קרוא וכתוב

ספרה של יופי תירוש הוא ספר חשוב ושופע ידע על תופעת הפרדת הנשים; הפרדה תוך אפליה, יש לומר, לשון אחר: סגרגציה, שפושה כאש בשדה קוצים בחברה הישראלית. תירוש – פרופסור למשפטים באוניברסיטת תל-אביב ועמיתת מחקר בכירה במכון הרטמן, וגם פעילה בולטת במאבקים ציבוריים לקידום זכויות אדם ונגד הפרדה מגדרית – מנתחת באזמל חד, ובשפה בהירה ושווה לכל נפש, את התופעה שמאיימת להסיג אותנו אחור שנות דור אם לא שנות אור. הספר הוא תרומה עיונית רבת ערך למאבק שהיא מובילה גם בזירות המשפטיות והציבוריות.

סופו של הספר הזה ידוע מראש. הוא חונק את הגרון. ועדיין הוא כל כך יפה, סיפורו של הקיץ המחריד הזה שבו תירצח כל האוכלוסייה היהודית של העיירה הליטאית השלווה והיפהפיה. אבני-לוי משרטט את הקיץ הזה במתיקות פיוטית של אגדה. זה לא היה סיפור ולא אגדה: בתום שלושת הימים האלה יירו כל יהודי העיירה וייקברו יחד בקבר אחים, בור ענק שנחפר מראש ומידותיו תוכננו בקפידה על-ידי הקצין הגרמני שנודד לצורך כך מעיירה לעיירה (דמותו נכתבה בהשראת קצין האס.אס קרל ייגר). תושבים אחרים, שהיהודים היו מוכרים להם היטב מקשרי שכנות ועסקים, התנדבו בהתלהבות לבצע את משימת הרצח, וצפו בה ראש העיר, מפקד המשטרה, השופט המחוזי, מורים ונכבדים אחרים.

קראתי לאחרונה בזה אחר זה שני ספרים נהדרים, ששניהם יצאו בספריית רות. אני מקדישה להם רשימה קצרה אחת.

אשה נוסעת עם זוג ידידים לסוף שבוע בהרי האלפים. בערב היא נשארת לבדה בבקתה בעוד שהידידים יורדים לכפר הסמוך. למחרת היא מגלה שהם לא חזרו בלילה, וכשהיא יוצאת – קיר שקוף וחזק מפריד בינה לבין שארית העולם. מרחוק היא רואה שכל מי שחי מעבר לקיר הזה – התאבן ומת. היא נותרת לבדה עם הכלב של בעל הבקתה, ובהמשך עם בעלי חיים נוספים שהיא מאמצת או שמאמצים אותה. עכשיו תאלץ להצליח לשרוד לבדה בהרים, בתנאים קשים וללא אמצעים, לדאוג בשתי ידיה בעבודה מאומצת למחייתה ולרווחת בעלי החיים שלה.

כמו קובץ סיפוריה המופתי 'ללכת בשדות הכחולים', שכתבתי עליו בעבר, גם הנובלה 'דברים קטנים כאלה' של הסופרת האירית קלייר קיגן היא פנינה שאין להחמיץ.

זהו סיפורו של ביל פרלונג, איש עמל ומשפחה, שבמסגרת עבודתו מגלה דבר-מה שמסעיר ומערער את עולמו. פרלונג לא מסב את גבו לסבל האנושי המתגלה בפניו באורח מקרי, אלא מושיט את ידו לסייע. על אף שהוא יודע היטב כי ישלם על כך מחיר. הספר מסתיים בדיוק במקום הזה, בידיעה הזאת, בלי שאנחנו נחשפים לאותו מחיר. כי העיקר הוא הגבורה הפשוטה, היום-יומית והאנושית של פרלונג.   זאת לא גבורה בלית ברירה, זאת גבורה מתוך בחירה לפעול. הבחירה שלו, וההכרה השלווה שלולא היה עושה מעשה, אם היה ממשיך להתעלם ולעמוד מן הצד כמו (הבה נודה בכך) רוב האנשים – לא יכול היה לחיות עם עצמו. וזה היה הדבר הנורא ביותר.

הגרוע מכל עוד לפניו, הוא ידע זאת. הוא כבר הרגיש בצרות לאין-קץ ממתינות לו מעבר לסף. אבל הדבר הגרוע ביותר שהיה עלול לקרות כבר מאחוריו: המעשה שלא נעשה, שהיה יכול להיעשות – ושעמו היה נאלץ לחיות במשך שארית ימיו.

אלה הדברים הקטנים רק לכאורה, שהופכים אותנו לאנושיים ולאמיצים.

למי שאינם מכירים את סיפורן של מכבסות מגדלן באירלנד, המהווה את הרקע ההיסטורי ל'דברים קטנים כאלה' (הבדיוני) שמוקדש לנשים ולילדים שהתענו בבתי המחסה שלהן, כדאי להשלים פערים אחרי הקריאה.

כמו ב'ללכת בשדות הכחולים' גם כאן הלשון היא חסכנית, מדויקת וחודרת לב. התוצאה היא נובלה יפהפיה ומאופקת. קלייר קיגן היא סופרת אחת ויחידה.

Claire Keegan, Small Things Like These

כל ביקורות הספרים

'אופי' הוא רומן חניכה נוקשה כביכול. העוקב אחרי התבגרותו והתגברותו של יאקוב וילם קטדרפה על קשיי החיים, ופילוס דרכו מחיי עוני כילד מחוץ לנישואים הנחוש בדעתו להגיע רחוק. כבחור צעיר הוא מגיע למשרד עורכי דין כדי לפגוש את כונס הנכסים שלו אחרי תביעה להכריז עליו כעל פושט רגל בעקבות חוב. הוא מתבונן בשלטים הנושאים את שמות עורכי הדין במשרד, ולפתע ברור לו שגם הוא רוצה ששלט ישא את שמו כעורך דין באותו משרד עצמו. ואכן כך קורה בסוף הדרך.

איאן מקיואן הוא סופר פורה. ככזה, לא כל ספריו הרבים הם ברמה אחידה. לטעמי, ספרו האחרון 'שיעורים' הוא אחד מהטובים שבהם.

הספר עב כרס, והמציאות שמקשה בחודשים האחרונים להתרכז גרמה לכך שקריאתו נמשכה זמן רב מהרגיל אצלי. אבל ככל שהתקרבתי לסיומו, כך חשתי שאני מייחלת לכך שהקריאה בו תימשך עוד ועוד.
זהו ספר בעל טון מאד אישי, ונראה שבחלקו הוא מבוסס על פרטים מחיי מחברו. על אף שכפי שגם ספר זה עצמו מלמד, זוהי אמירה שבהקשר הספרותי יש לקחת בערבון מאד מוגבל.

מקיואן הוא יליד 1948, ויתכן שיש לייחס לכך שהוא כיום במחצית שנות ה-70 לחייו את הרוח השורה על הספר – רוח עזה של קבלה, השלמה, אנושיות ונדיבות. זהו ספר של אדם שמתפייס עם חייו, על הישגיו המוגבלים, החמצותיו, ואהבותיו.

השיעורים שבכותרת הספר – המלווה את חייו של גיבורו מילדות ועד זקנה – מתייחסים לא רק לשיעורי הפסנתר שלקח הגיבור רולנד ביינס כנער צעיר, שהקשר המצלק עם מורתו השפיע באופן דרמטי על מהלך חייו, אלא לשיעורים שהוא ואנו כולנו לומדים בחיינו. ההיזכרות בקשר הזה שזורה בהתמודדות שמזמנים לו החיים אחרי שאשתו עוזבת אותו עם תינוק קטן שהוא מגדל לבדו. גם המאורעות העולמיים לאורכה של המאה ה-20 – ממלחמת העולם השנייה, עבור במשבר הטילים בקובה, אסון צ'רנוביל, הפיגוע בלונדון ועד סגרי הקורונה, אם למנות רק כמה מהם – מהווים לביינס רקע לבחינה מהורהרת של חייו האישיים.

מקיואן הוא אחד הסופרים האהובים עלי, ואהבתי מאד את 'שיעורים' שהוא אנושי, מפויס ונדיב. יש נחמות שרק ספרות יכולה לספק.

Ian McEwan, Lessons.

כל ביקורות הספרים