Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘חיים רמון’

פועלת זבל

פועלת הזבל, סליחה, שרת החינוך, מתארת את תפקידה כפינוי הזבל והחרא שהשאירו לה קודמיה במשרד. התבטאות מיניסטריאלית וחינוכית ממדרגה ראשונה. זאת לא הראשונה של תמיר, אגב. כשברק מינה אותה לשרת הקליטה, תוך עקיפת תוצאות הפריימריס במפלגת העבודה, עורר הדבר את כעסה של יעל דיין. בראיון לארי שביט בהארץ, אמרה תמיר שרעותה מזכירה לה "כלבלב שהתהפך על גבו".

הבריון רמון

השר רמון, עבריין מין מורשע, מפעיל מסע לחצים בנושא שיש לו בו עניין אישי מובהק, ותוקף את מתנגדיו כאחרון התגרנים בשוק. לצאת מישיבת הממשלה הדנה בעניין הזה, האישי שלו? תשכחו מזה. מה לבריון רמון ולנורמות של מינהל תקין. גם כלי התקשורת מגויסים עד האחרון למען חיימק'ה שלנו, ממש כמו בזמן משפטו.  האם לא צריך לבדוק חשדות להאזנות סתר ואי-העברת חומרים לידי הסנגוריה? ללא ספק. רק שבדיקה כזאת כבר בוצעה. בידי ועדה שבראשה עמד השופט ברנר. רק מה, שמסקנותיה (שהיתה התרשלות אך לא זדון) לא היו אלה ששר המשפטים קיווה להן. אז הוא מינה את השופט זיילר לבדוק את המסקנות של השופט ברנר. הצעד הבא היה ניסיון לכפות הקמת ועדת בדיקה ממשלתית, ברוח המלצותיו של זיילר, עם סמכויות של ועדת חקירה. זה, כידוע, לא צלח. כשהקבינט התכנס להחליט על המלחמה בלבנון, היה חיים רמון עסוק בתחיבת לשונו לפיה של קצינה בגילה של בתו, ובזמן הישיבה עצמה עסק בעדכון פרטיה בטלפון הנייד שלו. עכשיו דורשים רמון ופרקליטיו שאותו כלי עצמו שבדק את המלחמה – ועדת בדיקה ממשלתית – יבדוק את העמדתו לדין של רמון בגין מה שהיה עסוק בו באותה עת. סדר (עדיפויות) חייב להיות. האמת, צריך היה להקים ועדת חקירה ממלכתית. אבל אז הרכבה היה נקבע בידי נשיאת ביה"מ העליון, ולזה פרידמן לא יכול היה להסכים כמובן. גם לו יש סדר עדיפויות. הנחקרים צריכים לחקור את החוקרים, אבל הם גם ייקבעו מי יהיו החוקרים. וזה רמון שבשבוע הבא יהיה ראש הממשלה בפועל.

מעטפות וארגזים

על פי הפרסומים, ראש הממשלה אולמרט מודה כי קיבל מעטפות מזומנים מטלנסקי. הוויכוח כעת הוא רק על הסכומים. כמו שאמר שאו, את העיקרון קבענו, נותר רק להתמקח על המחיר. זה אותו אולמרט שהישיר מבט לעם במוצאי יום העצמאות והצהיר נחרצות כי מעולם לא לקח אגורה לכיסו האישי, כן? טוב, תמיד הוא יכול לומר ש"אהוד (ברק) לקח יותר". כי על ברק מדברים לא במעטפות אלא בארגזים. בינתיים עסוקים השניים בהאשמות הדדיות על החלטות להיכנס להסכמים ופעולות, או הימנעות מהם, רק בשל שיקולים אלקטורליים אישיים. והם מנהלים את המדינה. אחרי שבוע כזה, המעבר מהדיווחים על חקירות אולמרט לידיעה על הבורר של העולם התחתון שקבע שרביבו צריך לצאת לגלות בחו"ל נראית טבעית מתמיד. אולי הבורר שלום דומרני פנוי גם לנהל את ממשלת ישראל. או אולי צריך לתת עדיפות לקבלן פינוי אשפה. פועלת אחת כבר יש לו בממשלה. הבעיה היא שכשמגיעים לכזה ייאוש משחיתותם של פוליטיקאים נבחרים, הכמיהה הפופוליסטית לאיש חזק שיעשה כאן סדר עלולה גם להתממש. ובצורות שההיסטוריה כבר הוכיחה עד כמה הן מסוכנות.

