Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘בג"צ’

לבג"צ אין סמכות לפסול חוקי יסוד, אם תבחר הכנסת לחוקק אותם

השופטת בדימוס (בביה"מ העליון) דליה דורנר אמרה כי עיגון התיקון לחוק האזרחות בחוק יסוד שיסדיר את הכניסה לישראל עומד בניגוד לעמדת שופטי בג"צ. למעשה, בפסק-הדין שניתן השבוע בעניין חוק האזרחות, השופטים לא נקטו עמדה בשאלה אם ניתן להסדיר סוגיה זו בחוק יסוד, אלא רק בשאלה אם החקיקה הקיימת נוגדת את חוקי היסוד הקיימים. למרות שהחוק לא נפסל, ברוב דחוק, יש יסוד לטענה כי מהותית היה רוב לדעה כי הוא פוגע בזכות יסוד חוקתית. הבוקר ניתן פומבי לעמדתו של הנשיא ברק (בדוא"ל אישי "שהגיע לידי הארץ"), כי אם הכנסת תחוקק שוב את החוק בנוסחו הנוכחי, מבלי להכניס בו שינויים, הוא ייפסל בבג"צ. אך עניין אחר לגמרי הוא אם הכנסת תבחר להסדיר את הנושא בחוק יסוד, כשהיא פועלת כרשות מכוננת. יתכן שדורנר צודקת, ורוב שופטי בג"צ סבורים שזה לא יהיה חוקתי, אבל השאלה היא מהי הנפקות של עמדתם?

ההלכה היא כי חוקי יסוד גוברים על חקיקה רגילה, וזו יכולה להיפסל אם איננה חוקתית. אבל מה קורה אם יש התנגשות בין שני חוקי יסוד? לכך הלכה זו איננה מתייחסת. כך, אם בג"צ פוסל חוק רגיל בטענה שאיננו חוקתי, פתוחה האפשרות בפני הכנסת להפוך אותו לחוקתי. לא בג"צ מכונן את החוקה, הוא רק מפרש אותה. נניח שהכנסת אכן תסדיר את הנושא הנדון בחוק יסוד. מה יקרה אם חוק יסוד זה – על-פי הפרשנות שתינתן לו – יפגע בזכות החוקתית לכבוד, נניח, המוגנת בחוק יסוד אחר? מכיוון שחוקי היסוד נהנים מאותה דרגה נורמטיבית, יהיה על בג"צ, קרוב לוודאי, להפעיל את הכללים המופעלים במקרה של חקיקה רגילה המתנגשת; כמו זה שחקיקה מאוחרת גוברת על חקיקה מוקדמת, וחקיקה ספציפית גוברת על חקיקה כללית.  פסילת חוקי יסוד יכולה להתרחש רק אם מוסכם כי קיימים עקרונות על-חוקתיים, המגבילים את הכנסת בכינון חוקה, לא רק בחקיקת חוקים רגילים. ייתכן כי עקרונות כאלו קיימים. נניח, אי-אפשר לקבוע בחוק יסוד שמותר להרוג קבוצת אוכלוסייה מסוימת. אבל העקרונות הללו מוגבלים מאד.  ככל הזכור לי, כבר היתה התייחסות בפסיקה לכך שפסילת חקיקה אפשרית רק לגבי חקיקה רגילה. אפילו בפסק-הדין המדובר, מציין השופט אדמונד לוי כי "כל עוד חפצה הכנסת בכובעה כבית-המחוקקים בקביעתם של הסדרים בחוק – להבדיל מחקיקת יסוד – כפופה היא לאותם עקרונות שקבעה היא-עצמה בשבתה כרשות מכוננת". (ההדגשה שלי).

כל זה אינו בא לחווֹת דעה האם נושא הכניסה לישראל צריך להיות מוסדר בחוק יסוד ולא בחוק רגיל. ברי כי אין להפכו לחוק רגיל, קל וחומר לא לחוק יסוד, במתכונתה הנוכחית והפסולה של הוראת השעה. זה כן מדגיש את חשיבותה של זהירות בחקיקת חוקה. כמסמך-העל החוקי של מדינה צריכה חוקה להפגין לכידות ועקיבות, ולא להיארג טלאים טלאים, מעשה שליפה מהמותן, מכּורח קונסטלציות פוליטיות. זוהי המחשה נוספת לכך שספק אם החברה הישראלית כיום מסוגלת לנפק חוקה ראויה. [ראו גם כאן].

