבחירות (2): מפלגה של מספרי שתיים לשעבר; הקולגה; המנצח הגדול.
שלוש הערות על הבחירות (3): דילמת הסובלנות; האדמו"רים של שינוי (החדשה); המחסל.
שתי הערות על הבחירות (4): נקייה מיהודים; אפילו לא שיקול?
מחטף אחרון (ופרידה?): לשאול מופז, פוליטיקאי ציני ומסוכן, אסור להיות שר הביטחון.

Read Full Post »

נקייה מיהודים

על-פי הפרסום, מתגאים ברע"מ-תע"ל בכך כי ברשימתם לכנסת אין אף יהודי. אכן סיבה לגאווה. לא כל פעולה הלוקחת בחשבון קטגוריה של גזע או מוצא היא בהכרח גזענית. העדפה מתקנת, למשל, מתחשבת בקטגוריה הזאת, אבל רק כדי ליצור חברה צודקת  ושוויונית יותר, שבה הקטגוריה הקבוצתית (של מוצא, גזע או מין) לא תהווה שיקול. אבל לפעמים (ויותר מדי פעמים) גזענות היא רק גזענות; גם כשהיא ננקטת בידי מיעוט. עובדת היותו מיעוט לא יכולה ולא צריכה לחסן אותו מפני ביקורת שיש להשמיע במקרה כזה. במיוחד כשהקונוטציה של judenrein היא הראשונה לעלות. ככה קוראים לזה בגרמנית. במה בדיוק מתגאים שם?

אפילו לא שיקול?

הארץ פתחו לארנה קזין בלוג. כותבת ראויה (ושם מוצלח מאד לבלוג). שיהיה בהצלחה!
ברשימתה השנייה מתלבטת קזין האם להצביע לחד"ש או לעבודה. יש טיעונים לכאן ולכאן, שאת חלקם היא מונה. מה שחסר לחלוטין בהתלבטותה של קזין היא העובדה שבחד"ש אין אף אשה במקום ריאלי. נדמה לי שכפמיניסטית זה אמור להוות לפחות שיקול בהחלטה שלה.

שלוש הערות על הבחירות (3)
שלוש הערות על הבחירות (2)
שלוש הערות על הבחירות

Read Full Post »