שיעורים מאת איאן מקיואן. מאנגלית: אמיר צוקרמן. עם עובד, 2023, 489 עמ'.
איאן מקיואן הוא סופר פורה. ככזה, לא כל ספריו הרבים הם ברמה אחידה. לטעמי, ספרו האחרון 'שיעורים' הוא אחד מהטובים שבהם.
הספר עב כרס, והמציאות שמקשה בחודשים האחרונים להתרכז גרמה לכך שקריאתו נמשכה זמן רב מהרגיל אצלי. אבל ככל שהתקרבתי לסיומו, כך חשתי שאני מייחלת לכך שהקריאה בו תימשך עוד ועוד.
זהו ספר בעל טון מאד אישי, ונראה שבחלקו הוא מבוסס על פרטים מחיי מחברו. על אף שכפי שגם ספר זה עצמו מלמד, זוהי אמירה שבהקשר הספרותי יש לקחת בערבון מאד מוגבל.
מקיואן הוא יליד 1948, ויתכן שיש לייחס לכך שהוא כיום במחצית שנות ה-70 לחייו את הרוח השורה על הספר – רוח עזה של קבלה, השלמה, אנושיות ונדיבות. זהו ספר של אדם שמתפייס עם חייו, על הישגיו המוגבלים, החמצותיו, ואהבותיו.
השיעורים שבכותרת הספר – המלווה את חייו של גיבורו מילדות ועד זקנה – מתייחסים לא רק לשיעורי הפסנתר שלקח הגיבור רולנד ביינס כנער צעיר, שהקשר המצלק עם מורתו השפיע באופן דרמטי על מהלך חייו, אלא לשיעורים שהוא ואנו כולנו לומדים בחיינו. ההיזכרות בקשר הזה שזורה בהתמודדות שמזמנים לו החיים אחרי שאשתו עוזבת אותו עם תינוק קטן שהוא מגדל לבדו. גם המאורעות העולמיים לאורכה של המאה ה-20 – ממלחמת העולם השנייה, עבור במשבר הטילים בקובה, אסון צ'רנוביל, הפיגוע בלונדון ועד סגרי הקורונה, אם למנות רק כמה מהם – מהווים לביינס רקע לבחינה מהורהרת של חייו האישיים.
מקיואן הוא אחד הסופרים האהובים עלי, ואהבתי מאד את 'שיעורים' שהוא אנושי, מפויס ונדיב. יש נחמות שרק ספרות יכולה לספק.
Ian McEwan, Lessons.
גליה עוז בחרה לספר את עדותה בספר. מרגע שעשתה זאת, מופקע הסיפור האישי מחזקתה הפרטית ונהפך לסיפור כללי, שנוגע לא.נשים רבים, ובוודאי כזה שלכל אדם יש זכות מוסרית להתבטא לגביו. גליה עוז היא הראשונה לדעת זאת, כמובן, ואף כותבת ש"הווידוי שלי מרחיק לכת רק במידה שנדרשת כדי להעמיד את החלק הזה בביוגרפיה שלי בהקשר רחב יותר". כוחה של הספרות הוא בדיוק ביכולת להתמיר סיפור פרטי לכלל סיפור אוניברסלי כזה, הנוגע ברבים שלא שותפים לאותה ביוגרפיה פרטית אך החוויות המתוארות בה מוכרות להם היטב, או יכולות להיות מוכרות להם מכוח היותם אנושיים. זהו כוחה העוצמתי של הספרות. לעיתים, זהו גם כוחה המרפא. 
.jpg)
"יומן אבל", חשבתי לעצמי שאקרא לרשימה הזאת על 'לא העזנו לדעת', ברפרור לספרו של רולאן בארת' בשם זה. ואז פגשתי בהתייחסויות אליו ששוזרת לעאל בין דפי ספרה, כמו גם אל 'אבל ומלנכוליה' של פרויד שהיא מתכתבת איתו רבות כאן. אולי "ספר היגון", חשבתי. "דברים משונים, סמויים ומושתקים קורים לאנשים שהיגון מכה בהם", היא כותבת. מגלה את הסמוי, מדברת את המושתק. ואז הגעתי למובאה שבה ג'וליאן ברנס מנסה להבחין בין אבל ליגון. במידה רבה, אמרתי לעצמי, זהו ממואר של אובדן. קראתי אותו בשבת אחת, שבת שובה. 
קרוא וכתוב 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.