Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘בג"צ’

דוברות המרכז הבינתחומי מסרה כי, "דרך הפעולה של בצלם לא מקובלת על רייכמן", כך מדווח היום גדעון לוי בהארץ. הפרופ’ למשפטים אוריאל רייכמן הוא נשיא הבינתחומי, מגדולי הדוחפים לחוקה לישראל ומועמד לשעבר לשר החינוך מטעם שינוי.

את בג”צ הוא עדיין רוצה להשאיר. בכל אופן, אם לשפוט מכך שרק לאחרונה הוא עתר למוסד הזה יחד עם עמיתו פרופ’ אמנון רובינשטיין, בתביעה לכפות את לימודי הליבה על בתי-הספר החרדיים. אבל בצלם – כנראה שעדיף בלי. עדיף בלי מי שמציב מראה לא מחמיאה מול הציבור הישראלי ומקבלי ההחלטות שלו; שמהווה מקור מידע אמין וחשוב; ושגם כנראה טועה לעיתים, כמו כולנו. עבדתי שם פעם, בבצלם, בתור חוקרת. אני יכולה להעיד על הרצינות ועל הזהירות של הארגון הזה.

איזו חברה מייעד לנו הפרופ’ רייכמן, המגדל בהרצליה דור של משפטנים ואנשי ממשל, בין השאר? חברה ללא ארגונים לא ממשלתיים? חברה שאין בה קולות אחרים, מידע עצמאי וכוח נגד לדיווחים מטעם, לדובר צה”ל שקודם כל מכחיש ורק אחר כך – אם בכלל – בודק?

בהטלת הדופי בארגוני זכויות אדם, שקולו של רייכמן מצטרף אליה כעת, יש משום אי הבנת תפקידה של החברה האזרחית במדינה דמוקרטית. ביקורת עניינית על פעולות השלטון היא מיסודות הדמוקרטיה ומבצרת אותה. חופש הפעולה של ארגונים אלה מהווה ערובה להגנה מלאה על זכויות אדם, שהיא מחובותיו של כל שלטון. רק מדינות טוטליטריות מזהות את השלטון עם המדינה, וביקורת על השלטון עם חוסר נאמנות למדינה עצמה.

בעיני ישראל הראל הארגונים האלה מלשינים; ויהודים שומרי מצוות, הוא כותב היום, מתפללים שלוש פעמים ביום “ולמלשינים אל תהי תקוה”. אבל ליתר ביטחון לא נשאיר זאת בידי שמים, אם לשפוט על-פי היוזמות הצצות כאן לאחרונה להגביל את פעילותם של מי שהראל רואה בהם “שטינקרים”.  זהו מוטיב חוזר בכתיבתו של הראל: באפריל 2001 הוא פירסם מאמר בהארץ בכותרת (ב)צלם בברלין, שבו תקף אותי ואת עמיתי שייצגנו ארגוני זכויות אדם (אני את האגודה לזכויות האזרח, הוא את בצלם), בכנס שנערך בברלין, על “המלשינות, ההתרפסות הכפייתית, החולנית, דווקא על אדמת גרמניה”. הראל לא נכח בכנס. ערב לפני שהתפרסם מאמרו חזרתי הביתה ומצאתי הודעה במשיבון ממזכירתו שהוא חיפש אותי. אבל חשוב  יותר, מה שהפריע להראל, וממשיך להפריע לו עד היום, אינם המעשים המתועדים עצמם ולא העובדה שאלה נעשים בשמנו. כאז כן עכשיו מפריע לו שיהודים “מלשינים לגויים”.

הראל פחות מתוחכם ומלוטש מרייכמן. אבל שניהם חוברים יחד בברית לא-קדושה שמטרתה לקעקע את עבודתם החשובה של ארגוני זכויות אדם (שבהחלט מותר – וצריך – לבקר גם אותם באופן ענייני). התוצאה תהיה דמוקרטיה מדדה. “בלי בג”צ ובלי בצלם”, ייחל פעם יצחק רבין. את בג”צ הם משאירים. בינתיים. את בצלם לא.

