Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘ביקורות ספרים’

למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית? מאת ג'נט וינטרסון. מאנגלית: מיכל אלפון. חרגול/מודן 2017, 207 עמ'.

הסופרת ג'נט וינטרסון כתבה ממואר על ילדותה, על מאבקה להיות מי שהיא, ועל החיפוש אחר חירות אישית, זהות מינית, שפיות ואהבה.

המשך…

Read Full Post »

שלום לקנאים מאת עמוס עוז. כתר 2017, 131 עמ'.

הספרון שלום לקנאים אוחז שלוש מסות קצרות, או "שלוש מחשבות" כלשון כותרת המשנה של הספר. החוט המקשר שלהן, הרופף לעיתים, הוא הקנאות והנוגדנים הדרושים לה.

המסה השנייה, "אורות ולא אור" – עניינה יהדות כתרבות. הפלורליזם והסובלנות הנדרשים, היחס בין חדש לישן, ומידת האמפתיה הצומחת מן העובדה הפשוטה שכל אחת ואחד מאתנו יודעים כאב מהו. המסה הקצרצרה השלישית – "חלומות שמוטב לישראל למהר ולהשתחרר מהם" – עניינה חיים ומוות. למדינת ישראל, וגם ולהרבה מתושביה כפרטים. פותח עוז ואומר מיד:

המשך…

Read Full Post »

השתיקות מאת יובל ירח. זמורה-ביתן 2016, 560 עמ'.

על הספר הזה צריך להגיד תודה. כי יכולתו של ישראלי צעיר לברוא עולם ספרותי המספר את סיפור חייה של ניצולת שואה באופן שבו הוא עושה זאת – היא לא פחות מפלא. שמולו אין אלא להשתאות.
אם אחת השאלות טורדות המנוחה בזמננו היא איך ישתמר זיכרון השואה אחרי שאחרוני שורדיה ילכו לעולמם, ולא נזכה עוד לעדויות מכלי ראשון – הספר הזה נותן לנו את אחת התשובות האפשריות. הנה, למשל כך.

המשך…

Read Full Post »

המאבק שלי III, II, I מאת קרל אוּבֶה קְנַאוּסגוֹרד. מנורווגית: דנה כספי. מודן.

אני נמצאת בעיצומה של הקריאה בכרך השלישי של היצירה האוטוביוגרפית 'המאבק שלי', של הסופר הנורווגי קרל אובה קנאוסגורד, וממשיכה ליהנות מכל עמוד. קנאוסגורד הוא סופר שעוטר בפרסים רבים וזכה השנה בפרס ירושלים היוקרתי. אבל לא רק שקשה לי לכתוב על היצירה הזאת, קשה לי אפילו לשים את האצבע על מקור הקסם שמהלך על קוראיו 'המאבק שלי'. אולי השילוב בין זכוכית המגדלת שתחתיה שם קנאוסגורד את חייו, על פרטי הפרטים הקטנים שלהם שהוא מתאר, עם ה-zoom out לתובנות מרהיבות שהוא מעניק לנו מדי כמה עמודים. תובנות שנדמות בעיני לחלונות שהוא פותח ובעדם נשטף העולם הנקרא, ודרכו גם עולמה של הקוראת, באור בהיר וצח.
למשל, בכרך השני הוא כותב:

המשך…

Read Full Post »

סוס אחד נכנס לְבָּר מאת דויד גרוסמן. הספריה החדשה 2014, 198 עמ'.