Read Full Post »

חיים רמון גילה בעדותו בוועדת וינוגרד כי למעשה התנגד למתקפה היבשתית עם סיום המלחמה, ותמך בה רק כדי לתת גיבוי לאולמרט. טוב, וגם כדי "להציג הישג". לפני ימים אחדים הכריז אולמרט, בלי בושה, שמינה את רמון ובר-און לתפקידיהם כי הם חברים שלו. אה, וגם כי "הם הטובים ביותר" (הא?). זו חברות וזה שכרה.  שתי האמירות האלה קשורות זו בזו גם במבנה שלהן – איזו סיבה ניתנת ראשונה ואיזו במאמר מוסגר – וגם בביטוי שהן נותנות לחברות ההדוקה בין ראש הממשלה למשנה שלו. זה מגבה אותו בהחלטה שמחירה היה 33 חיילים (וזה רק מהצד שלנו), וזה מחזיר אותו לממשלה לאחר שהורשע במעשה מגונה. אני מקווה שבישיבת הממשלה שבה הוחלט על המתקפה היבשתית היה רמון מרוכז קצת יותר מאשר בזאת שהתקיימה ביומה הראשון של המלחמה. אז, בדיון שבו הוחלט לצאת למלחמה, היה רמון עסוק בשמירה בנייד שלו מספר טלפון של קצינה צעירה שכמה דקות קודם החליט לתחוב את לשונו לפיה.

רמון הוא כבר השר השני שמתברר כי בעצם התנגד (למלחמה או לחלקים ממנה) אבל הצביע בעד. [עוד אחד נמנע אבל "חשב נגד"]. גם לחברו הטוב פרס גמל אולמרט, והוא יושב היום לבטח במשכן הנשיא. חוץ מלתגמל חברים עסוק אולמרט בעיקר בלהרוס כל מוסד שעוד נשאר במדינה הזאת. באמת יותר מתאים לו לנהל חנות מכולת. הבעיה היא שהבדיחה הזאת היא עלינו. והמדינה שאהוד ("ראש ממשלה לא צריך אג'נדה") אולמרט מנהל (הוא פשוט "הולך לעבודה", כזכור) כבר נראית יותר כמו הקוזה נוסטרה מאשר כמו המכולת השכונתית. ובעיקר, אין שום סוּפּר ברחוב השני שאפשר לעבור אליו. שום דבר לא לגמרי חדש ובכל זאת דומה שנשברים פה כמה שיאים של ציניות וחוסר בושה. מילא שאולמרט ורמון מגיעים זה לזה. למה הם מגיעים לנו?

33 חיילים נהרגו במתקפה היבשתית שהוחלט לפתוח בה ביומיים האחרונים של המלחמה, כשהפסקת אש היתה כבר באופק. לכך נתן חיים רמון את ידו כי לא היה נעים לו מאולמרט. ואנחנו, אנה אנו באים.

עוד בנושא: משחקים בחיינו ובעתידנו

Read Full Post »

עסקן שהורשע במעשה מגונה שב לממשלה, לאחר שנעתר להפצרותיו האינסופיות של ראש הממשלה (וקצת משחקי hard to get); משל היה איזה אישיות שזוהרה של הממשלה הועם בלעדיו. ראש הממשלה הודיע בשמנו שבציבור(!) יש תחושה ש"חיים" חזר למקומו ה"טבעי". מה זאת אומרת, "חיים" נולד עם חליפת מיניסטר לגופו. זה אותו ראש ממשלה שלא טרח להגיע לאזכרה למלחמת לבנון השנייה (כן כן, הוא רצה לחסוך לנו את סידורי האבטחה) – אותה מלחמה שכשהקבינט התכנס עם פריצתה היה העסקן לעיל עסוק בשמירה בנייד שלו מספר טלפון של קצינה צעירה שרגע קודם דחף את לשונו לפיה; אותו ראש ממשלה שממלא פיו מים בפרשה המסעירה את ישראל בשבוע האחרון (כן כן, הוא ביקש משר המשפטים לגבות את היועמ"ש. זה המשיך לעשות לו את העבודה בסרבו. חלק מהביקורת על הפרקליטות מוצדק, אבל לא זה מה שמניע את שפרידמן. על שמו יירשם לדראון עולם כיצד הוא הורס את האמון הציבורי במערכת המשפט, שלא ברור אם אפשר יהיה לשקם בחזרה). פרקליטיו ויחצ"ניו של הנשיא מביאים לשיא את מסע ההכפשות וההדלפות המגמתיות שיוכיח לכולנו – אם נותר בנו ספק – שלמי שיש כסף וקשרים, גם פוליטיים וגם יותר מפוקפקים, יכול לצאת מכל תיק.

מה יכול להיות עיתוי טוב יותר מאשר לארוז מזוודה ולצאת לחופשת קיץ קטנה. להותיר מאחור את הבל פיהם של אביגדור ("סורקים במסרקות ברזל") פלדמן וציון ("מסע הכפשות") אמיר; את החליפה בת שלושת החלקים של משה ("עלילה שפלה") קצב החמוש באשתו גילה לצדו, "מתראיין" בעמידה לערוץ 2; את פרידמן מהמהם בעודו עסוק בחקיקת נקמה נוספת נגד בית המשפט העליון; את אולמרט משלח ספין נוסף לקראת התיק שלו, כדי שיגיע לפרקליטות מותשת.

טוב, זה כמובן היה מתוכנן ללא קשר. אבל עדיין העיתוי מוצלח. הבלוג יוצא לחופשה קצרה. יתכן עדכון גם משם, אבל ממש לא מובטח. אם לא,להתראות במחצית השנייה של יולי.

Read Full Post »


רשימת אורחת של שירה סתיו.
שירה היא דוקטורנטית לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון, גרה בתל אביב וכותבת מדי פעם רשימות ביקורת למוסף 'ספרים' של הארץ.

מה באמת קרה ביום 12.7.06, סמוך לשעה 20:00, בלשכת ראש הממשלה בתל אביב? במאמרו "הנשיקה: סיפור בשלוש ואריאציות" (הארץ 'ספרים', 7.3.2007) מספר פרופ' מנחם פרי סיפור שזה לכאורה נושאו. מתוך קריאת הכרעת הדין במשפטו של חיים רמון – שהיא גם טקסט סיפורי – מחלץ פרי את הסיפור העדיף בעיניו. הטקסט שלו הוא גם סיפור של תהליך פרשנות, כלומר הוא סיפור ומטא-סיפור.

מאמר תגובה זה הוא סיבוב נוסף של סיפורו של פרי. בניגוד לו, לא קראתי את הכרעת הדין (ואף אין בדעתי לעשות כן). על כן אני כפותה, באין ברירה אך גם במתכוון, אך ורק לטקסט של פרי ולסלקציה שלו. נשללים ממני פרטים שעלו בהכרעת הדין אך נראו לפרי קלי ערך וחסרי משמעות. התמיהה המתבקשת על החד-צדדיות של פרי בציטוט עדויות אינה אפשרית כאן.

קריאה צמודה בטקסט של פרי תוביל למסקנה שיש לקרוא את סיפורו כסיפור של "מספר לא מהימן" הלוקה בהבנת הסיפור שהוא עצמו מספר, כלומר, הטקסט שלו מערער את סיפורו ומספר נגדו מאחורי גבו. המשך…

Read Full Post »

יום האשה הבינלאומי, כן?  מוסף הספרים של הארץ (או בשמו העדכני "החברים של דרור") בחר לציין אותו בטקסט הזוי של אחד, מנחם פרי. כמה אלפי מילים (עם הפניה לגרסה "מלאה" באתר העיתון) שמכונה שם "מסה". ככל בוגריו של החוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל-אביב, גם אני למדתי אצל פרופ' פרי את הקורס 'יסודות הסיפור', כמו שהוא נקרא בזמנו. קורס שגם היום הוא עדיין קורס חובה, כך למדתי ממנשר של תלמידי החוג נגד ראש החוג (הנצחי) שלהם, מנשר שעוד ידובר בו. כבר אז היה המסר של פרופ' פרי ברור: יש פרשנות אחת נכונה לטקסט. שלו כמובן. וכך נידונו לשמוע את פרופ' פרי ממחזר שוב ושוב את אותו מאמר אחד שלו משנות השישים (מאמר מבריק, יש לציין), עם מילוי הפערים, המספר הלא-מהימן ושאר ירקות, באחד השיעורים המשמימים ביותר בלימודי ה-BA בספרות. בדיוק אותם כלים שהוא מיישם, עלק, על הכרעת הדין בעניין רמון. מתברר שגם ארבעים שנה לאחר פרסום אותו מאמר ממשיך לדשדש אותו פרי באותה תיאוריה (נו, יש עבודה חשובה אחרת: צריך לערוך ובעיקר ליחצ"ן, ליחצ"ן וליחצ"ן כבר אמרנו?). כמעט מצדיק את הרפורמה שרוצה האוצר לכפות על האוניברסיטאות; אך למרבית השמחה הוא נמצא במיעוט מזהיר. גם בקרב הסטודנטים שלו המוניטין של פרופ' פרי אינם עונים בדיוק לפרדיגמה של המורה המסור. שמעו יצא לשמצה בפקולטה כולה כמורה המאחר לבדוק עבודות (ליחצ"ן צריך כבר אמרנו?) ואלו מוחזרות להם לאחר חודשים ואף שנים, literally speaking.