Read Full Post »

1. אין קשר בין העובדה שהכתבה שפורסמה בהארץ ב-2008 עברה צנזורה, לעבירה שבה מואשמת ענת קם: ריגול חמור על-פי סעיף 113 לחוק העונשין. העובדה שהכתבה עברה צנזורה יכולה להוות תנא דמסייע לטיעוני ההגנה, שזה לא נעשה מתוך כוונה לפגוע בביטחון המדינה, מה שיכול להקפיץ את העונש המרבי על העבירה לאין שיעור. אבל מסירת ידיעה סודית, כמו גם השגתה או החזקתה שלא כדין, היא עבירה פלילית שאין לה קשר לדיני הצנזורה. על-פי מה שהתפרסם, זאת גם העבירה שבה יכול להיות מואשם עיתונאי הארץ אורי בלאו, שטרם החזיר את כל המסמכים המצויים ברשותו ולכן הוא נשאר בינתיים בלונדון.

2. עיתון הארץ מצטייר כמי שבלהיטותו לפרסום לא בדיוק שמר על מקורותיו כראוי. ולא בפעם הראשונה. עורך הארץ, דב אלפון, הביא לעיתון אג’נדה גלויה שעל-פיה מה שחשוב הוא הקרדיט העצמי. הרבה יותר חשוב ממה פורסם, חשוב שהוא פורסם בהארץ. את זה בטח לא ישכחו עכשיו. בעיקר לא ענת קם. עיתון שכושל בהגנה על מקורותיו, כורת את הענף שעליו הוא יושב. לא שזה מפליא אותי, לאור מה שקורה שם כבר תקופה ארוכה. כמו עוד כמה דברים, התנהלות אתית איננה דבר שניתן לחלוקה. כשהכול מותר כדי להגן על שמו “הטוב” של העיתון, בסוף לא נשאר שם טוב להגן עליו. כשאתיקה נחשבת למותרות שניתן לוותר עליהן, בסוף ננגסת הליבה המקצועית עצמה. כי יש לא מעט כללים באתיקה מקצועית, במקצועות שונים, שנועדו לא רק להגן על הקליינטים שלו אלא גם על האפשרות של המקצוע עצמו להתקיים. כך, למשל, חיסיון רפואי נחוץ לא “רק” כי פרטיות היא ערך וזכות, אלא גם כדי שיישמר אמון בין רופא לחולה, שבזכותו יגלה האחרון לרופא מידע שחיוני לכך שהאחרון יוכל לתת לו טיפול מתאים. וכך גם הגנה על מקורות עיתונאים, שלא נועדה רק להגן על המקורות עצמם אלא גם לאפשר לתקשורת להמשיך לקבל מידע דרך מקורות. אם מקורות פוטנציאליים יידעו שלא יקבלו הגנה – הם לא ימסרו מידע. ואז מה יעשה דב אלפון? יחזור לזב”מ? (מלחשים שהוא לא ממש עזב לגמרי, אפילו).

3. מה שמיטשטש וכמעט נשכח כאן, למרבית הצער, הוא שצה”ל מצפצף על הנחיות ופסיקות בג”צ. “עזוב אותי מהנחיות בג”צ” מצוטט בכתבתו של בלאו מי שהיה אלוף פיקוד המרכז, יאיר נווה. מה שאפשר לקוות לו הוא שאם וכאשר יגיע המקרה של ענת קם לבית המשפט העליון, העובדה שבין השאר היא ניסתה לחשוף מעשים לא-חוקיים של צה”ל, ובעיקר עקיפת הנחיה של אותו בית משפט עצמו – יעמוד לזכותה, ולו בעקיפין. בכך אין, כמובן, כדי לפטור את קם מאחריות פלילית למה שביצעה. אבל צריך לזכור שלנו כציבור לא רק שיש זכות לדעת שצה”ל פועל בניגוד לפסיקת בג”צ בעניין החיסולים. יש לנו חובה (אזרחית) כזאת. יש לקוות שבין כל הפרטים והסוגיות שמעלה הפרשה הזאת – לא יישכח ההיבט החשוב הזה. אולי החשוב ביותר.