את 'סוס אחד נכנס לבר', שזיכה את גרוסמן ואת המתרגמת לאנגלית ג'סיקה כהן בפרס מאן בוקר הבינלאומי בשבוע שעבר – לא קראתי לפני כן. (קראתי שני ספרים אחרים מתוך ה-shortlist של המועמדים לפרס). מיד למחרת אצתי לספרייה, ואת הספר, שבלעתי ממש, אהבתי מאוד. אני מציינת זאת משום שזה רחוק מלהיות המצב אצלי ביחס לחלק גדול מספריו של גרוסמן. כן אהבתי את כתיבתו המסאית, ב'הזמן הצהוב' וב'נוכחים נפקדים', ובעיקר אני מוקירה לו תודה גדולה כאינטלקטואל, על דמותו המוסרית מעוררת ההערכה, ועוד יותר מכך פשוט על האנושיות שלו. אבל מתוך יצירות הספרות שכתב, נדמה לי שמלבד 'עיין ערך אהבה' ועוד חלקים מספר או שניים אחרים – אל רוב ספריו לא התחברתי. יש ברבים מהם רעש יתר שמלווה את הקריאה, רעש שנוצר ממה שבאין מלה טובה יותר אקרא לו פטפוט. הספר הזה, לעומת זאת, הוא לא פחות ממבריק. הוא גם השאיר בי סקרנות גדולה לראות את התרגום האנגלי שלו (את המתרגמת אני מכירה), שכן קשה לתאר ספר קשה יותר לתרגום. ספר כל–כך ישראלי, גם בדיבור, בסלנג, וגם במה שהוא מרפרר אליו. אבל זוהי גדולתה של ספרות במיטבה – שהמקומי מאוד מקבל בה את המשמעות האוניוורסלית.

המשך…

Read Full Post »

המפתח שמתחת לאבן מאת בנג'מין בלאק. מאנגלית: סמדר מילוא. עם עובד 2017, 315 עמ’.

העובדה שמאחורי שם העט "בנג'מין בלאק" עומד הסופר האירי המצוין (והאהוב עלי במיוחד) ג'ון באנוויל, ידועה – משום שהוא עצמו פירסם אותה, ובשלב מוקדם. שלא כמו במקרים אחרים של שימוש בפסוודונים ספרותיים, הוא לא מסתתר מאחורי שם העט הזה לצורך מטרות (ספרותיות או חוץ-ספרותיות) כאלה או אחרות. עם זאת, הוא מוסיף ומפרסם תחת השם הזה ספרים במקביל לספרים שהוא מוציא בשמו הוא. כלומר, יש כאן עבורו פונקציה של הפרדה, ככל הנראה, בין הספרות הרצינית שהוא כותב בשמו, לבין "הסדרה הקלה", שהיא למעשה ספרות מתח פסיכולוגית משובחת.

המשך…

Read Full Post »

כל מה שלא סיפרתי מאת סלסט אינג. מאנגלית: נעה שביט. תמיר/סנדיק 2016, 277 עמ'.

"לידיה מתה. אבל הם עדיין לא יודעים זאת". שורת הפתיחה של רומן הביכורים של סלסט אנג מבהירה מיד שמוקד הרומן הזה יהיה מה שיתגלה, שיוודע, לאחר מותה של לידיה, בתם השנייה והאהובה של ג'יימס ומרילין לי. התעלומה בספר סובבת כביכול סביב השאלה מה קרה ללידיה, כלומר, מה הביא למותה (שכן אודות עצם מותה אנו יודעים מיד, כאמור). אבל המוקד האמיתי של הספר הוא מה שאיננו יודעים. מה שלא יודעים הוריה של לידיה על בתם, ולא פחות מכך על ילדיהם האחרים, ניית והאנה. שכן ג'יימס ומרילין, כל אחד בדרכו ובדרכה, לא רואים באמת את לידיה. ואת שני ילדיהם האחרים כמעט אינם רואים כלל. כמו שקורה לא מעט, הם משליכים על לידיה את ציפיותיהם הנכזבות מחייהם הם. והספר משרטט לפנינו כיצד משא של ציפיות יכול להביא אדם צעיר לקרוס תחתיו. התבגרות אמיתית יכולה לקרות כאשר אדם מוצא את דרכו הוא. זהו סיפור החניכה הקלאסי. במקרה הזה, לא תתקיים חניכה, לפחות לא של הגיבורה המתה. אבל הוריה יזכו לחניכה מאוחרת, ובעיקר לסוג של תיקון. אף כי במחיר כבד מנשוא.

המשך…

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »