קרוא וכתוב

אתמול הותר לפרסום כי נסגר תיק אונס נגד איש תקשורת "מוכר". התיק נסגר בשל חוסר ראיות. על הפרשה הוטל חודשים רבים צא"פ נרחב. תחילה ע"י המשטרה לצרכי חקירה וכשזאת ביקשה להסירו – לבקשת החשוד. כעת צומצם הצא"פ רק לזיהויו של איש התקשורת.

כמו בעבר – למשל ברשימה אחד משלהם שפירסמתי בעין השביעית – גם כעת אני מתכוונת לכתוב רק על ההיבט התקשורתי של הפרשה. (על צא"פים ואיסורי פרסום בכלל בהקשר זה כתבתי בזמנו כאן בבלוג). בעין השביעית שאלתי, בזמנו, האם התקשורת חורגת ממנהגה ואינה מנסה לבטל או לעקוף את צו איסור הפרסום בפרשה רק משום שהחשוד הוא עיתונאי.

מה קרה כעת, משהוסר הצא"פ על פרטי הפרשייה עצמה?

המשך…

Read Full Post »

האם התקשורת חורגת ממנהגה ולא מנסה לבטל או לעקוף את צו איסור הפרסום על פרשיית חשד לאונס, רק משום שהחשוד הוא עיתונאי? מאמר שלי בעין השביעית

וגם התמונה – אדוני הגילדה של סט.לוק, הארלם (ז'אן דה ברי, 1675) – משם

Read Full Post »

בדרך-כלל אני גוזרת על עצמי שתיקה בכל הקשור לדברים של פרופ’ אסא כשר. ברוב דעותי התרחקתי ממנו מאוד עם השנים, או הוא ממני. אבל כשר היה המנחה שלי לדוקטורט ועבדתי אִתו מעט לאחר מכן. על אף שזה היה מזמן, כל מה שאומר – לטוב ולרע – עלול להיחשד בהטיה.

אני מתייחסת הפעם לחלק ממה שפורסם מפיו בשל העובדה שהייתי חברה בוועדה לאתיקה באתרים כלכליים של הרשות לניירות ערך שהוא ישב בראשה ולכן יכולה להתייחס למה שנאמר עליה:

עוד ביקר כשר את אתרי החדשות הכלכליות על שאינם מפרסמים גילוי נאות לגבי השקעות בעליהם וכתביהם, בניגוד לכאורה למה שנקבע בוועדה שכינסה הרשות לניירות ערך ושכשר עמד בראשה. ‘אנחנו ברגולציה העצמית, לכן לא הצענו שיהיה חוק שאוסר על אתר כלכלי להיות רכושו של מישהו שסוחר בבורסה, אלא הוא רק יספר לנו על זה. הוא יגיד לנו מה האתיקה של עצמו, בלי שנאמר לו מה היא צריכה להיות בתחום זה. אף אתר כלכלי לא טרח לעשות זאת’, הלין כשר. ‘אנחנו פותחים את האתרים האלה של חורצי הלשון המפורסמים, שיש להם מה להגיד על כל דבר שזז, אבל את הדבר האלמנטרי הזה על עצמם הם לא טורחים להגיד. גם האתרים שנציגיהם היו בוועדה לא טרחו לעשות זאת", אמר והתייחס, על-פי עיתון הסטודנטים ‘אריאלה’, ל’דה-מרקר’ ול’גלובס’.

המשך…

Read Full Post »

כמה פרשות מן השנה האחרונה מעלות את התהייה עד כמה שומרים כלי התקשורת על חסיון מקורותיהם, האם יש מקום להסדיר את האופן שבו הם אמורים לעשות זאת, ומי האידיוט שידליף כל עוד נשמרת המציאות הנוכחית.

מאמר שלי בעין השביעית, במסגרת הסדרה עיתונות 2011.

Read Full Post »

ד”ר אורלי אינס היתה מקורבן לגיבורה, הכריזה הכותרת הראשית בעיתון של יום שישי, שלא היתה אלא טור דעה (אנטי-עיתונאות, אך לא לשם כך התכנסנו). באותו יום קרא מאמר המערכת למפכ”ל נקי מכל חשד. אכן, מדובר בעניין של היגיינה ציבורית, ללא קשר לדיני ראיות שבהם מוכחת אשמתו של אדם בפלילים. שני טורים נוספים התפרסמו באותו עיתון באותו יום. אחד במדור הדעות והשני במדור הספרות. שניהם סגורים לתגובות. שמא יזכיר אחד הקוראים לכותב את הטענות הקשות על הטרדות מיניות שהועלו נגדו. מאמריו הם המאמרים היחידים במדור הדעות שסגורים לתגובות באתר העיתון. כך ייעשה לאתרוג שהעיתון חפץ ביקרו. ביום ראשון מאמר מערכת נוסף(!) באותו נושא: א’ יצאה לאור, כותרתו. המשבח את ד”ר אינס. אפילו לא שמו לב שם לאירוניה שבכותרת.

מילים כדרבנות כתב ביום שישי גדעון לוי, פרשננו לענייני פמיניזם. (כולל הערה מתנשאת למחנה הפמיניסטי, "שאין לו די חיילות ומנהיגות", מפי מי שכידוע לא עובר שבוע בלי שהוא כותב על ענייני מגדר וזכויות נשים).  אבל רגע, הכותב הוא לא מי שמילא פיו מים בפרשה אחרת, שגם בה נשמעו האשמות על הטרדות מיניות ותקיפות, מפי יותר מאשה אחת, אבל לפחות אחת מהן נחשפה אף היא? איך זה שאז לא זכינו לטור שקיבל את הכותרת הראשית בעיתון?  יכול להיות שמשום שבמקרה ההוא הנילון חבר לדרך? כותב בעצמו באותו עיתון? והעיתון ממשיך לתת לו את הבמה?

אין גבול לצביעות, לצדקנות ובעיקר לחוצפה. עיתון הנושא על דגל את ההיגיינה הציבורית – ראוי שינקה את המערכת שלו עצמו לפני שהוא יוצא במאמרי מערכת צדקניים. עיתון הקורא למאבק בהטרדות מיניות – ראוי שיבוא למאבק בידיים נקיות. במקרה של האתרוג הפרטי שלו, נשמעו טענות מפי נשים לא מעטות. אחת מהן יצאה אף היא לאור ונחשפה בשמה, ואף הגישה תלונה במשטרה.

לנו, מר שוקן, לקוראים ולקוראות, מגיעה תשובה. הכיצד יוצא עיתון הנאורות בכותרת ראשית המשבחת את אינס – גם שם עדיין לא הוכח דבר בבית משפט, כזכור – ובה בעת ממשיך לתת טורים, ומשכורת, למי שהושמעו נגדו טענות לא פחות חמורות?

הבהרה: יתפרסמו תגובות המתייחסות לעניין עצמו, של האתיקה העיתונאית. לא לעצם בחירת הנושא ולא לשאלה למה שוב אני כותבת על הארץ. מלבד העובדה שבחירת הנושאים בבלוג שלי נתונה לי;  מלבד העובדה שאני כותבת על העיתון שאותו אני קוראת – הארץ מקפיד לאורך כל השנים למתג את עצמו כעיתון איכותי המקדם אג’נדה של זכויות אדם. מי שמפתח בעקביות ובהתנשאות ציפיות גבוהות, שלא יבוא בטענות למי שמחילה את אותם סטנדרטים עליו עצמו. קשוט עצמך תחילה.

עוד בנושא:  ששש… אל תפריעו / הו הצדקנות 

Read Full Post »

הארץ ממשיך לשתוק. העיר לא.

אז מה היה לנו? –

1. כשפוליטיקאי דוגמת אולמרט או קצב מכנסים “מסיבת עיתונאים”, נושאים נאום ארוך המועבר פעמים רבות בשידור ישיר ואז אומרים: “בלי שאלות” – התקשורת מתרעמת. ובצדק. השתמשו בה כשופר ולא נתנו לה לעשות את מלאכתה. שהיא בין השאר לשאול שאלות קשות.
2. העיר מעמיד בימה חופשית ליצחק לאור לפרסם בו טקסט ארוך מאוד מפרי עטו שבו הוא מביא את גרסתו. לא כתבה עיתונאית, לא ראיון שבו שואלים גם שאלות.
3. העיר והארץ שייכים לאותו מו”ל. שמו עמוס שוקן. מערכת העיר יושבת היום בבניין עיתון הארץ, רח’ שוקן 21 בתל-אביב.
4. יצחק לאור עובד שנים רבות בהארץ. בעבר בדסק והיום ככותב במדור הספרות ופובליציסט לעת מצוא.
5. על-פי עדויות שהובאו בתכנית המקור, מערכת הארץ עצמה היתה זירה להתנהגות לא נאותה של לאור.
6. עורך העיר, אלון עידן, כתב בהארץ ביקורת טלוויזיה על תכנית המקור, שהובילה את האפולוגיטיקה הצדקנית של הארץ על לאור.

המשך…

Read Full Post »

ביומיים האחרונים יצא לי להיות בדרכים בשעות הצהריים, וכך לשמוע קצת מתכניות האקטואליה ברדיו.

ביום שני הנושא החם היה, בין היתר, החשד לאונס קבוצתי של בת 12. יעל דן ראיינה שתי אמהות מרובות בנות, ושאלה אותן איך מלמדים את הבנות לשים גבולות וכיו”ב. חשוב. איש אינו סבור שלא צריך לנקוט זהירות. למעשה, את חייה של אשה מדריכה מגיל מוקדם מאד הזהירות. מלוּוה בפחד. כזה שגברים כמעט ולא מכירים. מסמטה חשוכה, משעה מאוחרת, מלהסתובב לבד. פּגיעוּת.  ובכל זאת, מה שהפריע לי באותה שיחה היה היעדרם הכמעט מוחלט של ה”בנים” והגבולות שהוריהם צריכים לשים להם. כדי שלא יחשבו, למשל, שנערה היא חפץ; שבגיל 12 היא באמת נותנת הסכמה לקיים מין קבוצתי; שמותר לא לכבד אותה; לאיים עליה אם לא יקבלו את מבוקשם; לכפות עליה דברים שאינה רוצה;  או שאלימות היא דרך לגיטימית להשיג את מבוקשך. המסר שעלה מהשיחה הזאת היה שזה עניין של הבנות להיזהר ושל הוריהם לחנך אותן לכך. כדי שזה לא יקרה גם להן. ואיפה הצד השני? שבואו נודה, בלעדיו זה לא היה קורה? המלה “בנים” הוזכרה בחטף, כשאחת מהן הזכירה שזה יפה גם לבנים, בעצם. אבל הפוקוס הברור והמרכזי היה על הבנות. הבנים קיבלו אייטם אחר, בהמשך: 

משתרללת

מיד אחר-כך העלתה דן לשידור “אב מודאג” ומולו יועצת שעוסקת בחינוך מיני לנוער, נדמה לי. ממה היה מודאג האב? מזה שלנגד עיניו, בקורס ברמנים די.ג’יי שאליו ליווה את בנו, איזו אחת בת 14 התחילה אתו (עם הבן, כלומר). “השתרללה עליו” כלשונו. והוא חרד שמא אחר-כך היא תגיש נגד בנו תלונת שווא על תקיפה או על אונס.

בנים ובנות. שתי שיחות, שני מסרים.

To be on the safe side

ביום שלישי ראיין רזי ברקאי את עו”ד מיבי מוזר, על פרשת המסמכים של בלאו. מוזר הוא עו”ד מצוין, שבנוסף לכך מצטייר כאדם תרבותי ומשכיל. הסכמתי אִתו מאד בקביעה שאי-אפשר לקבל את דרישת השב”כ שבלאו יחזיר את כל המסמכים המסווגים שהגיעו אליו אי-פעם בעבודתו כעיתונאי, שאינם שייכים לפרשת קם. אבל ברקאי הקשה ואמר שככל שעובר הזמן, נוצרת יותר ויותר אי-נוחות. מדוע בלאו לא חוזר? שיבוא, יעמוד מול הרשויות וייאבק על צדקתו. הרי עיתונאים בעולם, אמר, גם נכנסו לכלא כדי לשמור על חיסיון המקורות. (טוב, כאן זה כבר קצת מאוחר, כאן כבר חשפו את המקור. והיא היחידה שעלולה לשבת בכלא, כך נראה). מוזר אמר בצדק, שהוא לא יכול כעו”ד לייעץ ללקוח שלו לבוא ולהסתכן בכך שייעצר; ולכן הוא מעדיף להמשיך לנהל משא-ומתן עם השב”כ. כעו”ד הוא אכן לא יכול לייעץ לו כך. אבל כנראה שעו”ד לא מספיק, צריך גם יועץ לאתיקה. כי תחושת אי-הנוחות לנוכח המצב שבו המקור עצורה כבר חודשים במעצר בית וניצבת מול כתב אישום חמור, בעוד העיתונאי  מוחזק על-ידי המערכת שלו בלונדון כדי לא לשלם שום מחיר – אכן מתחילה להטריד.

Read Full Post »

הכותבת הפמיניסטית מרילין פרנץ', שבין ספריה הנודעים 'חדר הנשים' (1977)  ו'המלחמה נגד נשים' (1992), הלכה לעולמה בגיל 79.
אני פותחת את העותק בספרייתי של 'המלחמה נגד נשים' ומעיינת בכמה פסקאות שהדגשתי בזמנו.
"הגישות האמיתיות של חברה קבורות לעיתים קרובות הרחק מהעין, וניתן לחלץ אותן רק באמצעות ניתוח מקרוב של התנהגות, שפה ודימויים".

ומעניין לעניין: מדיווח על תביעה די מדהימה שהגישה נעמי לויצקי נגד רשות השידור, עולה כי היא קיבלה תכנית על אתיקה(!) עיתונאית בזכות יחסיה האינטימיים עם יו"ר רשות השידור, משה גביש. תמורת התכנית היתה אמורה לקבל 31,000 ש"ח בחודש. מעניין איך היא גמרה אותו. כעת היא תובעת בבית הדין לעבודה 780,000 ש"ח בגין הורדת התכנית טרם זמנה.
אפשר לומר כאן כמה דברים על "הגישה האמיתית של חברה", כלשונה של פרנץ', המופנמת היטב גם אצל נשים "חזקות" כלויצקי, וכפי שהיא מתבטאת ביחסים שנרקמו בינה לבין גביש ובאתנן שהיא מצפה לקבל תמורתם.  אבל עדיף לשאול: איך מישהי שמודה בפה מלא כי קיבלה תכנית בטלוויזיה בזכות יחסיה האינטימיים עם הבוס, יכולה להעביר ביקורת על אתיקה עיתונאית?

בתחתונים של העליונים: על ספרה של לויצקי על ביהמ"ש העליון כתבתי כאן (אייטם שלישי).

Read Full Post »

סוגיות בניהול

ידיעה ב-NFC: "נשיאת בית המשפט העליון אמרה בשיחה סגורה כי בפסיקתה להורות על מיגון בתי הספר בשדרות נבע שיקול הדעת מההנחה כי 'אין אחרי ולא כלום'. כלומר: הידיעה כי לא ניתן יהיה לערער על החלטה שלא למגן את שדרות, וכך ישתמטו הרשויות מלמגן כנדרש.   דבריה של ביניש נאמרו בשיחה סגורה 'שלא לייחוס ולא לציטוט' עם העיתונאית אילנה דיין ששאלה אותה בנושא. את הדברים גילתה דיין בכינוס (…) דיין הסבירה כי היא מרשה לעצמה לגלות את הדברים משום שהם לא יכולים להזיק לביניש, כלשונה."

מהידיעה הזאת אנחנו למדים שני דברים. ראשית, שבייניש לא מבינה שיש החלטות (מה לעשות) שהן במתחם שיקול הדעת של ממשלה נבחרת. העובדה שאם היא לא תתערב הממשלה תעשה טעות, לדעתה, איננה סיבה להתערבות שיפוטית. [על הקשיים העקרוניים שבעתירת המיגון ראו כאן].
שנית, שדיין חושבת שהיא מעל האתיקה העיתונאית. כלומר, שהיא תחליט מתי יש טעם לשמור עליה. דיין איננה מבינה שבכך היא מערערת בסיס חשוב של הפרקטיקה העיתונאית: האמון שיכולים מקורות לתת בעיתונאים. עיתונאים מסכימים ל"לא לייחוס ולא לציטוט" מסיבות שונות. כשיחת רקע; כ"קח ותן" (לא אפרסם את המידע הזה, בהזדמנות אחרת תתן לי מידע לפרסום); כי זה עושה נעים לאגו, לדעת שאני יודע משהו שקוראי לא. (ובהזדמנות ארמוז להם שהם אינם יודעים). עיתונאי זקוק למקורותיו. אם הוא לא יעמוד בהבטחותיו להם, לא תהיה להם סיבה לתת בו אמון. אי-אמון כזה ידלדל את מקורות המידע שלו ודרכו של כולנו. כך כורתת אילנה דיין הענף שעליו היא יושבת. רק שבמקרה זה לא מדובר באיזה ענף פרטי.

בלי למצמץ

כותב ארי שביט על אהוד אולמרט: " הוא יכול לומר היום את ההיפך משאמר אתמול, בלי למצמץ". מעניין, זה נשמע לי כמו משהו שיכול להיכתב על שביט עצמו באותה מידה של דיוק.

אשר הוא לא יום ולא לילה

הארץ הוא כבר לא מה שהיה פעם, אפילו לא מבחינת תקינות הלשון. אבל אתמול היה השיא, מבחינתי. כותרת בעמוד הראשון בישרה: "היום בלילה מזיזים את השעון". ובכן, עורכים יקרים, או ביום או בלילה. אין דבר כזה "היום בלילה". בגוף הידיעה זה דווקא היה כתוב בסדר: הלילה.

Read Full Post »

שני עיתונאים לשעבר חוו על בשרם את מה שעוברים רבים רבים. לאדם שוב היו טענות על (היעדר) האתיקה שבפרסומים סביב מעצרו. לדב אלפון – השגות על אי-דיוקים רבים בראיון שנערך אִתו. מעניין לקרוא מה שאלפון, לשעבר עורך מוסף הארץ, מספר על הסיבה שגרמה לו לבחור בדרך פחות שגרתית כדי לתקן את הטעון תיקון: "הנטייה הראשונה שלי היתה לכתוב מכתב למערכת כמו כולם, אבל הבנתי שזה בזבוז זמן". אהוד אשרי מפרש בטור שלו היום: "אלפון, עורך מוסף 'הארץ' בעברו, יודע על מה הוא מדבר. רוב הסיכויים שהמכתב שלו היה נערך, מקוצר ומצונזר". מי כמוהו יודע: ממש כמו אלפון, גם הרזומה של אשרי כולל את התואר של עורך מוסף הארץ לשעבר. שניהם, אפוא, יודעים במה מדובר. שניהם יודעים שכאשר מתפרסמים ראיון או כתבה, לעיתים קרובות יתקשה המרואין או נשוא הכתבה להכיר בה את עצמו, או למצוא את מה שהוא אמר באופן ובהקשר שאכן אמר אותם, ולא מקוצץ, חתוך לגזרים ומשובץ במקומות שונים לסירוגין עם אמירות של אחרים או של העיתונאי/ת כאילו הגיב להן, כאשר הדברים מקבלים משמעות שונה לחלוטין. שלא לדבר על הכותרות והלידים (שכעורכים לשעבר עליהם האחריות להן).
גם עורכו הנוכחי של הארץ כולו, לא רק של מוספו, לא היה שבע רצון מהאופן שבו הובאו דבריו בעיתון אחר. דוד לנדאו טען כי התֵאור של The Jewish Week (שאודותיו כתבתי בפוסט הקודם) היה "לא מדויק" (inaccurate) ו"עיוות של מה שאמרתי" (a perversion of what I said). מסתבר שלדעתם של עורכים בכירים מה שכתוב בעיתונים אחרים הוא לא כל-כך מדויק ולא כדאי לסמוך עליו. מעניין מאיפה זה כה מוכר להם. ולמה במה שהם חתומים עליו, לעומת זאת, צריך לתת אמון, לדעתם.

ועכשיו ונשאלת השאלה: אם הם מכירים כל-כך טוב את הטכניקות האלה, ואת תוצאותיהן הלא-הוגנות, מדוע נתנו להן יד כשהיו (או עודם) בתפקיד? מדוע כבודו של מרואין או חשוד חשוב לעיתונאים רק כשמדובר בהם, או בקולגות שלהם? מדוע הדיוק בעובדות איננו ערך ונהפך לכזה רק כשהם כרוכים בהן? מדוע התנהלות אתית איננה נאכפת? ומתי סוף סוף תבין התקשורת שאי-אפשר לבקר את כל העולם אבל לא להפעיל שום מנגנון של ביקורת עצמית?

רגע של אנגלית

לא סתם הוספתי בסוגריים אחרי דבריו של לנדאו באייטם לעיל את המקור באנגלית. אחרי פרסום הרשימה הקודמת קיבלתי שלושה אי-מיילים שהסבירו לי ש"אונס" בעברית איננו רק כפייה מינית על-ידי חדירה לגופו של הזולת. שניים מן השלושה טרחו גם לתת לי שיעור מפורט בעברית, עם דוגמאות ומראי מקום (ואפילו נזיפה על "סירוס השפה ופגיעה בעושרה"). תודה תודה, אבל לנדאו דיבר באנגלית (מן הסתם, עם מזכירת המדינה האמריקנית); והמונח שהשתמש בו (ולא הכחיש) היה המונח החד-משמעי rape. המקור האנגלי הוזכר בהמשך הטקסט. ולו רק טרחו המגיבים ללחוץ על הקישור לדבריו של לנדאו שהיה חלק מהפוסט, זה היה מתברר להם מיד (העובדה שאחד מהלשונאים העבריים היה מי שהעביר לי בעצמו את הטקסט המקורי באנגלית בליווי דברי תשבוחות ללנדאו נשארת סתומה, אמנם).  במקרים רבים קישורים הם המקבילה האינטרנטית למראי מקום בכתיבה עיונית רגילה, הבאים לבסס טענות או עובדות. לא חובה להיכנס אליהם, אבל יש מקרים שבהם זה רצוי.

מינהלות

אם כבר במכתבי קוראים עסקינן, זה המקום להבהיר למי שמבקשים גם תשובה שאני עונה רק לאי-מיילים שכותביהם מזדהים בשם מלא (יענו, פרטי ומשפחה). רצוי גם להקפיד על הקלדת כתובת אי-מייל מדויקת, כי פעמים רבות התשובה שלי חוזרת בגלל כתובת שגויה. שבת שלום.

עוד בנושא:
הרשות הרביעית?
קראתי בעיתון

Read Full Post »