Read Full Post »

בפסיקתו החשובה אתמול קבע בג"צ כי כביש 443 ייפתח לתנועת פלסטינים. אני שמחה לפרסם כאן, כפוסט אורח, את מאמרו של פרופ' דוד קרצמר בנושא, שפורסם בהארץ 24.1.2008. זאת כדי להסביר בקצרה את הרקע לעתירה ולא פחות מכך את הצביעות המשפטית המלווה את שלטונה של ישראל בשטחים. המאמר מתפרסם ברשות המחבר, כמובן. המשך…

Read Full Post »

מתברר שבין התאריכים העגולים והחצי-העגולים שהתרכזו להם השנה, מציינים החודש גם 25 שנים לאמנה נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי-אנושיים או משפילים. ללא קשר או עם, בסוף החודש (27-29 בדצמבר) מקיים הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל כנס במלאת עשור לבג"צ העינויים. הכנס יתקיים אחה"צ ברמת-גן (27-28.12) ובירושלים (29.12), בעברית ובאנגלית (בהתאמה). התכנית כאן (PDF).

הרקע לבג"צ: מקו 300 ופרשת נאפסו עד ועדת לנדוי

הורתו של בג"צ העינויים בפרשת קו 300 ובפרשת נאפסו. תקציר למי שעוד לא נולדו אז:
בקו 300 נרצחו בהוראת ראש השב"כ שני מחבלים שנתפסו בחיים בעקבות פיגוע חטיפת אוטובוס. מרוצץ הראשים היה אהוד יתום, לימים חבר כנסת מטעם הליכוד. לציבור דוּוח כי כל ארבעת המחבלים נהרגו במהלך ההשתלטות, אך צילום של אלכס ליבק שפורסם בחדשות, הראה את השניים מוּצאים בחיים מזירת הארוע. בעקבות הפרסום, שעורר סערה ציבורית, הוציאה הצנזורה באופן חסר תקדים צו סגירה לחדשות ונפתחו הליכים משפטיים שהסתיימו כעבור כעשור בזיכוי מוחלט (רע"פ 1127/93). [עד שניתן פסה"ד כבר נסגר חדשות לצמיתות, אף כי לא ע"י הצנזורה ומסיבות אחרות]. עבודתה של ועדה שהוקמה כדי לחקור את הפרשה שובשה קשות ע"י אנשי השב"כ ששיקרו והדליפו במצח נחושה, ולא היססו לטפול אשמה על איציק מרדכי (הקצח"ר דאז) כאילו הוא הורג המחבלים. בסופו של דבר פּוּצצה הפרשה מבפנים, ע"י כמה בכירי שב"כ שתבעו מראש הארגון להתפטר. זה סירב והם פנו בעניין ליועץ המשפטי לממשלה. ראש השב"כ טען כי פעל "ברשות ובסמכות"; על המשנה לפרקליט המדינה (דורית בייניש) הפיץ השב"כ שמועות כאילו קיימה רומן מחוץ לנישואים; היועמ"ש (יצחק זמיר) שהודיע עוד קודם על רצונו לפרוש הוחלף מיד ביועץ נוח יותר לרשויות (יוסף חריש); ובאופן חסר תקדים חנן נשיא המדינה (חיים הרצוג) את אנשי השב"כ המעורבים טרם משפט, על-מנת למנוע אותו. המשך…

Read Full Post »

ראש הממשלה הודיע כי אם יוגש נגדו כתב אישום הוא יתפטר. הפרשנים אמרו כי אין בכך חדשות מרעישות, שכן ממילא קיימת הלכה של בית המשפט העליון (בעניין דרעי ואח"כ פנחסי), כי יש להעביר מתפקידו שר שהוגש נגדו כתב אישום. זאת למרות שאין זו חובה שבחוק אלא עניין שבסמכותו של ראש הממשלה. הם אמרו וכתבו כי (מכוח קל וחומר) ניתן להחיל זאת גם על ראש הממשלה. אני לא בטוחה. יש לי גם ביקורת על ההלכה המקורית. וגם הבחירות לא אוטוטו בשער. המשך…

Read Full Post »

"שלושה מיליון סודאנים" / בקשה אישית משופטי בג"צ / ייל, ולא להתפעל / חשבון / משאת נפש בוסטונית

"שלושה מיליון סודאנים"