את "מסתו" של פרי ינתחו טובים ממני, אם תגובתם שנשלחה תתפרסם. את החלטתו של מוסף הספרים של הארץ לתת לו בימה כה נרחבת, שכמותה לא זכורה שנים, כשהליכי הערעור על פסק-הדין נמצאים בעיצומם – צריכים לבחון עורכיו של משעני, ואולי גם גורמים אחרים.  כאן אתעכב רק על נקודה קטנה אחת. פרי מציג את הפרשנות הטקסטואלית של פסק-הדין כפרשנות של מספר לא-מהימן. בלהיטותו לשעבד את כל הפרטים לפרשנות אחת (שהרי ככל שפרשנות או תיאוריה מסבירה טוב יותר את מֵרב הפרטים כך היא מוצלחת יותר), הוא מכנה לאורך כל הטקסט שלו את ההרכב שישב בדין בשם "השופטות". מה לעשות ואחת מהשופטות שמו דניאל בארי, והוא איננו דניאל "בת" כמיטב הטרנד היום אלא גבר למהדרין. אבל "שופטות" – זה משתלב עם המזימה הפמיניסטית של צוות הכלבתות להפיל את רמון (שעִמו מזדהה פרי הזדהות מוחלטת, מעניין מדוע). להציג את כל הרכב השופטים כנשים – הנה לנו אפשרות לדה-לגיטימציה. אז שלא נקפוץ עליה? והעובדות מה יהיה עליהן? למי אכפת? הן חשובות רק בנראטיבים משפטיים, לא בנראטיבים הספרותיים של פרי, ששואף להנחיל לשופטות ישראל חינוך ספרותי (כך אמר אתמול בערוץ 10, מדושן עונג עצמי כהרגלו), כדי שהפרשנות שלהם תתוקן לכלל הפרשנות "הנכונה". הנה העובדות, שבמקצוע המשפטים עוד חשובות לפעמים: במשפט רמון ישב הרכב של שלושה, שתי שופטות ושופט אחד. הם מכונים אצל פרי באופן שיטתי "השופטות". אז עכשיו, מי מספר לא-מהימן?

עד כאן רק דוגמית מ"שיטותיו" של פרי. ועכשיו לחשוּב אפילו יותר, שנתן לרשימה הזאת את כותרת-המשנה שלה, והיא השערורייה שנחשפתי אליה בבלוג של ולווט אתמול (חלק ב', מבוא לתורת הספרות, אחרי הדיון באיור שליווה את ה"מסה", שאף הוא בחירה אג'נדיאלית לא תמימה). מהפרסום אנו למדים כי מבחינת תלמידיו הנוכחיים של פרי, היה המאמר שלו אתמול בספרים בבחינת פרסום התוצאה של המבחן ב'מבוא לסיפורת' כמו שנקרא הקורס שלו היום. מתברר שאותו פרי נתן לתלמידיו שני קטעים מעדות המתלוננת במשפט רמון כקטע unseen לניתוח הכרעת-הדין לאורם על-פי הכלים של פרי, סליחה, שהם למדו. אותם קטעים "נבחרו" או שמא נאמר נתלשו בקפידה מעדות המתלוננת. לטענת הסטודנטים, הבחירה שעמדה בפניהם היתה להפסיד 40 נקודות בשאלת חובה במבחן, או לזכּוֹת את רמון (אצל פרי יש פרשנות אחת נכונה, זוכרים?). אצטט מדברי הסיום של התלמידים: "ממרומי עמדת הסמכות של ראש החוג לספרות, כפה פרי על תלמידותיו ותלמידיו לקבל בחירה אכזרית: לכתוב ניתוח מנומק שמסביר מדוע דברי המתלוננת מעידים ש"היא רצתה את זה" (בפועל או, למצער, בעיני רמון), או לוותר על 40 נקודות. בשונה מסיטואציה של דיון בשיעור או על גבי דפי העיתון, כאן לא ניתנה הרשות להפרכה אינטלקטואלית ולא לטריקת דלת זועמת; בניגוד לכפייה הלשונית של רמון, מעשה הנבלה של פרי לא נתון לפרשנות". עד כאן הסטודנטים. ועכשיו, איפה הקולגות של פרי, ואיפה ועדת המשמעת של אוניברסיטת תל-אביב?

ומִלה אחת לסיום: עבור פרי, הכול טקסט. לעומת זאת תחיבת הלשון, במקרה של רמון, היא ארוע שקרה במציאות, גם אם אכן ניתן לתת למה שקדם לו פרשנויות שונות. אפשר להעלות שאלות על פסק-הדין, לחלוק ואף לערער. אבל עבירות מין אינן משהו המתרחש רק בטקסט. הן עניין מציאותי מאד, שהופך את חייהן של אינספור נשים (וגם מיעוט של גברים) לגיהנום. בדיוק כפי ש"בעלי המגפיים המסומרים, גלוחי הראש של אירופה, אינם מדקלמים ש'אין ולא כלום מעבר לטקסט'" (הנרי וסרמן, הארץ 22.1.93), כך גם לא עושים זאת האנסים, התוקפים והמטרידים מינית. המעשים שלהם ממשיים מאד, לא קיימים רק בטקסט. את העובדה הזניחה הזאת מנסה פרי לקבור תחת גיבובי המילים שהוא מערים.

*הערה בעניין ה"שופטות"

פרי מזכיר מיד בהתחלה שמדובר בשתי שופטות ושופט ומוסיף בסוגריים "(להלן: השופטות"). מדוע, אפוא, הוא עדיין בבחינת מספר לא-מהימן בנקודה זאת?

ובכן, השימוש ב"(להלן:…)" הוא דרך אקדמית מקובלת לציון מקוצר של הפניה למקור שחוזרת במהלך המאמר. אך בחירתו של פרי איננה טריוויאלית. מדוע הוא בחר לכנות את ההרכב "השופטות" ולא "השופטים" או פשוט "ההרכב", אם רצה בלשון לא-מגדרית? העניין החשוב הוא שפרי איננו מנמק את בחירתו זאת למרות שכאמור, היא איננה טריוויאלית. לפנינו בחירה חשובה שלא רק שאיננה מנומקת, אלא עוברים עליה בתוך סוגריים מתוך מתן מכוון של הרושם שמדובר בדרך ההפניה האקדמית הרגילה.
כאשר נתקל הקורא בבחירה חשובה אך לא-מנומקת של המספר הוא מצופה – על-פי הכללים של פרי עצמו – למלא את הפערים; לספק הסבר לבחירה שיסביר אותה באופן המוצלח ביותר. הבה לא נשכח שגם הטקסט של פרי נתון לאותם כללי פרשנות שהוא בעצמו  מחיל. הסבר חלופי להסבר ה"אקדמי" (שכאמור איננו הסבר מספק, משום שאיננו מסביר מדוע בחר פרי בלשון שבחר) הוא ההסבר הפמיניסטי: פרי הוא פשוט פמיניסט, המשתמש בלשון נקבה כשמדובר ברוב נשי. אין זה מקרה שרבים מקוראי הטקסט הזה פירשו את הבחירה הזאת כך, למרות שרובם הכירו בדיעבד באי-סבירותו של ההסבר הזה: פרי רצה שהם יחשבו כך, וכך יובלו על-ידו ביתר קלות למסקנות ההפוכות שהוא מבקש לשכנע בהן את הקוראים. תחבולה רטורית, אם תרצו. כך גם יקל עליו לבצע ביתר תחכום את תהליך הדה-לגיטימציה שהוא מבקש לעשות לשופטות. למעשה ההסברים אינם מוציאים זה את זה אלא משלימים, וגם עצם העובדה שהם כביכול מתחרים משמשת כתחבולה פרשנית, כמו שפרי יודע להצביע היטב לגבי טקסטים אחרים. קודם הוא מציג בחירה חשובה כביטוי אקדמי טריוויאלי ("להלן") ואחר-כך הוא משתמש בה כדי להסוות את כוונותיו האמיתיות ומטעה את קוראיו לגביהן.
מספר לא-מהימן הוא מספר שהנורמות של הטקסט מקעקעות את נקודת המבט שהוא מציע, או שהעובדות הנחשפות בו ממקורות אחרים מטילות בספק את העובדות כפי שהוא מספר אותן. מספר לא מהימן לא חייב להיות שקרן או מניפולטור, אם כי לעיתים הוא יהיה כזה ולכן יהיה קשה לתת בו אמון. הוא יכול להיות מפגר, חסר בוחן מציאות או סתם חסר מודעות עצמית באופן קיצוני. לכן תפסו את עצמם אותם קוראים עם ההתקדמות בקריאת הטקסט והבינו שההסבר שפרי פשוט "פמיניסט" איננו הסבר טוב או פרשנות מוצלחת לשימוש הזה שלו; בפשטות, משום שהוא איננו מסביר באופן המיטבי (או המהודק בלשונו של פרי) את מרב הפרטים ואת הטקסט כמכלול.

