קרוא וכתוב

ממש בתחילת הקשר בין הפוליטיקאי גדעון סער לבין העיתונאית גאולה אבן, התייחסתי לבעייתיות האתית בכך שאבן ממשיכה לעסוק בתחום הפוליטי בנסיבות אלה. כאשר כל מלה שהיא אומרת או בוחרת שלא לומר, יכולה להיות מושפעת מהאינטרסים של בן זוגה, או לפחות ליצור מראית עין כזאת. ומראית העין אף היא חשובה בעניינים אתיים של ניגוד עניינים. למעשה, לא סתם התייחסתי אלא הקדשתי לנושא ב-2012-2013 לא פחות משלושה פוסטים (מיד הקישורים).

המשך »

המאבק שלי III, II, I מאת קרל אוּבֶה קְנַאוּסגוֹרד. מנורווגית: דנה כספי. מודן.

אני נמצאת בעיצומה של הקריאה בכרך השלישי של היצירה האוטוביוגרפית 'המאבק שלי', של הסופר הנורווגי קרל אובה קנאוסגורד, וממשיכה ליהנות מכל עמוד. קנאוסגורד הוא סופר שעוטר בפרסים רבים וזכה השנה בפרס ירושלים היוקרתי. אבל לא רק שקשה לי לכתוב על היצירה הזאת, קשה לי אפילו לשים את האצבע על מקור הקסם שמהלך על קוראיו 'המאבק שלי'. אולי השילוב בין זכוכית המגדלת שתחתיה שם קנאוסגורד את חייו, על פרטי הפרטים הקטנים שלהם שהוא מתאר, עם ה-zoom out לתובנות מרהיבות שהוא מעניק לנו מדי כמה עמודים. תובנות שנדמות בעיני לחלונות שהוא פותח ובעדם נשטף העולם הנקרא, ודרכו גם עולמה של הקוראת, באור בהיר וצח.
למשל, בכרך השני הוא כותב:

המשך »

סוס אחד נכנס לְבָּר מאת דויד גרוסמן. הספריה החדשה 2014, 198 עמ'.

את 'סוס אחד נכנס לבר', שזיכה את גרוסמן ואת המתרגמת לאנגלית ג'סיקה כהן בפרס מאן בוקר הבינלאומי בשבוע שעבר – לא קראתי לפני כן. (קראתי שני ספרים אחרים מתוך ה-shortlist של המועמדים לפרס). מיד למחרת אצתי לספרייה, ואת הספר, שבלעתי ממש, אהבתי מאוד. אני מציינת זאת משום שזה רחוק מלהיות המצב אצלי ביחס לחלק גדול מספריו של גרוסמן. כן אהבתי את כתיבתו המסאית, ב'הזמן הצהוב' וב'נוכחים נפקדים', ובעיקר אני מוקירה לו תודה גדולה כאינטלקטואל, על דמותו המוסרית מעוררת ההערכה, ועוד יותר מכך פשוט על האנושיות שלו. אבל מתוך יצירות הספרות שכתב, נדמה לי שמלבד 'עיין ערך אהבה' ועוד חלקים מספר או שניים אחרים – אל רוב ספריו לא התחברתי. יש ברבים מהם רעש יתר שמלווה את הקריאה, רעש שנוצר ממה שבאין מלה טובה יותר אקרא לו פטפוט. הספר הזה, לעומת זאת, הוא לא פחות ממבריק. הוא גם השאיר בי סקרנות גדולה לראות את התרגום האנגלי שלו (את המתרגמת אני מכירה), שכן קשה לתאר ספר קשה יותר לתרגום. ספר כל–כך ישראלי, גם בדיבור, בסלנג, וגם במה שהוא מרפרר אליו. אבל זוהי גדולתה של ספרות במיטבה – שהמקומי מאוד מקבל בה את המשמעות האוניוורסלית.

המשך »

הסרט 'מנצ'סטר ליד הים' שצפיתי בו לפני זמן מה, הוא אחד הסרטים הטובים ביותר בנושא של טראומה ופוסט-טראומה שראיתי. הגיבור חי חיים מנותקים רגשית, ודומה שהוא אטום לחלוטין לסובב אותו ולעצמו. אך בערבים שבהם הוא שותה בבר, הוא חווה התפרצויות אלימות של זעם, שנראות לא מובנות ובעיקר לא פרופורציונליות לטריגרים שלהם, טריגרים שלמעשה הוא עצמו לעיתים קרובות יוצר. שני הדפוסים האלה – ניתוק רגשי מעצמך ותחושותיך, והתפרצויות זעם לא מובנות או מוגזמות, שהן בעצם הדרך הנגישה היחידה להתחבר למה שאת מנותקת ממנו ולהשליך את הכאב הבלתי נסבל – מאפיינים התנהגות פוסט-טראומתית. ואכן, במהלך הסרט נחשפת הטראומה האיומה של הגיבור, ששולטת בחייו מאז. כפי שהוא אומר בשיאו של הסרט, שבו הוא פוגש באקראי את אשתו לשעבר (מישל ויליאמס) ברחוב: “אין שם [בתוכו] שום דבר". הוא מת מבפנים. 