פרופ' ארנון סופר רואיין השבוע ברדיו, אם אינני טועה בהקשר של פסיקת בג"צ בנושא חוק האזרחות. הוא הזכיר, בין היתר, את הפליטים מסודאן שישראל – רחמנית בת רחמנית – מחזיקה בכלא. "טובי הלב רוצים לשחרר אותם", אמר. "הם לא מבינים שיש שלושה מיליון סודאנים בדרך לישראל", הוסיף. (אני אפילו לא בטוחה אם הוא אמר "שלושה" או "שישה", הייתי קצת המומה).
הפליטים הסודאנים הגיעו לישראל בדרך לא דרך לאחר שנמלטו ממוראות דארפור, היכן שמאות אלפי אנשים נרצחו, נאנסו, נבזזו והיו לפליטים. זה כנראה הלקח שמבקש סופר שמדינת היהודים תלמד ממלחמת העולם השנייה: לסגור את השערים.

בקשה אישית משופטי בג"צ

אנא, פסקי-דין קצת יותר קצרים. אני לא יודעת כמה מהסטודנטים קוראים (זה היה ניסוח זהיר), אבל רחמנות על המרצים והחוקרים, לפחות.
על פסק הדין עצמו בעניין חוק האזרחות (263 עמ') אני לא כותבת כאן, כרגע, פשוט כי אין לי מה להוסיף מעֵבר למה שנאמר ופוּרשן. אבל התבקשתי לכתוב מאמר על הפסיקה, אז אולי בהמשך.

ייל, ולא להתפעל

עוד מִלה אחת צריך לומר על מכתבו של נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, לחברו עלום השם באוניברסיטת ייל. מכתב "אישי" שהגיע בדרכים "נסתרות" לכותרת הראשית של הארץ אתמול, ועל כך לא נומר מלה נוספת, ולא מפני שאין. מה שעולה מכתיבת המכתב הוא שלנשיא בית המשפט העליון של ישראל חשוב יותר מה חושבים עליו בייל מאשר מה חושבים עליו בישראל. זה מתאים לנו, לא? כלומר, מי יודע אם בית-המשפט היה פוסק נגד עינויים לולא קבוצת ההתייחסות הליברלית בייל. כבר שנים רבות שאנשי זכויות האדם יודעים שכדאי להשקיע מאמצים ולחצים בחו"ל, בדיוק מהסיבה הזאת. אבל כרגיל, זאת חרב פיפיות ואי-אפשר לנסות ולאחוז בה רק כשהלהב מופנה מאתנו והלאה. למשל, מה היינו אומרים לו סקאליה, השופט השמרן מבית המשפט העליון בארה"ב, היה כותב מכתב כזה לאפיפיור, ובו היה מסביר את פסק-דינו על-מנת לרַצות את הקהילה הקתולית? המממ.
פסקי-הדין של בתי-משפט פנימיים מחייבים את הקהילה שבסמכות שיפוטה של המדינה שבה הם פועלים. לכן, עיניו של בית משפט צריכות להיות מכוּונות לקהילה שעבורה הוא פוסק; לא לשום קבוצת התייחסות מחוץ למדינה, נאה ככל שתהיה.

חשבון

חייהם של כמה מהחולים בסרטן המעי הגס, השובתים רעב, יכולים להינצל בזכות הכנסת התרופה שהם זקוקים לה לסל הבריאות, לו היו מקצצים במספר שרי הממשלה בחצי, נניח?

משאת נפש בוסטונית

השבוע ישבתי בבית קפה. אמיתי. כזה שהמלצרית באה לקחת הזמנה, ולא צריך להדגיש חזור והדגש שאני רוצה את המקיאטו בכוס "לא חד פעמית"; בלי להזמין בדלפק ואחר-כך לחכות ולהביא את הקפה לשולחן (אם יש מקום פנוי, בשלושה וחצי שולחנות שבהם אפשר לשבת); מקבלים את המאפה על צלחת ולא בתוך שקית כמו ל-take away, למרות שלא הולכים לשום מקום. ישבתי בחוץ, מתחת למטפס, שלג לרגלי קיבלה את עוגיית הכלבים שלה. היה אחלה.  אמריקה – יש לך עוד הרבה מה ללמוד.

