פליישמן בצרות מאת טאפי ברודסר-אקנר. מאנגלית: טל ארצי. תכלת, 2021, 378 עמ'.
‘פליישמן בצרות’ הוא ספר מתעתע. הוא מתחיל עם העולם החדש – שוק הבשר – שנפתח באפליקציית ההיכרויות בפני הגרוש הטרי טובי פליישמן: חגיגת תיאורי מין בסגנון שקצת מזכיר את 'מה מעיק על פורטנוי' של פיליפ רות'. אבל מתפתח לספר שמדבר באופן רחב יותר על גירושים ולכן כמובן על נישואים. גם בשלב זה, לפני החלק השלישי של הספר, עדיין סיכמתי אותו לעצמי בלא יותר מ"נחמד". קצב טוב, שנון במידה, מהנה אך לא מסעיר או עמוק במיוחד. אבל בחלק האחרון, גבירותי: מהפך! זווית הראייה על הדברים ועל הדמויות לא רק משתנה, היא ממש מתהפכת. אולי אפילו באופן קצת חד מדי, של 180 מעלות, במיוחד ביחס לנפח המצומצם יחסית מבחינת מספר הדפים, אבל בכל זאת מעביר ביעילות את המסר שלכל דבר יש שני צדדים. ובעיקר את זה שכשנישואים מתפרקים, שני הצדדים יכולים להציג אודותיהם, מנקודת מבטם, נראטיב מאד שונה ואפילו הפוך. איך קרה שנישואיהם של טובי, רופא מומחה למחלות כבד, ורייצ'ל, סוכנת שחקנים וציידת כשרונות, שהתחילו כה נפלא – מסתיימים כה נורא? תלוי את מי שואלים. מה שבטוח, הפליישמנים שניהם בצרות.
גליה עוז בחרה לספר את עדותה בספר. מרגע שעשתה זאת, מופקע הסיפור האישי מחזקתה הפרטית ונהפך לסיפור כללי, שנוגע לא.נשים רבים, ובוודאי כזה שלכל אדם יש זכות מוסרית להתבטא לגביו. גליה עוז היא הראשונה לדעת זאת, כמובן, ואף כותבת ש"הווידוי שלי מרחיק לכת רק במידה שנדרשת כדי להעמיד את החלק הזה בביוגרפיה שלי בהקשר רחב יותר". כוחה של הספרות הוא בדיוק ביכולת להתמיר סיפור פרטי לכלל סיפור אוניברסלי כזה, הנוגע ברבים שלא שותפים לאותה ביוגרפיה פרטית אך החוויות המתוארות בה מוכרות להם היטב, או יכולות להיות מוכרות להם מכוח היותם אנושיים. זהו כוחה העוצמתי של הספרות. לעיתים, זהו גם כוחה המרפא. 
.jpg)
"יומן אבל", חשבתי לעצמי שאקרא לרשימה הזאת על 'לא העזנו לדעת', ברפרור לספרו של רולאן בארת' בשם זה. ואז פגשתי בהתייחסויות אליו ששוזרת לעאל בין דפי ספרה, כמו גם אל 'אבל ומלנכוליה' של פרויד שהיא מתכתבת איתו רבות כאן. אולי "ספר היגון", חשבתי. "דברים משונים, סמויים ומושתקים קורים לאנשים שהיגון מכה בהם", היא כותבת. מגלה את הסמוי, מדברת את המושתק. ואז הגעתי למובאה שבה ג'וליאן ברנס מנסה להבחין בין אבל ליגון. במידה רבה, אמרתי לעצמי, זהו ממואר של אובדן. קראתי אותו בשבת אחת, שבת שובה. 
הממואר של רוקסן גיי הוא כלשון כותרת המשנה של הספר, על הגוף שלה. אבל הוא על הרבה יותר מזה. הוא על האופן שבו מגיבות נשים לטראומה מינית, לריסוק הטוטלי שעברו, בלי שתהיה להן דרך להרכיב את עצמן בחזרה ולהירפא. הדרך של גיי היה למלא את הריקנות האדירה שנשארה בה ("רוקנו לי את הפנים עד שנהייתי חלולה") באכילה אינסופית. בתקווה שהגוף הגדול והלא מושך יגן עליה. (קלינית, מוגדר משקלה של רוקסן כ"השמנת יתר חולנית קיצונית ביותר" – Super morbid obesity, עם BMI הגבוה מ-50). 
קרוא וכתוב 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.