הערה נוספת: אין ספק שבפסק-הדין של רמון לא מעט חולשות, שאת חלקן מאבחן פרי בדרכו המפותלת. פרי שוכח, עם זאת, שמדובר בטקסט משפטי, ולכן חלות עליו לא רק נורמות של פרשנות ספרותית אלא גם כללים משפטיים מסוימים. חלקים גדולים בטקסט שלו מצביעים על "שכחה" זאת בבירור.
[עדכון 9.3.07, 15:45]


Read Full Post »

לידיעת קצין המבחן של רמון

מכובדי, מכיוון שבין השאר עליך לבדוק את הרקע של המורשע, והאם העבירה שבה הורשע היתה חריגה על רקע התנהגותו הכללית, הריני להפנותך לסיפור הבא. שווה בדיקה לפחות, לא?

לא תואר לו ולא הדר

סטיב אדלר, נשיא בית הדין הארצי לעבודה, איננו דוקטור אך חתם כך; אריק כרמון, נשיא המכון לדמוקרטיה, נשא תואר פרופסור שאיננו זכאי לו; עדנה ארבל, שופטת בית המשפט העליון, הוצגה כבעלת תואר שני שאין לה. ויש עוד, אם רק נבדוק. לא זכור לי ציד מכשפות כמו זה שזכתה לו ח"כ טרטמן כלפי השניים הראשונים, וכלפי האחרונה המתקפה היתה מינורית יחסית. אז למה על טרטרינה עטו? הניחוש שלי טוב כמו שלכם.

גילו את אמריקה

"באמריקה זה לא היה עובר". לא תמיד במילים אלה אבל זאת היתה רוחן של תגובות רבות בפרשיית טרטרינה, שהביעו בצדק מיאוס מהתרבות הפוליטית המקומית. במקומות אחרים, כתבו, אדם כזה היה מסיים את הקריירה הפוליטית שלו. גילו את אמריקה. אז עוד תזכורת: שר האוצר, אברהם הירשזון, העסיק עובדת זרה שלא כחוק (בהיותו ח"כ). בארה"ב, מיותר לומר, הוא לא היה נשאר שר אוצר. בארץ הוא יצא אפילו בלי נזיפה מוועדת האתיקה של הכנסת.

Read Full Post »

מאוחר מדי: פרישתו של ליבאי / האבק של ברקלי: עוד מלה על התקשורת בפרשת רמון / בתחתונים של העליונים: ספר או מדור רכילות? / תודה, אבל לא תודה: זימון וסירובו

מאוחר מדי

עורך-הדין פרופ' דוד ("מי הן בכלל?") ליבאי איבד אצלי כל שמץ של הערכה כלפיו לאחר שיצא בטלוויזיה נגד המתלוננות בפרשת קצב. זה היה לפני פחות משבועיים, בערב שבו הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי יש בדעתו להגיש כתב-אישום נגד קצב בכפוף לשימוע. ליבאי יצא נגד המתלוננות, שזהותן חסויה (כאילו שאינו יודע שמתלוננות בעבירות מין נהנות מחיסיון על-פי חוק), המשטרה לא בודקת אותן ומנין הגיעו ו"מי הן בכלל?". בעיני חצה בכך ליבאי קו אדום לא פחות מהקו שחצה מרשו בנאום ההתלהמות שלו נגד כל רשויות המדינה בעודו עומד (על-פי חוק) בראשה של אותה מדינה; נאום השצף קצף (על השפתיים) נגד התקשורת בעודו נהנה משידור ישיר של דבריו על-ידה; נאום האליטות מתנכלות לי המושמע ממי שהגיע לטופ של הצמרת ומשכורתו היא הגבוהה בשירות הציבורי. [אגב, למה לקרוא "מסיבת עיתונאים" לנאום לאומה שבו לא מורשים עיתונאים לשאול שאלות?] המשך…

Read Full Post »

Older Posts »