Read Full Post »

לבג"צ אין סמכות לפסול חוקי יסוד, אם תבחר הכנסת לחוקק אותם

השופטת בדימוס (בביה"מ העליון) דליה דורנר אמרה כי עיגון התיקון לחוק האזרחות בחוק יסוד שיסדיר את הכניסה לישראל עומד בניגוד לעמדת שופטי בג"צ. למעשה, בפסק-הדין שניתן השבוע בעניין חוק האזרחות, השופטים לא נקטו עמדה בשאלה אם ניתן להסדיר סוגיה זו בחוק יסוד, אלא רק בשאלה אם החקיקה הקיימת נוגדת את חוקי היסוד הקיימים. למרות שהחוק לא נפסל, ברוב דחוק, יש יסוד לטענה כי מהותית היה רוב לדעה כי הוא פוגע בזכות יסוד חוקתית. הבוקר ניתן פומבי לעמדתו של הנשיא ברק (בדוא"ל אישי "שהגיע לידי הארץ"), כי אם הכנסת תחוקק שוב את החוק בנוסחו הנוכחי, מבלי להכניס בו שינויים, הוא ייפסל בבג"צ. אך עניין אחר לגמרי הוא אם הכנסת תבחר להסדיר את הנושא בחוק יסוד, כשהיא פועלת כרשות מכוננת. יתכן שדורנר צודקת, ורוב שופטי בג"צ סבורים שזה לא יהיה חוקתי, אבל השאלה היא מהי הנפקות של עמדתם?

ההלכה היא כי חוקי יסוד גוברים על חקיקה רגילה, וזו יכולה להיפסל אם איננה חוקתית. אבל מה קורה אם יש התנגשות בין שני חוקי יסוד? לכך הלכה זו איננה מתייחסת. כך, אם בג"צ פוסל חוק רגיל בטענה שאיננו חוקתי, פתוחה האפשרות בפני הכנסת להפוך אותו לחוקתי. לא בג"צ מכונן את החוקה, הוא רק מפרש אותה. נניח שהכנסת אכן תסדיר את הנושא הנדון בחוק יסוד. מה יקרה אם חוק יסוד זה – על-פי הפרשנות שתינתן לו – יפגע בזכות החוקתית לכבוד, נניח, המוגנת בחוק יסוד אחר? מכיוון שחוקי היסוד נהנים מאותה דרגה נורמטיבית, יהיה על בג"צ, קרוב לוודאי, להפעיל את הכללים המופעלים במקרה של חקיקה רגילה המתנגשת; כמו זה שחקיקה מאוחרת גוברת על חקיקה מוקדמת, וחקיקה ספציפית גוברת על חקיקה כללית.  פסילת חוקי יסוד יכולה להתרחש רק אם מוסכם כי קיימים עקרונות על-חוקתיים, המגבילים את הכנסת בכינון חוקה, לא רק בחקיקת חוקים רגילים. ייתכן כי עקרונות כאלו קיימים. נניח, אי-אפשר לקבוע בחוק יסוד שמותר להרוג קבוצת אוכלוסייה מסוימת. אבל העקרונות הללו מוגבלים מאד.  ככל הזכור לי, כבר היתה התייחסות בפסיקה לכך שפסילת חקיקה אפשרית רק לגבי חקיקה רגילה. אפילו בפסק-הדין המדובר, מציין השופט אדמונד לוי כי "כל עוד חפצה הכנסת בכובעה כבית-המחוקקים בקביעתם של הסדרים בחוק – להבדיל מחקיקת יסוד – כפופה היא לאותם עקרונות שקבעה היא-עצמה בשבתה כרשות מכוננת". (ההדגשה שלי).

כל זה אינו בא לחווֹת דעה האם נושא הכניסה לישראל צריך להיות מוסדר בחוק יסוד ולא בחוק רגיל. ברי כי אין להפכו לחוק רגיל, קל וחומר לא לחוק יסוד, במתכונתה הנוכחית והפסולה של הוראת השעה. זה כן מדגיש את חשיבותה של זהירות בחקיקת חוקה. כמסמך-העל החוקי של מדינה צריכה חוקה להפגין לכידות ועקיבות, ולא להיארג טלאים טלאים, מעשה שליפה מהמותן, מכּורח קונסטלציות פוליטיות. זוהי המחשה נוספת לכך שספק אם החברה הישראלית כיום מסוגלת לנפק חוקה ראויה. [ראו גם כאן].

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »