קרוא וכתוב

לא אימא שלי, מאת תומס ה' אוגדן. מאנגלית: יואב כ"ץ. עם עובד 2018, 318 עמ'.

זהו כבר ספרו השני של אוגדן שמתחיל במה שנראה הבטחה גדולה ומסתיים באכזבה רבתי מבחינה ספרותית. ועל אף שככלל מאז שאני מפרסמת ביקורות ספרים רק בבלוג אני נהנית מהפריווילגיה לכתוב בעיקר על ספרים שאהבתי, עניין אותי הפעם לנסות לבדוק ולנסח למה. מה מקור האכזבה ולמה בכל זאת רציתי לקרוא בספרו השני. התשובה לשתי השאלות האלה היא כנראה שיש באוגדן משהו מטעה, מתעתע. ספריו מושכים בעיקר בגלל הנושאים שבהם הוא עוסק. נושאים שנראה שהוא שואב מנסיונו כמטפל – אוגדן הוא פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי. אבל על אף שיש קשר בין טיפול לבין בניית נראטיב, ודאי שלא כל מטפל מוצלח (גם אם הוציא ספרי עיון מצליחים בתחום התמחותו), הוא מספר או סופר מוצלח. כך, ספרו הקודם – הפרטים שהושמטו (עם עובד 2016), נקרא בעיני יותר כדוח מקרה מהקליניקה מאשר כספרות. תורם לכך גם הקול שלו, שהוא קול קלינאי יותר מספרותי.

המשך »

כאב. כאב. כאב.
כאב כל הזמן.
שישה וחצי שבועות של כאבים קשים. ללא אופק, ללא סוף.
משככי כאבים. כל הזמן. שגם הם לא עוזרים די.
אי אפשר למצוא תנוחה נוחה. לא לשבת. לא לעמוד. לא ללכת.
במיטה כל תזוזה מפיקה זצים של כאבי אימים המפלחים את כל הגוף. לעיתים גם בעמידה. הקימה מהמיטה – כאבי תופת. צרחות של כאב.

מוגבלות. תלות. אובדן עצמאות. החיים שלי מופקעים ממני באחת.

במיטה גם אי אפשר לקרוא. רק לשכב על צד אחד. שבועות. ובכל זאת מנסה לקרוא פה ושם, אפילו בעמידה. כי איך אפשר בלי, כי זאת הנחמה היחידה.

המשך »

ערב ההשקה לספרי “זכויות אדם: מבוא תאורטי”, שהיה אמור להתקיים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב ב-9.5 – נדחה.
על מועד חדש תבוא הודעה.

אתכם הסליחה.

ניתן לרכוש את הספר בחנויות הספרים או ישירות באתר ההוצאה.

אמש בשעה מאוחרת יחסית כתבתי פוסט על היבט מסוים בהסכם עם נציבות האו”ם שנתניהו הודיע עליו. מזמן לא התיישבתי לכתוב משהו ממש עם התרחשות הארועים. לזכותי ייאמר שאת הפסקה האחרונה ברשימה פתח המשפט “בהנחה שמה שהתפרסם בנושא מדויק, ולא נעמוד מחר מול שוקת שבורה”… ובכן, הבעיה ככל הנראה לא היתה בפרסום לא מדויק של פרטי ההסכם, אבל לעומת זאת עמדנו מול שוקת שבורה כבר בהמשך אותו ערב. למעשה, תוך כדי שאני מתכוונת להעלות את הרשימה לבלוג. שמשהו קרה להסכם הבנתי מציוצים עקיפים בטוויטר. נתניהו התעלה אפילו על עצמו, יש להודות, במהירות שבה התהפך הפעם. איפה ה”משילות” שבה הוא מתהדר? מסתבר שמי שמושל הם המגיבים בחשבון הפייסבוק שלו.

המשך »

ההתעניינות הפתאומית בזכויות עצירים אולי מקוממת בשל סיבותיה, אך יש לה פוטנציאל מבורך לשפר בסופו של דבר את זכויות האדם של כולם

בעיתוי מעניין, שבו נעצרים ונחקרים מקורבי ראש הממשלה, בפרשיות שבחלקן עולים חשדות כבדים גם כלפיו, גילו שרים בממשלה שגם לעצורים יש זכויות אדם. ושלא תמיד הן מכובדות. החל מתנאי המעצר (פשפשים, וטענות בדבר שינה מועטה ועיכוב באפשרות לראות רופא), עבור בפרסום צילומים של החשודים בשעתם הקשה, שעה שהם מובאים להארכת מעצר, ועד לעצם השאלה האם השארתם במעצר היא הכרחית, או שמא משרתת מטרות אחרות, שאינן עולות בקנה אחד עם העילות הקיימות בחוק המעצרים לשלילת חירותו של אדם, חירות שהיא זכות חוקתית בישראל.

המשך »

שמחה מאוד לבשר שספרי השני – זכויות אדם: מבוא תאורטי – יצא לאור בימים אלה בהוצאת רסלינג.
בקרוב בחנויות הספרים, ואפשר גם לרכוש דרך אתר ההוצאה.

על כריכת הספר:

המשך »

בחודש הבא יתקיים ברמב"ם הכנס הראשון של "המסע החברתי להבראת הרפואה". איזה יופי. כמה נחוץ, להבריא את הרפואה. וכמה חבל שגם בכנס הזה אנשי הרפואה מדברים עם עצמם, ואל עצמם. בלי לשתף את מי שבריאותם והבראתם היא יעדה של הרפואה. לא, לא "קליינטים", ה"לקוחות" של המערכת, ביטוי נתעב שהשתרש באותה מערכת, כאילו אנחנו קונים ממנה מזרונים. אלא פציינטים. המלה "פציינט" באה מלשון "סבל". עניין שרבים מדי מהרופאים והאחיות נוטים לשכוח.

המשך »

במזל סרטן: מסע לבלי שוב מאת אילנה המרמן ויורגן ניראד. (מהדורה מחודשת), אחוזת בית 2017, 324 עמ'.

על ספרם של המרמן וניראד שיצא לראשונה ב-2001 (בהוצאת עם עובד), כתבתי בזמנו ב"מעריב", ברשימה שכותרתה "מבט ישיר במוות". עכשיו החליטה המרמן לערוך את הספר ולהוציאו מחדש, בהוצאת אחוזת בית. השינוי העיקרי הוא הפיכת הספר משני סיפורים נפרדים לסיפור אחד, ששני הקולות המספרים – של יורגן ניראד החולה ההולך אל מותו, ושל אילנה המרמן אשתו המלווה אותו במסעו – שזורים בו זה בזה לסירוגין, ב-11 פרקים. זוהי החלטה נכונה המיטיבה עם הספר הנוקב הזה. שכן מדובר אכן בסיפור אחד, המסופר משתי נקודות מבט או זוויות ראייה, ובמסע משותף של בני הזוג בזמן אמת (ככל שאפשר באמת "ללוות" אדם אל מותו במסע הכה בודד הזה). העריכה החדשה משקפת זאת והופכת את הספר ללכיד ושלם יותר. למהדורה המחודשת נוסף גם נספח המביא את עיקרי הפולמוס שהתעורר בעקבות יציאת הספר, בשל הביקורת שמתח על כשלי המערכת הרפואית להתמודד באופן אנושי עם חולים סופניים ובני משפחותיהם. גם ההקדשה בפתח הספר השתנתה, לדאבון הלב. מ"לזיוה, שליוותה אותנו לאורך כל הדרך", ל "לזיוה אחותי, שליוותה אותנו כל הדרך, ובתוך פחות משנה מתה אף היא במחלת הסרטן".

המשך »

אלינור אוליפנט ממש בסדר מאת גייל האנימן. מאנגלית: הדסה הנדלר. כתר 2017, 350 עמ'.

גייל האנימן כתבה ספר יפהפה, אנושי ונוגע ללב. ספר בעל רובד משעשע, שבה בעת חדור בעצבות גדולה. הקלילות שבה מספרת אלינור אוליפנט על חייה איננה מסווה באמת את הכאב הנמצא עמוק בפנים. כה עמוק, עד כי היא לא תצליח להגיע למקורותיו לבדה. אף כי הרמזים הפזורים בספר מאפשרים להבין בשלב מוקדם יחסית שמשהו נורא קרה לה בילדותה, ולפענח כבר במהלך הקריאה מה בדיוק ארע אי אז בעברה הרחוק.

המשך »

הפטריוטים מאת סאנה קרסיקוב. מאנגלית: אמיר צוקרמן. מחברות לספרות / כנרת, זמורה-ביתן, דביר 2017, 592 עמ'.

תוך כדי קריאת הספר הזה התלבטתי ביני לבין עצמי איך נכון יהיה לכנות אותו. מרשים? חזק? גדוש? ספר שקשה להאמין שהוא רומן הביכורים של המחברת? (קדמו לו סיפורים שפירסמה). אך לא פחות מכך נאבקתי למצוא את הרגש המתאים מתוך שלל הרגשות שמעוררת הקריאה בו. ככל שהתקדמתי בקריאה התבהרה לי לפחות השאלה האחרונה: הרגש העיקרי שהתעורר בי בעקבות הפטריוטים הוא עצב עמוק. עצב על דור שהלך שבי אחרי אוטופיה שלא היתה אלא שלטון טוטליטרי אכזרי, הרומס את האדם ואת כל היקר לו.

המשך »