Read Full Post »

ביום ראשון 14.5 יתן בג"צ את הכרעתו בעתירות שהוגשו נגד חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה). החוק מונע ישיבה בארץ וכל מעמד אזרחי מפלסטינים תושבי השטחים, גם כאלו הנישאים לאזרחי ישראל. לקראת הכרעה, ריכוז של מאמרים שפירסמתי בנושא בשנים האחרונות.
עדכון (14.5) – בג"צ דחה את העתירות בשישה קולות מול חמישה. פסק הדין.

התחתנתם? תעזבו! (הארץ, 18.8.2003) – האם שמירת אופיה היהודי של המדינה יכולה להצדיק את חוק האזרחות החדש? מטרה, ראויה ככל שתהיה, איננה יכולה להכשיר את כל האמצעים. לא ניתן לטעון ביושר, כי אין זו פגיעה בזכות לחיי משפחה אם דורשים מאזרח לעזוב את ארצו כדי לקיים את חיי המשפחה שלו.
אזרחות שווה (הארץ, 24.5.2005) – מה אפשר ללמוד מהמשפט הבינלאומי על חוקי הגירה ואזרחות, בהקשר של החוק הישראלי הנדון.
"שיגורו בג'נין?" (הארץ, 20.2.2006) – הוועדה המייעצת לבחינת מדיניות ההגירה לישראל פירסמה מסקנות ביניים. על מסקנותיה לגבי מהגרי עבודה ופליטים יש לברך. המלצותיה בנוגע להגירת נישואין, לעומת זאת – בעייתיות. אין נתונים; אין הבחנה בין התאזרחות לישיבה בארץ; יש דרישות כלכליות; אין כמעט התייחסות לכך שהפגיעה היא באזרחים הערבים, המתחתנים עם בני עמם; ולמרות שהשופט חשין שלח אותם לגור בג'נין, ישראל אוסרת על כניסת אזרחיה אל שטחי A. אז איפה הם יממשו את זכותם לחיי משפחה?

Read Full Post »

"אני אדם מוסרי" הצהיר סגן הרמטכ"ל דן חלוץ בתצהיר התשובה שלו לבג"צ, בעתירה שהוגשה נגד מינויו לתפקידו. הצהרה כזאת של אדם על מוסריותו מעוררת גיחוך; במיוחד כשמדובר בדן חלוץ, שישן כל כך טוב בלילה אחרי שפצצה שהטילו מטוסיו הרגה 16 פלסטינים חפים מפשע. אבל מגוחך לא פחות הוא חיובו של אדם למסור דין-וחשבון על "עמדתו הערכית" לבית המשפט הגבוה לצדק. האם בית המשפט נהפך למשטרת המוסר?

"הכול שפיט"

אנו נוטים לשכוח שתפקידו של בית משפט הוא תפקיד משפטי, שעיקרו הוא לברור בסכסוכים על-פי דין. חלק גדול מהאחריות לכך שכל סוגייה ציבורית מגולגלת כיום לפתחו של בית המשפט העליון מוטלת על נשיאו אהרן ברק, שהרחיב את זכות העמידה לרוחב פתחו של שער ובמקביל קבע שהכל שפיט. אבל אחריות לא קטנה מוטלת גם עלינו כציבור, שבוחר לא להתמודד עם שאלות קשות בכלים הציבוריים ומעדיף להפוך כל בעיה לטעונת הכרעה משפטית.

בית המשפט איננו שומר המוסר הציבורי ושופטיו לא מונו כאוכפי המוסר ומגיניו. אדם יכול להישפט על מעשיו או על התבטאויותיו כאשר הן עומדות בניגוד לחוק (כמו הסתה לגזענות), לא על התבטאויות פסולות מבחינה ערכית וציבורית. על אלו שופט הציבור; ולשם כך פתוחות בפניו מגוון דרכים של מחאה ופעולה. הדיון המשפטי צריך להתמקד בשאלה האם ההפצצה שדן חלוץ הורה עליה בזמנו, כמפקד חיל האוויר, היתה פשע מלחמה, לא בשאלה אם מה שהוא אמראחר-כך לעיתון 'הארץ' מפגין קהות חושים מוסרית. בית המשפט, מיותר לומר, לא ייכנס לשדה המוקשים של דיון משפטי בפשעי מלחמה לכאורה שמבצע צה"ל בשטחים. לעומת זאת הוא גם לא יתערב במינויו של חלוץ לסגן הרמטכ"ל. בַּדרך הוא יביע את מורת רוחו מהתבטאויותיו של חלוץ, ובכך אין לו שום יתרון על-פני הסתייגות שאני או אתם נביע.
לא סגי, אלא שהתוצאה הלא-רצויה של כל המהלך הזה היא מתן לגיטימציה של בית המשפט למעשים שלא ייעשו, תוך מתיחת ביקורת על דברים שלא יפה לומר. זוהי התוצאה ההרסנית ביותר של משפטיזציית היתר של הדיון הציבורי בישראל: מתן הכשר משפטי שסותם את הגולל על הדיון שחייב להתקיים במה שלא ייעשה, גם אם הוא חוקי.

Read Full Post »

היועץ המשפטי לממשלה ממליץ לראש הממשלה "לבדוק לעומק את החלת אמנת ז'נווה בשטחים". מדובר באמנת ג'נבה הרביעית, בדבר הגנת אזרחים בזמן מלחמה, שהיא חלק מן המשפט ההומניטרי הבינלאומי (המוכר בשמו האחר כ"דיני המלחמה", אם כי כיום מעדיפים את המונח "סכסוך מזוין" על-פני "מלחמה"). ישראל היא צד לאמנה. עד כאן המוסכם. כדי להבין על מה המחלוקת, יש להבחין בין שתי סוגיות בכל הנוגע למעמדה של אמנת ג'נבה הרביעית אליבא דמדינת ישראל. האחת – תחולה. השנייה – שפיטות. המשך…

Read Full Post »

בג"ץ הורה השבוע למדינה להגדיר תוך 10 ימים מהו הסטנדרט לקיום אנושי מינימלי בכבוד. זה איננו "ליקוי מאורות" כפי שכתב נחמיה שטרסלר בהארץ ביום שלישי, בטענה כי בכך מרחיב בית המשפט את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עד אבסורדום; שכן ללא ספק לאנשים יש זכות לקיום אנושי נאות (ולא רק מינימלי). אבל הטענה כי זהו אינו נושא משפטי אלא פוליטי ראויה לבחינה מעמיקה. מרגע  שזכויות חברתיות יוכרו כזכויות חוקתיות, יוכל בג"ץ, במסגרת הביקורת השיפוטית, גם לבטל צעדים והסדרים כלכליים. הטענה כי בכך הוא מתערב בסדרי-עדיפויות פוליטיים איננה טענה של מה בכך. סדרי-עדיפויות אלו הם ביטוי לרצון הדמוקרטי שגם מאחוריו מסתתרת זכות שחשיבותה לא מבוטלת: להשתתפות פוליטית וקביעת סדרי החברה.

זכויות כלכליות וחברתיות אינן חדשות על הנייר: הן מנויות בהכרזה האוניברסלית בדבר זכויות-האדם משנת 1948. המחלוקת האידיאולוגית לגביהן בין מזרח למערב, במשך שנות המלחמה הקרה, גרמה לכך שההכרזה לא תורגמה לאמנה אחת אלא לשתיים: אחת בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות ואחרת בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות. בפועל, רוב ארגוני זכויות-האדם עסקו בעיקר בזכויות האזרחיות והפוליטיות. בשנים האחרונות השתנתה המגמה וכיום זהו "בון טון" בארגונים אלו לקדם במקביל (ואפילו ביתר עוז, למען הדימוי העצמי) את הזכויות הכלכליות והחברתיות. המשך…

Read Full Post »

בשבוע שעבר התפרסמו הנימוקים של הכרעת בג"ץ בשאלה האם מותר לרשויות המדינה במקרה של התקפה צפויה מצד עירק, להפקיע זמן שידור גם מהערוצים הזרים כדי להקרין סרטון הדרכה של דובר צה"ל. בית-המשפט החליט בזמנו להכריע בשאלה למרות שהמלחמה חלפה הלכה לה ללא איום על ישראל. העותרים טענו כי ההשתלטות הזו על המסך חורגת מכלל ה"הודעה" שהחוק מתיר לממשלה לשדר בשעת חירום ותקפו את המידתיות והסבירות של החלטת הרשויות.

ברוב דעות של שניים (דורנר וריבלין), נגד דעתו החולקת של השופט טירקל, קיבל בית המשפט את טענת העותרים כי יש בהפקעת זמן השידור פגיעה מהותית בחופש המידע, בחופש הביטוי ובזכות לאוטונומיה וכי האמצעי המוצע עולה על הנדרש כדי להגן על החיים, שהוא הערך שבשמו ביקשה המדינה לפעול.

בדעת המיעוט שלו, לא קיבל השופט טירקל את טענת העותרים כי תיפֵּגע אפשרותם לקבל "מידע אמין ופרשנות מגוונת של המאורעות ומשמעותם" מערוצי החדשות הזרים, וזאת במשך "תקופה בלתי מוגדרת, שתהיה נתונה לשיקול הדעת המוחלט של שלטונות הצבא", שכן פרק הזמן המיועד להקרנת המידע אמור היה לנוע בין 5 דקות ו-12 שניות לבין 15 דקות במירב. טירקל סבר כי הפגיעה שבה מדובר היא שולית, "זוטי דברים". מול הפגיעה הקלה בחופש הביטוי ובחופש המידע ניצבת במלוא כובדה הפגיעה בזכותם של בני הציבור לחיים ובזכותם להגנה על חייהם, והאיזון שמצאה הממשלה ראוי בעיניו. בסיכום דבריו כותב טירקל: "יש עקרונות שטוב לו לאדם שימות ואל יפר אותם (…) מניעת צפיה בערוץ חדשות זר במשך דקות ספורות, שמטרתה שמירת חייו של הצופה, אינה הפרה כזאת".

דעתו של טירקל לא התקבלה, כאמור. בית המשפט העליון, זה שמתיר בשם "ביטחון המדינה" להרוס בתים ולגרש, איננו סבור שהזכות לחיים של אותם אזרחים ממש שווה 15 דקות בטלוויזיה. פרופורציות.

Read Full Post »

אדם שאיננו אזרח ישראלי נישא בישראל לאזרחית ישראלית. לאחר זמן, כפי שקורה לעתים, נולדה להם בת. האב הגיש בקשה לקבל אזרחות ישראלית וקיבל ממשרד הפנים אשרת תושב ארעי, שהתחדשה מדי שנה, במסגרת מה שמכונה "תקופת מבחן מדורגת" (לקראת קבלת אזרחות). כעבור זמן, גם זה קורה, נפרדו בני הזוג. האשה ביקשה ממשרד הפנים לבטל את ההליך המדורג לבעלה והמשרד החליט כי תוקף האשרה הארעית יפוג עם גירושיו מאשתו. הבעל עתר לבג"ץ וביקש כי בית-המשפט יורה למשרד הפנים להמשיך ב"מבחן המדורג" בעניינו עד לקבלת אזרחות ישראלית. או למצער, לקבל תושבות קבע מכוח היותו אב לאזרחית ישראלית. בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ (בהרכב ברק, חשין ובייניש) דחה את העתירה וקבע כי מדיניותו של משרד הפנים – לפיה אין בעצם הורותו של זר לקטין שהוא אזרח ישראלי כדי להצדיק להעניק לו מעמד של תושב קבע – הינה מדיניות סבירה. עתירה בבקשה לקיים דיון נוסף נדחתה על-ידי השופט מצא.

אז ככה. בישראל של 2003, אם זוג מתגרש ואחד מן ההורים שאיננו יהודי טרם עבר את כל מסלול החתחתים של קבלת אזרחות – הוא חייב לעזוב את הארץ ולהיפרד מבתו. הילדה צריכה, בנוסף לטראומה שהיא עוברת עם גירושי הוריה, גם להיפרד מאביה. בתשובתו לעתירה אמר משרד הפנים, אגב, כי הוא מוכן להעניק לעותר אשרות ביקור "נדיבות", שיאפשרו לו לבקר את בתו מעת לעת. מאד התרשמתי. משרד הפנים שוכח שלא כולם קונים את כרטיסי הטיסה שלהם על-חשבון המדינה. ואם מחר יתחלף שר הפנים (או נכון יותר, הפקיד האחראי) והמדיניות תשתנה בהתאם? מי יכול וצריך לסמוך על "נדיבות לבו" של השלטון? מישהו שמע שם על הזכות לאי-התערבות בחיי המשפחה, שהיא חלק מן ההתחייבויות הבינלאומיות של ישראל? פסיקות רבות של בית המשפט האירופי לזכויות אדם מתחבטות בשאלה מה נחשב להתערבות שרירותית בחיי המשפחה, כדי לקבוע אם הזכות הזאת נפגעת כאשר לא מעניקים להורים אזרחות בגין ילדם, בנסיבות שונות.

על-פי החוק הישראלי יש לשר הפנים שיקול דעת בהפעלת סמכותו זאת. הוא לא מחויב לא לתת אזרחות. אז על מה מסתמכים השיקולים שלו? ולמה אמנוֹת שעליהן חתומה ישראל אינן חלק מהם?

ואני שואלת עוד: נניח שלא רוצים לתת לאותו אדם אזרחות ישראלית. למה, למען השם, אי אפשר לתת לו מעמד של תושב קבע? איך הקמנו לעצמנו מנגנון אכזרי כזה, שקורע אבות מבנותיהם הקטנות רק משום שאינם יהודים?* ואיך יתכן שעם למוד סבל, משהקים מדינה, שם על עצמו שופטים שמוכנים לאשר החלטות כאלו? איך?

(*) לו היה יהודי היה מקבל אזרחות בזכות עצמו, כמובן.

Read Full Post »

« Newer Posts