Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘חיים רמון’

מישהי ציפתה לחשבון-נפש מהתקשורת לאחר ההתנהלות השערורייתית שלה בפרשת רמון? מי שעדיין תמימה דיה לצפות התאכזבה כמובן. מי שמתמחה במתיחת ביקורת על כל התבל ואישה – ממלא פיו מים כשמדובר בחשבון נפש שעליו לעשות בעצמו. האש ממשיכה ללחך את בית-המשפט, או לכל היותר מוסטת מיד לכיוונים אחרים, כמו ניתוח שגיאותיו של רמון וקו-ההגנה שלו; כאילו התקשורת לא היתה שותפה נלהבת לקו הזה והתמסרה לו ללא שמץ של ביקורתיות. במשך שבועות היינו כולנו חשופים לספינים של רמון באמצעות עושי דברו בתקשורת, כולל הכפשת המתלוננת, באמצעים שמבהירים כי התקווה שהמוסר הכפול חלף מן העולם וכי שום אשה איננה צריכה להיות מושא לשימוש בגופה בלא הסכמתה – היא תקוות שווא.

אודה ואתוודה שמן הסתם גם אני הלכתי שולל ברמה מסוימת אחרי הספינרמון, שכן מתחילת הפרשה סברתי שהוא יזוכה, לכל הפחות על-ידי רוב ההרכב, גם אם בלוויית אמירות קשות מצד בית המשפט, שיקשו עליו לחזור למשרד המשפטים. קודם זיכתה התקשורת את רמון בבית-הדין שלה, ואחר-כך "נדהמה" מפסק-הדין האמיתי. הפרשה הזאת צריכה ללמד את כולנו לקח שהראיות שיש לפני בית-המשפט שונות מהספינים של התקשורת, וגם הקריטריונים שעל-פיהם הוא שופט הם שונים, ברוך-השם.

אפשר לבקר כל פסיקה של בית-המשפט. צריך לעשות זאת כשיש מקום לכך. אבל התקשורת מתמחה בהכאה על חטא על חזה הזולת בלבד – חטאתם עוויתם פשעתם – גם כשחלק מהפסיקה הזאת היא כתב-אישום חריף נגד התקשורת עצמה. כן כן, יש לנו העין השביעית. והעין השביעית אמרנו כבר? והיכן הביקורת העצמית בעיתונים עצמם, ששימשו במשך שבועות בימה לגרסאותיו של רמון, ולא בחלו גם בעבירות על החוק כמו פרסום עדויות ממשפט המתנהל בדלתיים סגורות? חלק מהעיתונאים אוהבים להתגאות בכך שאצלנו אין עיתונות צהובה נוסח בריטניה. נכון. אבל אצלנו חוסר הסטנדרטים חדר בדלת הראשית לעיתונות האיכות, עלק. בבריטניה לעולם לא הייתי מעלה על דעתי להניח את ידי על הסאן. בישראל עד לפני חודש נכנס לביתי מדי יום העיתון שפירסם את העדויות הנ"ל ללא כל בושה או התנצלות.
כתבתי כבר מספר פעמים על-כך כי מקבילותיו של העיתון הזה (מקבילותיו לפחות על-פי יומרתו), מפעילות סטנדרטים נוקשים של ביקורת עובדות מערכתית, מפרסמות יום-יום מדור תיקונים שמבקר גם שיקולי פרסום ולא רק טעויות בעובדות, ומעסיקות עורך ציבורי או נציב קבילות המפרסם את ממצאיו באופן קבוע בטור במדור הפובליציסטיקה של העיתון, המוקדש – כן כן! – לביקורת עצמית על מה שפורסם בעיתון המשלם לו את משכורתו.

אם לתקשורת לא אכפת מרמתה המקצועית ומעמידה בסטנדרטים מקצועיים "סתם" כדי להיות תקשורת טובה ואיכותית יותר, היא תביא על עצמה הגבלות חיצוניות. כאשר פרקטיקה או עיסוק מסוים לא נוטלים על עצמם הגבלות מרצון כדי להתאים עצמם לערכי המסגרת הדמוקרטית שבהם הם פועלים – יבוא המחוקק ויעשה זאת על-ידי רגולציה חיצונית. נגד רגולציה כזאת נעמדת התקשורת על רגליה האחוריות, ובצדק במידה רבה, אבל היא תהיה הכרחית אם התקשורת לא תחיל על עצמה באופן נוקשה רגולציה עצמית, שתכבד ערכים כמו פרטיות, כבוד האדם, עצמאות ההליך השיפוטי וכן הלאה. עבירת הסוב-יודיצה צומצמה מאד לפני שנים אחדות, והיום היא קיימת בספר החוקים לא ככל התייחסות לדבר הנמצא בהליכים משפטיים, אלא רק כהתייחסות מתוך כוונה להשפיע עליהם. חלק ממה שפורסם בתקשורת בשבועות האחרונים היה כזה ללא ספק. אם התקשורת לא תעבור תהליך נרחב ומעמיק של חשבון נפש, תלמד להכות גם על חזה היא ולהפנות מקצת מהביקורת שלה גם פנימה – היא תיאלץ לעשות זאת באמצעים כופים. עדיף לה ולכולנו לא להגיע לשם. אמנם מוטב היה שלא השוט הזה יגרום לתקשורת לנסות ולשקם את מעט היושרה שאי-פעם היתה לה, אם היתה לה, אלא עצם הרצון להשתפר – אבל טוב זה מלא-כלום.

Read Full Post »

"אין הבדל בין להיאנס לבין לחטוף הכשת נחש בקרסול – פרט לעובדה שאנשים שואלים אותך אם לבשת חצאית קצרה ובכלל למה הסתובבת בחוץ" (מארג' פירסי)

לשולמית אלוני, מי שהציבה את נושא הנשים על סדר-היום הפוליטי בישראל (אם כי במובנים רבים ספק אם היתה בעצמה פמיניסטית), היה מה לומר בעניין פרשיית רמון: שהחיילת שרמון מואשם כי החדיר את לשונו לפיה יכולה היתה לומר לא. "זה לא כל כך קשה להגיד לא". זאת מִלה קצרה, נדמה לי שהוסיפה.

אין לי עניין להתייחס לפרשת רמון עצמה. אינני יודעת מה היה שם, ויש לי הערכה מסוימת מה תהיה תוצאת המשפט שלו. יש לי עניין רב, לעומת זאת, להתייחס לטענה "היא יכולה היתה לומר לא". לכאורה, מה נכון יותר? ולמה רק "לא"? למה לא להחטיף לו סטירה וגמרנו? אני מקווה מאד שזאת תהיה התגובה האינסטינקטיבית שלי אם אמצא בסיטואציה דומה. אם כי, כשמדובר בשר בישראל, כשמדובר בשר משפטים (כשמדובר, אגב, בשר משפטים לפני ישיבה שבה עומדים הוא וחבריו להחליט לשלוח חיילים למלחמה שממנה חלקם לא יחזרו) – לא בטוח שדי באמירת לא או אפילו בסטירה. כפי שהזכיר לנו היועץ המשפטי לממשלה בראיון שחלקו שודר הערב בערוץ 10, לא מדובר בצעירים בני אותו גיל בדיסקוטק או בהקשר דומה; אלא בשר בכיר, שר משפטים הממונה על אכיפת החוק, ובחיילת צעירה. כלומר, ביחסי כוח לא שוויוניים.

להגיד שצריך "פשוט" לומר לא או לתת סטירה – קל להגיד מהצד, כשאנחנו כבר לא בנות 18. כשיש לנו כבר את ניסיון החיים, האסרטיביות וההחלטיות שלבחורות צעירות עדיין אין. לפעמים צריך להיזכר איך היינו אנו בגיל 18, להיכנס לנעליים של נשים הכפופות לבכירים ביחסי מרות או סתם נמצאות במערכת היררכית, או פשוט זקוקות לעבודה שלהן, כדי להבין עד כמה זה קשה. אני יכולה רק לזכור שכשאני הייתי נערה צעירה וגבר ניצֵל את זה שהיה אתי לבד ושלח לי ידיים לחזה – הסתובבתי והלכתי. וקשה לתאר איך הרגשתי. לדבר על זה לא דיברתי. רק כמה שנים אחר-כך, כששמעתי שהוא הטריד נערה צעירה אחרת, היה לי הכוח ללכת ולומר שחייבים לטפל בזה, שגם לי זה קרה.

בין לחשוב שלא היה מקום להעמיד את חיים רמון לדין לבין לצאת בהכרזה המקוממת של אלוני – יש מרחק של ת"ק פרסה. הצהרות כאלו מחזירות אותנו שנים אחורה. גם היום לא קל להתלונן על עבירות מין, במיוחד לא כלפי בכירים, כפי שמוכיח המחול התקשורתי של הימים והשבועות האחרונים. גם היום זה בון-טון לספר כמה מסכנים הנילונים, לא המתלוננות.  מה שצריכה מתלוננת לעבור עדיין דומה במידה רבה לתקיפה שנייה. הנה מה שכתבתי לפני שש שנים על רקע פרשת מרדכי, וכאילו נכתב היום:

עם השנים הוטמעה ההכרה בכך שהקורבנות חוששות להתלונן על תקיפה מינית, בין השאר בגלל התקיפה השנייה שהן עוברות בעת החקירה והמשפט. נשים רבות תיארו תחושה זאת כאונס שני. אבל כאשר מעורבים בפרשה אנשי ציבור ידועים, האונס הזה עובר גם לזירה הציבורית. מקורבים רומזים לעברה ה'מפוקפק' של הקורבן לכאורה; עיתונאים בכירים מאשימים אותה בכוונות לא טהורות, שאחרת מדוע הצטיידה בבדיקת פוליגרף ופנתה לפוליטיקאים? פרשיות העבר (לכאורה), שעלו עם הפומבי שניתן לתלונה שהוגשה נגד השר מרדכי, עוררו בין השאר את התגובה: 'מה הן נזכרו עכשיו'?, כאילו יש בשנים שעברו כדי לטהר את הסורחים. בפרשה קודמת, פרשת ניר גלילי, הופנתה ביקורת נוקבת כלפי המתלוננת על כך שנעזרה במשרד ליחסי ציבור על-מנת להביא את גרסתה. לא שמענו ביקורת דומה על השר שנעזר (על-חשבון מי?) במשרד כזה.
רבות נכתב על הבושה שאופפת נשים מוטרדות או מותקפות (הרי מאשימים אותן שהן הביאו זאת על עצמן בהתנהגותן); על תחושת חוסר-האונים של נערה צעירה, שטרם גיבשה לעצמה את האני מאמין האישי והנשי שלה, מול דרגות בכירות במערכת הייררכית; על הפחד שיתנקמו בה, שיוציאו דיבתה רעה ושיקעקעו את אמינותה.

כפי שמתברר שוב בפרשיות האחרונות, אין אלה חששות שווא. שמן של המתלוננות מוכפש; קלטות לוהטות שלא היו ולא נבראו מוצעות למכירה; מנסים להציג אותן כקלות-דעת או כסחטניות. אפילו מדור הספרות של הארץ נותן בימה לִבְנוֹ של הנשיא, בספין בכסות ספרותית.  לכן טוב עשה היועץ המשפטי לממשלה שהזכיר לנו שהתוצאה של זה תהיה שנשים שעברו גיהנום יחששו עוד יותר להגיש תלונה. טוב עשה שהזהיר אותנו שהכרזות כאלו והתנהלות תקשורתית כזאת, של ספינים מטעם יותר משל עיתונאות אמיתית, יחזירו אותנו שנים רבות לאחור, אחרי שכבר אולי קצת התקדמנו. תגובתם של "מקורבי רמון" כי מדובר באשה בוגרת ולא קטינה הזקוקה לפטרונות של מערכת המשפט – מקוממת אף היא. אשה המתלוננת על עבירת מין זקוקה לתמיכה. יהא גילה אשר יהא. קל וחומר כאשר מדובר באשה צעירה. קל וחומר בן בנו של קל וחומר – כאשר מדובר באשה צעירה מול גבר במשרה בכירה. טוב עשה מזוז שהזכיר לנו שיש למערכת המשפט מחויבות גם כלפי הקורבנות והמתלוננות. את הדין חורץ בית המשפט. אבל הדרך לשם ארוכה, וכדאי לזכור שהיא כואבת מאד לא רק לנילונים. היא כואבת מאד למי שאחרי שעברה מה שעברה, צריכה גם לספוג כתקיפה שנייה את הזובור של גדוד היחצ"נים והכתבים מטעם. מה חבל שגם שולמית אלוני הצטרפה למקהלה.

