קרוא וכתוב

דרומית לקו הפחד

צהריים, ירושלים. רחוב עמק רפאים שוקק חיים. אנחנו מתקשים למצוא מקום בבית הקפה ההומה. שלוש הנערות בשולחן לידינו מחרישות אזניים בשיחת החולין. לא להאמין שרק כמה שעות נסיעה צפונה משם מתנהלת מלחמה. האזעקה שהיתה בבית קצת קודם, דוּוחתי, היתה אזעקת שווא. כך גם אומרים ברדיו שלו אני מקשיבה בדרך חזרה.
ערב, בית. בדרך לארוחת ערב. אזעקה. אני פונה חזרה הביתה. המקלט בדרך, אבל שלג שאִתי, שאני מריצה בחזרה הביתה לבל תיבהל מהצפירה ומנפילה, חלילה, חומקת הביתה בעקבות סֵזא, המטפל הפיליפיני שהיא כרוכה אחריו, הממהר להחזיר את השכן לביתו. הפעם זאת היתה אזעקת אמת. בבית אין ממ"ד ואין אף קיר שאיננו קיר חיצוני.

סך-הכל שלוש אזעקות עד היום. כלום לעומת מה שחווים תושבי הצפון הקשה, על האזעקות הבלתי פוסקות, הפחד המצמית, הנפגעים, ההריסות. [העיקר ש"המטרות מושגות" והחיזבאללה מנוצח, כמו שמפמפמים אותנו]. קצת דרומה מקו הפחד, החיים נמשכים כרגיל. עם המון אורחים שעזבו את ביתם בצפון. אבל הערב כבר נרשמו נפילות באזור. קו הפחד מדרים והולך.

במלחמת לבנון הראשונה, במרחק קילומטרים מביירות המופצצת והחשוכה ("להדק, להדק" יעץ רבין לבגין) ישבו אנשים בבתי קפה סואנים, היטיבו לבם בקפה וביין ופיזזו בדיסקוטקים. תסמונת ג'וּניה, כונתה התופעה הזאת. על-שם העיר הומת בתי-הקפה. סמל לסיאוב, ללב הגס, ל"אכול ושתׂה". מה מהר היא הגיעה אלינו.

ואולי זה לא בהכרח רע. אולי צריך לשמר את הנורמליות. הרי בשביל מה נלחמים אם לא כדי שבעורף יוכלו לשתות קפה בביטחה או לטייל עם הכלבה? כך אני חושבת כשאני מטיילת עם שלג לחוף הים ומעלינו עוברים המסוקים החוזרים מלבנון, כשאני תוהה מה חושבים עלינו הטייסים מלמעלה, שתי נקודות קטנות, אחת אדומת בגדי ספורט ואחת שחרחורת על ארבע. אבל "תסמונת ג'וניה" כּוּונה לא לצבא הנלחם על-מנת שאזרחים יוכלו לצאת בשקט לארוחת השבת, נניח, אלא להתהוללותם של אזרחים בעוד שבמרחק קצר מהם יושבים אזרחים כמותם בחשֵכה בין הריסות ביתם, או נמלטים אחוזי אימה. ואילו כאן, דרומית לקו הפחד קולטים בזרועות פתוחות ובלב רחב את עקורי הצפון (גם הטיפול בנפגעי המלחמה עבר לא במפתיע הפרטה, והאזרחים ממלאים את מקום הממשלה). ובינתיים למה שבתל-אביב ובירושלים לא תחגוג הנורמליות. אבל כשזה יגיע לתל-אביב, כך שמענו אתמול, ייהרסו תשתיות ביירות. עין תחת עין. וכולנו נהיה עיוורים, כמו שאמר גאנדי.

Read Full Post »

בחסות צה"ל וממשלת ישראל, מתבצע בימים אלו גיבושון מיוחד. לא לסיירת מובחרת, אלא להנהגתה הנבחרת של תנועת החמאס. ממשלת ישראל לא מסתפקת בכך שאיפשרה לתנועה לרוץ לבחירות; בהתמדה ראויה לציון היא מבקשת להעביר את הנהגתה גיבוש מרוכז שילכד את שורותיה ויכין אותה למשול במדינה שבדרך. בהזדמנות זאת מבקשת ישראל להגביר את התמיכה בתנועה בקרב העם הפלסטיני ולוודא כי בבחירות הבאות כבר יצביעו בשבילה לפחות 70% מן הפלסטינים בעלי זכות הבחירה.

הגיבושון הראשון נערך לפני 14 שנים, כאשר 415 פעילי חמאס וג'יהאד גורשו וזכו לסדנה מיוחדת במינה על גבול ישראל-לבנון (מצדו הלבנוני). הסדנה נועדה להכשיר מנהיגים פוליטיים בדרגי הביניים ובדרגים הגבוהים. זה היה שלב א' בתכנית הגדולה להכין הנהגה עתידית לפלסטינים. שלב ב' מתממש בימים אלו ממש מול עינינו.

ועוד לא אמרנו כלום על "גשמי הקיץ" שמנתקים בעזה את החשמל ומענישים אוכלוסייה שלמה. הפצצה מכוּונת של יעד אזרחי ופגיעה בשירותים חיוניים לאוכלוסייה האזרחית הן הפרות בוטות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי. שבת שלום(?).

Read Full Post »

איפה הבלוגים הישראלים? תוהה בצדק פיגו, כשהוא מונה את מיעוטם של הבלוגים שהתייחסו בזמן האחרון להפצצות בעזה ולתוצאותיהן המזעזעות: אזרחים רבים, בעיקר ילדים, הרוגים. וידינו שפכו את הדם הזה.

גם לי תקוע בשבועיים האחרונים גוש ענק לא רק בגרון אלא בינו לבין האצבעות, שצריכות להקליד. כי מה אפשר לומר עוד שלא נאמר? כמה אפשר להזהיר, להתריע, להתקומם, לזעוק? וכמה אפשר לחזור על האמת הידועה, קלישאה כמעט, שהפתרון היחיד להסלמה הזאת, כמו לסכסוך כולו, הוא פתרון פוליטי? שחייבים לנסות לדבר. שישראל – דווקא בתור הצד החזק – צריכה להכריז שהיא מבקשת לדבר עם הצד השני. הם יגידו שהם לא רוצים? אז אולי תהיה הצדקה למטבע הלשון המשופשף ביותר בתולדות ימי הסכסוך, "אין עם מי לדבר".

ויכול להיות שכבר הגענו לנקודה כזאת שבה הצדדים לא יכולים לדבר זה עם זה, ודרוש מפשר. צד חיצוני שיתערב כדי לסייע לצדדים למצוא פתרון. פתרון שיפסיק לא רק את הפגיעה הצה"לית באזרחים, שגם אם אינה מכוּונת היא צפויה מאד ועל-כן יש אחריות בגינה (ראו כאן להסבר), אלא גם את האלימות של הצד השני. כי שום מדינה לא יכולה לסבול שיורים (ובאופן מכוּון מאד) על אזרחיה. אני לא מאמינה בכפיית פתרון על צדדים שלא מעוניינים בו. ההיסטוריה מראה שזה גם לא עובד. אבל לפעמים דרושה גננת, כמו שכבר כתבתי לפני שנתיים בהקשר של החיסולים; שתפריד בין הניצים ולו זמנית, עד שיירגעו. כי זה לא משנה ש"הוא התחיל", כפי שטוענים כאן שני הצדדים בדיוק כמו בגן. משנה שמספיק דם נשפך וצריך לנסות הכול על-מנת שזה ייפסק.

אז אין ברירה אלא לחזור ולשעמם את עצמי, ולהסתכן בכך שגם אתכם. אבל כך אי-אפשר להמשיך. 
ומכיוון שבחזרות אנו עוסקים, הרי להבדיל, זוהי גם הפעם השנייה שיואל מרקוס חוזר על עצמו כשהוא קורא לבצע פשעי מלחמה. אפילו כותרת המאמר מ-2005 זהה (איפה העורך/ת?).  צריך לחזור ולומר, אפוא, שהמשפט ההומניטרי איננו בעל אופי הדדי. הוא איננו פוטר צד ממחויבותו לו משום שהצד השני מפר את מחויבותו. ואם נחפש טוב, לא בטוח שלא נמצא סעיף המדבר גם על מתן עידוד לביצוע פשעי מלחמה.

עוד בנושא: טירוף מערכות

Read Full Post »

סידור עבודה / הבנת הנקרא והרהורי הלב / יושר(ה) / ביזיון / אדמה חרוכה / ספר חדש / ויומו של בלום

סידור עבודה

משורה מוצנעת בכתבה על מסדרונות הכוח החדשים, למדנו כי המנהלת הבאה של הרשות לקידום מעמד האשה תהיה מרית דנון. פמיניסטית בעלת רקורד ציבורי בקידום זכויות נשים? לא, מי שהיתה מזכירתם של ארבעה ראשי ממשלה, וצריכה כעת לפנות את מקומה למזכירתו הנאמנה של אולמרט. אז עושים לדנון סידור עבודה. והחובה הציבורית למינויים ראויים? אל תצחיקו. למי אכפת?

הבנת הנקרא והרהורי הלב

לא חסרה ביקורת מוצדקת שאפשר וצריך למתוח על החלטת בג"צ בנושא חוק האזרחות. דווקא בשל כך כדאי לדייק כשעושים זאת. בוודאי שדיוק כזה מצוּפה ממשפטן. במבחן הזה בדיוק כושל עו"ד עאזם בשארה, שפירסם בהארץ מאמר בנושא.
כותב בשארה: "מחוות דעתו של חשין עולה כי לגיטימי למנוע איחוד משפחות של ערבים, משיקולים דמוגרפיים של שמירת הרוב היהודי". בשארה קורא כאן מהרהורי לבו. בפסיקתו מתייחס חשין אך ורק לשיקולים ביטחוניים. הוא אף נוזף בשופטים פרוקצ'ה וג'ובראן הרומזים בחוות דעתם שיתכן כי תכליתה של הוראת השעה היא דמוגרפית ולא ביטחונית: "עמדה זו של חבריי נשללה מכל-וכל בחוות-דעתו של חברי הנשיא ובחוות דעתי שלי (…) הנושא הדמוגראפי לא נדון כלל על -ידינו וממילא לא נדרשנו להכריע בו".  בשארה רשאי לחלוק על חשין לגבי תכלית החוק; אך לא לשים בפיו דברים שלא רק שלא אמר, אלא שאמר ההיפך מהם.

יושר, לא יושרה

בכתבתו בידיעות אחרונות של שבת שעברה כתב אלכס פישמן על הרקב הפושה פה ושם ב"צבא הכי מוסרי בעולם" (אפילו אולמרט אמר!). שקרים, זיופים וחשדות לפלילים. כותב פישמן, בין השאר: "מצ"ח גילה אצל אותו קצין, שמילא בהתנדבות תפקיד בכיר, בעיות של יושרה. קבלות מפוברקות, למשל". פיברוק קבלות הוא בעיה של יושר, לא של יושרה.

ביזיון

ועוד בצבא: יצחק מרדכי ישאר אלוף, קבעה הוועדה ולא קיבלה את ערעורו של הפצ"ר על אי-הורדתו בדרגה בסיבוב הקודם. הרחמים על מרדכי והמחיר שכבר שילם (איזה מחיר, בדיוק? הציבורי? בבית סוהר הוא לא ישב, כידוע), אין להם דבר עם השאלה האם להורידו בדרגה. הורדה בדרגה איננה עונש על המעשים; מטרתה לנקות את הארגון מאנשים שהמיטו עליו קלון בהתנהגותם והעברת מסר כי חלקם אינו עמו. הורדה בדרגה היא הצעד שקבע צה"ל עצמו לשם כך בעקבות הרשעה כגון זו שהורשע בה מרדכי. העובדה שלמרות זאת החליט הצבא כי איש כמרדכי רשאי להמשיך ולשאת את דרגותיו שאותן ניצל באופן מחפיר כדי לכפות את עצמו על נשים – מבזה יותר מכל את צה"ל. היא מעבירה לקורבנותיו של מרדכי את המסר הברור כי הצבא אינו רואה בהתנהגות כזאת המטת קלון על הדרגות שהוא מעניק. הביזיון לצה"ל.

אדמה חרוכה

ביום ראשון הקרוב ידון בג"צ בהרכב מורחב בעתירה נגד הפרטת בתי-הסוהר. בדיון הקודם ביקש בית המשפט מהמדינה לפרט מהם בעיניה גבולות ההפרטה של סמכויות ממשלתיות. הסוגייה של הפרטת בתי-כלא עומדת במרכז הגיליון החדש של ארץ אחרת, המאיר היבטים שונים שלה. בינתיים נתבשרנו כי שר המשפטים חיים רמון מבקש להפריט חלק מהפונקציות של הפרקליטות. כנראה שהוא מתעקש להשאיר אחריו גם פה, כמו בכל מקום שהוא עבר בו, אדמה חרוכה.

ספר חדש

הספר כיבוש וסירוב, שתרמתי לו מאמר בשם "סירוב ודמוקרטיה: מדרון חלקלק", רואה אור אוטוטו. זוהי אסופת מאמרים שהוציאה תנועת יש גבול. אפשר להזמין אותו כבר עכשיו, ובכך גם לסייע לכסות את עלויות ההוצאה. פרטים כאן.

והיום, ה-16 ביוני, הוא כמו כל שנה Bloomsday, יומו של בלום: היום שבו מתרחשת עלילת יוליסס של ג'ויס.

Read Full Post »

היום הוא יומו של 'פרויקט אוהבים', שבו בלוגרים מניחים בצד (רק ליום אחד, אל תדאגו…) "את התלונות והקיטורים, את הצבעים הכהים שעוטפים את חיינו כבדרך קבע ומתעסקים באושר שבחיינו". המשתתפים מתבקשים להעלות רשימה המסבירה מדוע טוב להם בחיים, ואיזו סיבה יש להם לקום בכל בוקר.

טוב, המלה "אושר" לא בדיוק שגורה על שפתי, ולא מהווה חלק מהלקסיקון השוטף שלי. מן הסיבה הפשוטה שלא ברור לי מה זה, ואם בכלל ניתן לדבר על אושר או שמחה גדולה מעבר לרסיסים בחיים. בהחלט כן אפשר לדבר על סיפוק, הנאה, עניין ואיכות חיים (במובן הרחב של well being). אבל החלטתי בכל-זאת להשתתף, אז אין טעם לפרט את הסתייגויותי מן המונח "אושר", לא כן? הדבר הכי קרוב לאושר נגרם לי משתי השותפות שלי על ארבע, משי ושלג. הנה הזדמנות נפלאה לפרסם את התמונות שלהן, ולומר להן תודה גדולה על שהן חלק מחיי.

משי

שלג

Read Full Post »