המשך »

המפתח שמתחת לאבן מאת בנג'מין בלאק. מאנגלית: סמדר מילוא. עם עובד 2017, 315 עמ’.

העובדה שמאחורי שם העט "בנג'מין בלאק" עומד הסופר האירי המצוין (והאהוב עלי במיוחד) ג'ון באנוויל, ידועה – משום שהוא עצמו פירסם אותה, ובשלב מוקדם. שלא כמו במקרים אחרים של שימוש בפסוודונים ספרותיים, הוא לא מסתתר מאחורי שם העט הזה לצורך מטרות (ספרותיות או חוץ-ספרותיות) כאלה או אחרות. עם זאת, הוא מוסיף ומפרסם תחת השם הזה ספרים במקביל לספרים שהוא מוציא בשמו הוא. כלומר, יש כאן עבורו פונקציה של הפרדה, ככל הנראה, בין הספרות הרצינית שהוא כותב בשמו, לבין "הסדרה הקלה", שהיא למעשה ספרות מתח פסיכולוגית משובחת.

המשך »

כל מה שלא סיפרתי מאת סלסט אינג. מאנגלית: נעה שביט. תמיר/סנדיק 2016, 277 עמ'.

לידיה מתה. אבל הם עדיין לא יודעים זאת". שורת הפתיחה של רומן הביכורים של סלסט אנג מבהירה מיד שמוקד הרומן הזה יהיה מה שיתגלה, שיוודע, לאחר מותה של לידיה, בתם השנייה והאהובה של ג'יימס ומרילין לי. התעלומה בספר סובבת כביכול סביב השאלה מה קרה ללידיה, כלומר, מה הביא למותה (שכן אודות עצם מותה אנו יודעים מיד, כאמור). אבל המוקד האמיתי של הספר הוא מה שאיננו יודעים. מה שלא יודעים הוריה של לידיה על בתם, ולא פחות מכך על ילדיהם האחרים, ניית והאנה. שכן ג'יימס ומרילין, כל אחד בדרכו ובדרכה, לא רואים באמת את לידיה. ואת שני ילדיהם האחרים כמעט אינם רואים כלל. כמו שקורה לא מעט, הם משליכים על לידיה את ציפיותיהם הנכזבות מחייהם הם. והספר משרטט לפנינו כיצד משא של ציפיות יכול להביא אדם צעיר לקרוס תחתיו. התבגרות אמיתית יכולה לקרות כאשר אדם מוצא את דרכו הוא. זהו סיפור החניכה הקלאסי. במקרה הזה, לא תתקיים חניכה, לפחות לא של הגיבורה המתה. אבל הוריה יזכו לחניכה מאוחרת, ובעיקר לסוג של תיקון. אף כי במחיר כבד מנשוא.

המשך »

מזל קטן מאת קלאודיה פיניירו. מספרדית: יוסי טל. תשע נשמות, 2016, 245 עמ'.

על כריכת הרומן היפה הזה הוא מתואר כ"'מותחן מלודרמטי' מלא עוצמה". זהו אכן ספר מלא עוצמה שקטה, אך הכותרת "מותחן מלודרמטי" עושה לו עוול בעיני. העלילה ללא ספק בונה מתח מסוים, באשר מפתיחת הספר ברור לנו שמשהו נורא קרה, והוא מתגלה אט אט. לכן גם אמנע מספוילרים. אך למעשה הארוע הטראומתי, שטלטל את חייה של הגיבורה, נחשף במלואו בערך בשליש הספר. כשחלקו השני – הנקרא ‘טוב לבם של זרים’ – מוקדש לניסיונה להבין את מה שקרה לה בעקבותיו.

המשך »

המגפה הסמוקה מאת ג'ק לונדון. מאנגלית ואחרית דבר: ניצה פלד. נהר, 2017, 108 עמ'.

לאחר עלייתו של טראמפ לשלטון בארה"ב היתה עדנה לספרים מסוגת הדיסטופיה. על-פי הדיווח, ספרים כמו '1984' ו'חוות החיות' של ג'ורג' אורוול, 'עולם חדש אמיץ' של אלדוס הקסלי, 'פרנהייט 451' של ריי בראדבורי, 'מעשה השפחה' של מרגרט אטווד, ו-'It Can't Happen Here' של סינקלר לואיס – רשמו מגמת עלייה מרשימה במכירות.

המשך »

הנני מאת ג'ונתן ספרן פויר. מאנגלית: קטיה בנוביץ', כנרת,זמורה-ביתן, 653 עמ'.

'הנני' – ספרו של ג'ונתן ספרן פויר – הוא רומן שאפתני. אהבתי אותו מאוד. הוא לא היה ארוך מדי בעיני (נהניתי מכל דף), ואף אם יש בו מעט קיטשיות, כפי שיש המבקרים, היא לא הפריעה לי כלל ליהנות ממנו מאוד. זהו ספר משעשע, אך לא קליל. הוא גדוש בתובנות צורבות ורציניות. ומתחת לשנינות רוחש לא מעט עצב. 'הנני' הוא ספר מאוד יהודי-אמריקני, שקולו הייחודי מתכתב עם המסורת הספרותית הזאת.

המשך »