Read Full Post »

מידותיו של שר המשפטים

בלי לחוות דעה לגבי מה שהואשם בו השר רמון השבוע, ואפילו בהנחה שאין בהאשמה ממש, הרי מאז שנכנס רמון לתפקידו צץ שמו ביותר מדי תקריות שאינן הולמות את המידות הנדרשות משר משפטים. זה התחיל בהחלטת ועדת האתיקה של הכנסת (אייטם אחרון) שעליו להחזיר את המימון שקיבל (כח"כ) מהמיליונר אהרן פרנקל כדי לנסוע לחתונתו במונקו; זה המשיך בהשתתפותו, הפעם כבר כשר, במופע יחצ"ני של סלקום; והנשיקה המדוברת מותירה טעם מפוקפק אפילו אם היוזמה לה היתה לחלוטין מצד העובדת.

בשר המשפטים אסור שיוטל דופי. על יושרו וטוהר המידות שלו להיות מעל לכל ספק. הוא נהנה ככל אזרח מחזקת החפות, אבל הוא גם איש ציבור העומד בראש מערכת המשפט. ככזה, העובדה שהוא נחקר תחת אזהרה מטילה עננה כבדה על דימויו הציבורי, אשר מקרינה על כל מערכת אכיפת החוק. זאב סגל ציטט השבוע מפסיקת בג"צ שקבעה כי שר המשפטים, אשר נושא באחריות יותר מכל שר אחר לשלטון החוק ולערכי המשפט, "אמור לסמל באישיותו ובהתנהגותו לא רק את השמירה על הדין, אלא גם את הטוב והישר שמעבר לדין". למי שמכיר את רמון ואת הקריירה שלו, לא נותר אלא לתהות האמנם התיאור הזה יכול להלום את מידותיו. לא שצחי הנגבי שימש דוגמא נאה יותר. במקום לנקוט בצעדים המתבקשים כדי לחסוך ליועץ המשפטי את כאב הראש והמבוכה שבהחלטה בנוגע לשר משפטים מכהן, כמו לצאת לחופשה או להשעות את עצמו, ממשיך רמון להתבטא כהרגלו תחת כל עץ רענן, כאילו דבר לא אֵרע.

על "מומחים בעלי שם" ועל שחיתות

המאבק על המינויים לבית המשפט העליון כבר מזמן חצה כל סף של ריסון עצמי. על התנהלותם השערורייתית של השופטים עצמם כתבתי כבר בעבר. אבל גם התקשורת לא טומנת ידה בצלחת. על מי מסתמך הכתב המשפטי של הארץ, למשל, כאשר הוא מכתיר את פרופ' נילי כהן שוב ושוב כ"מומחית בעלת שם עולמי" בתחומה, ה"זוכה להערכה גורפת מצד עמיתיה באקדמיה"? לא יהיה זה מרחיק לכת להניח שהוא ניזון מחברה הקרוב של פרופ' כהן, שניהל מעל דפי ידיעות אחרונות קרב חסר מעצורים למען מינויה בסיבוב הקודם. אגב, אותו עיתון שהמו"ל שלו הוא ידידו הקרוב של חבר אחר של כהן, שהתפטר השבוע מתפקידו כמנהל בתי המשפט.
לעומת זאת, ואולי לא בלי קשר, איש בעיתונות לא הרים את הכפפה ולא חשף ברבים את הסיפור השערורייתי הבא, שהובא לידיעתו של יותר מכתב אחד, ביותר מעיתון אחד. לאחר שפרופ' כהן לא מונתה בפעם הקודמת לבית המשפט העליון, על אף מאמציו של נשיאו, דאג לה אותו ידיד לפרס ניחומים בדמות כהונה באקדמיה הישראלית למדעים שבה הוא חבר, בתמיכתו של נשיא בית המשפט העליון, חבר באקדמיה אף הוא. (מה שמביא אותנו לשניים מתוך שלושת החברים באקדמיה במקצוע המשפטים).

בניגוד לסופרלטיבים שמעטיר הכתב המשפטי של הארץ על ראשה של כהן, קשה למצוא בין אנשי האקדמיה המשפטית בארץ שותפים לדעתו הטובה של אותו ידיד קרוב, הסבור כי פרופ' כהן היא מומחית בעלת שם עולמי בתחומה. לטעון שהיא מגיעה למעלת ההצטיינות המיוחדת הנדרשת כדי להיות חברה באקדמיה הישראלית למדעים תהיה הגזמה פרועה. אין לי שום תלונה לפרופ' כהן. היא קיבלה הצעה מחמיאה ואין סיבה שלא תיענה לה. לעומת זאת, כאשר גוף סטטוטורי מאשר כך את "בחירת" חבריו קשה למצוא לכך מִלה אחרת מלבד שחיתות. אבל את שיטת המינויים של "חבר מביא חבר" ייבאו לשם, אולי, מבית המשפט העליון.

מינוי חירום. כאילו, דה?

הצעתו של פרופ' אמנון רובינשטיין למנות את מאיר שמגר במינוי חירום של שנתיים לנשיא ביהמ"ש העליון היא הצעה מביכה, בלשון המעטה. באיזו שעת חירום משפטית אנחנו נמצאים, ומה פתאם נהלי המינויים לבית המשפט מוכפפים אף הם למִלת הקסם הישראלית, "שעת חירום"? לא ברור מה מנסים להשיג בהצעות כאלו מלבד לערער את מעמדה של מי שצפויה להיות נשיאתו הבאה של אותו בית משפט, ושיש גורמים המנסים בכל דרך לעשות לה דה-לגיטימציה.

Read Full Post »

אבל העיתוי, העיתוי (2)

לפני שנתיים וחצי פירסמתי את הפוסט הזה, על כך שהרעיון (הלא רע כשלעצמו) לשנות את שיטת הוותק שעל-פיה נבחר נשיא בית המשפט העליון מעורר חשד כשהוא מועלה ממש ערב כניסתה, לראשונה, של אשה לכהונה. שר המשפטים חיים רמון (צירוף מבשר רע) הודיע עכשיו שהוא לא מחויב לנוהגים ויבדוק את כל האופציות. רמון מקושר היטב לחרדים שעבורם מינויה של בייניש הוא סמרטוט אדום. גם בשביל הימין היא פרסונה נון-גראטה. כך שלא רק מינה של בייניש עומד לה לרועץ. מצד שני, הוא גם לא עוזר. זה מה שכתבתי בנובמבר 2003, וזה רלבנטי גם היום:

אפילו שעון מקולקל מראה פעם ביום (או פעמיים, תלוי אם הוא אנלוגי או דיגיטלי) את השעה הנכונה. ברוח זאת יש לתמוך הפעם בהצעתו של יו"ר הכנסת ראובן ריבלין, להפקיד את הבחירה של נשיא בית המשפט העליון בידי השופטים עצמם. ראשית, הכל רק לא פוליטיקה. בחירה של נשיא בית המשפט העליון בידי הפוליטיקאים – הצעה שנשמעה אף היא – תהיה הרת-אסון. שנית, משום שגם אם עד כה נבחרו נשיאים ראויים, אין ראיה לכך כי היה זה על-שום הוותק שלהם ולא למרות הוותק שלהם, או למצער שיש קשר בין שני הגורמים. בכלל, ותק זה לא קריטריון רלוונטי ליכולות. רק בקיבוץ הוא נחשב לאיזו שהיא שיטת חלוקה סבירה והיום גם שם לא (איפה שעוד יש מה לחלק). אז לא שאני משלה את עצמי שהשופטים עצמם לא נגועים בפוליטיקה פנימית, אבל מכל ההצעות זאת הרעה במיעוטה.

כל זה בסייג אחד: שינוי השיטה צריך להיות לאחר בחירת הנשיא/ה הבא/ה. אל"ף, משום שככלל לא תקין לשנות שיטה כשהפרסונות המעורבות כבר ידועות. בי"ת, משום שמאד מחשיד לעשות זאת דווקא ערב מינויה של אשה, לראשונה, לנשיאת בית המשפט העליון. אמנם, כידוע לנו, הפמיניזם הוא אנכרוניזם, ואין אצלנו כבר שום דעות קדומות נגד נשים, כפי שהוכח רק בסוף השבוע האחרון, אבל בכל-זאת מתגנב ללב החשד שמא הדחיפות להחליף את השיטה דווקא עכשיו קשורה גם למינה של מי שמיועדת לתפקיד.

הארכה נוספת

גם הנושא הבא קשור לזמן. אותו שר משפטים הצהיר כי בכוונתו להאריך את הוראת השעה בעניין חוק האזרחות והכניסה לישראל, ובמקביל לחוקק חוק הגירה כללי. שניים משופטי הרוב בהחלטה שניתנה בשבוע שעבר לדחות את העתירות נגד החוק, הסתמכו בין השאר על העובדה שמדובר בהוראת שעה זמנית. השופט אליעזר ריבלין כתב: "גם אם ישוב המחוקק ויתן תוקף מחודש, לתקופה קצובה, להוראת השעה, אין לנו בסיס להניח כי ההוראה החדשה תהא זהה לזו אותה אנו מבקרים כיום". מסקנתו היא כי "אין צורך, ובפועל יש בכך בנסיבות המקרה משום חיסרון, להידרש לשאלת החוקיות של הוראת החוק, שפניה משתנות, ואשר לעת הזו שוקעת היא אל תוך מימיו העמומים של העתיד". השופט אדמונד לוי כתב כי "יש להותיר עד להשלמתה של מלאכת החקיקה ומחמת החשש מפני חסר נורמטיבי, את החוק ואת ההסדרים הקיימים מכוחו על כנם". הוא חותם את חוות דעתו במשפט: "אדגיש כי אם לא ישכילו המשיבים למלא אחר שהתבקשו [לקבוע אמצעים פוגעניים פחות, ע"י המרת ההסדר הגורף בבדיקה פרטנית – נ"כ], ספק בעיני אם יוכל החוק להתמיד ולצלוח את הביקורת השיפוטית גם בעתיד". יש להדגיש כי עמדתם המהותית של שני השופטים לגבי החוק – שונה. ריבלין סבור כי הוראת השעה מידתית, שכן לא מדובר בחשש ערטילאי לשלום הציבור אלא בזכותם האישית של חבריו לחיים. לעומתו, סבור לוי כי ספק אם הוראת השעה מידתית על-פי מבחן המשנה השני למידתיות, הדורש לבחור באמצעי שנזקו פּחוּת כדי להשיג את אותה תכלית. זאת משום שלדעתו, כאמור, ניתן להשיגה על-ידי בדיקה פרטנית קפדנית יותר. משמע, לו היה לוי מחליט לפסוק על-פי עמדתו המהותית לגבי החוק, היה מאזן הכוחות בפסק-הדין משתנה והמיעוט היה נהפך לרוב.
הודעתו של רמון שבה ומדגישה את הבעייתיות שבאי-התערבות שיפוטית בחוקתיותו של חוק רק בשל כך שהוא זמני. שוב ושוב אנו שומעים כי הכוונה היא לחוקק חוק כללי עם מבחנים אוניברסליים, שיחליף את הוראת השעה הספציפית. בינתיים חוזרים ומאריכים אותה, גם אם תוך הכנסת שינויים. אם בית המשפט יימנע לעד מהתערבות רק בשל העובדה שמדובר בהוראת שעה "זמנית" – מה ימנע מן המחוקק לשוב ולהאריך אותה עד בלי סוף?

חשין

המשנה לנשיא ביה"מ העליון בדימוס, מישאל חשין, התנצל על מה שאמר להארץ על הנשיא ברק בהקשר של הפסיקה בעניין חוק האזרחות. "מי שמכיר אותי יודע שאני מתחמם די מהר במהלך ויכוח". יודעים, יודעים. בעיקר עורכי-הדין שטענו לפני חשין. השאלה היא אם אדם כזה, על כל מעלותיו, היה צריך לשבת על כס השיפוט. מזג שיפוטי זה לא.

Read Full Post »

« Newer Posts