Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘הארץ’

דווקא בשבוע שבו פירסמה אריאנה מלמד מאמר נוקב נגד תרבות הטוקבקים ברשת, בחר אתר האינטרנט של הארץ להתחיל לפתוח את מאמריו לתגובות. במשורה, לא לכל מאמר, יותר בפורמט של הניו-יורק טיימס (שהם היו מתים להידמות לו בכלל) מאשר של Ynet, ובכל זאת.  Ynet, כן. לאתר הזה שמורות "זכויות" רבות בהשחתת השיח האינטרנטי, בהחליטו שכל ידיעה חדשותית, ככל מאמר, צריכים לשאת שובל של הודעות עם סימני קריאה. נשאלת השאלה מדוע בחר הארץ להצטרף. למרות שמאד יתכן שאין קשר, הרי בעיני זהו שלב נוסף בשינוי שעובר על העיתון הזה מאז התחלף שם העורך, ולא לטובה: פחות מה לקרוא ומוסף מצהיב והולך. לפני כמה חודשים פתח הארץ למגיבים פורום של סוף שבוע באתרו, שנעלם בקול דממה דקה. קשה להבין במה הוא יוצא נשְׂכּר מהצטרפות לתרבות הקלוקלת הזאת.

מנסיוני האישי למדתי שרק דבר אחד מרגיז גולשים מסוימים ברשת באותה מידה כמו דעה שהם לא מסכימים לה: העובדה שאין להם אפשרות להגיב לה. כן, גם אני מכירה את התחושה הזאת שממש מדגדג באצבעות לכתוב את מה שלדעתי השמיטה הכותבת, או להאיר היבט נוסף שראוי להתייחס אליו. נאמר כבר פעמים רבות ששיח הרשת בארץ נוטה להיות אלים וגס רוח, שמספיק אחד שמטיל בוץ כדי ללכלך את כיכר העיר ושרשאי בעל אתר להשאיר את אתרו נקי מלכלוך כזה. אבל מעבר לכך, המגיבים הכועסים יוצאים מנקודת הנחה שאתרים ברשת חייבים לתת להם להגיב, כאילו מתהפכים סדרי עולם או נפגע חופש הביטוי שלהם בכך שאפשרות זאת נמנעת מהם. משל היתה להם זכות מוקנית להגיב באתרו הפרטי של מאן דהוא. ובכן, אין זכות כזו. אפילו לא אקסיומה שאין להרהר אחריה של תרבות הרשת. האינטרנט, לעומת זאת, הוא מקום גדול ופתוח, וכל אחד יכול לפתוח בו אתר, לכתוב בו על מה שמעניין אותו ולהביע בו את דעותיו. ישנם אתרים שנועדו להיות פורומים להבעת והחלפת דעות ויש אתרים שרוצים להיות משהו אחר.

Read Full Post »

מכתבי המתפרסם היום בהארץ מחמיץ כמה נקודות של המקור, מפאת קיצורים.
להלן הנוסח המלא:

הזכות להינשא אינה מסכנת את הדמוקרטיה

בתגובה על "רצח בצל הנישואים" מאת אמנון ברזילי (הארץ 29.6.04)

יגאל עמיר רצח ראש ממשלה אך זה איננו משנה את העובדה כי הוא נשפט והורשע  על רצח. החומרה המיוחדת של הניסיון להשפיע על התהליך הדמוקרטי באמצעים אלימים ובלתי-קבילים מקבלת את ביטויה בתחום הציבורי, בקביעת יום זיכרון ממלכתי, לא בסוג העונש הפלילי המושת על הרוצח. כאסיר הוא ככל האסירים ועליו לקבל את כל הזכויות שמגיעות להם. על-כן השאלה אם הוא זכאי להינשא איננה שונה מהשאלה האם רוצחים אחרים זכאים להינשא. הכנסת כבר פעלה באופן פסול כאשר חוקקה חוק מיוחד עבור עמיר (האוסר על חנינתו), תוך הפרת העיקרון שעל חוקים להיות כלליים ואוניברסליים ולא לגופו של אדם.

אמנון ברזילי סבור שליגאל עמיר אסור להינשא ולהביא ילדים לעולם. נישואיו אלה יהיו נישואים אידיאולוגיים ולא נישואים מתוך אהבה. האם הוא מבקש להוסיף לסמכויותיו של רשם הנישואים את הסמכות לבדוק האם הנישואים נערכים מתוך אהבה? האם תוקם "משטרת אהבה" וממתי מפקחת המדינה על מניעי הנישואים?

טיעונו של ברזילי כי באיסור על נישואי עמיר מופעל העיקרון של "דמוקרטיה מתגוננת" איננו רק מופרך אלא מסוכן. מקורו של הרעיון "דמוקרטיה מתגוננת" בהלכת ירדור, שבה פסל בית-המשפט העליון את רשימת אל-ארד מלהתמודד לכנסת. ברזילי מציג עיוות מרחיק לכת של הרעיון של "דמוקרטיה מתגוננת", המדגים את הסכנות הצפויות בניצולו לרעה כדי לשלול זכויות. עם הסכנות הצפויות לדמוקרטיה מהמבקשים להחריבה בכוח צריך להתמודד. יש לצורך כך כלים במשפט הפלילי ולפעמים צריך להגביל חירויות לשם כך. הזכות להינשא ודאי איננה אחת מהן.

ולבסוף, ברזילי תוקף את אותם חלקים בשמאל שמתוך "איוולת וחולשת דעת" תומכים בזכותו זו של עמיר. העצוב הוא שהיו אנשי "שמאל" שקראו לשלול אותה. לרבים, הן בשמאל הן בימין, זכויות אדם אינן אלא כלי בשירות משנתם הפוליטית.

Read Full Post »

בכתבתו של אביב הורביץ בהעיר על התפטרות עורך הארץ ("רעידת אדמה בהארץ". נו, באמת), נכתב כי המו"ל עמוס שוקן ציפה לראות את חנוך מרמרי בתפקיד עורך העיתון עד צאתו לגמלאות. לא ברור אם זו אכן עמדתו, מה שצוטט מפיו בכתבה היא כוונתו להציע למרמרי קדנציה נוספת כעורך. מרמרי בן 56 ועורך את הארץ מזה 13 שנים. גם בלי העלאת גיל הפנסיה, הוא צפוי לצאת לגמלאות רק עוד 9 שנים.

חנוך מרמרי

ללא קשר לעיתון הארץ או לתפקודו של חנוך מרמרי כעורך, שעליו אין לי כל מושג מלבד התרשמות כללית כקוראת, זאת נראית לי עמדה שגויה. לשום ארגון או עסק, ועיתון בכלל זה, לא טוב שעובדיו בכלל ובכיריו בפרט לא מתחלפים במשך תקופה כה ארוכה. לא טוב לא להם ולא לארגון.

משירותי בצבא זכור לי אל"מ אחד שהאגדה סיפרה כי הוא הודיע שמתפקידו הנוכחי הוא ייצא רק עם דגל המדינה – על לוחית הרישוי של הווליאנט (רכב התא"לים, בזמנו) או על הארון…
עיתון הוא עסק פרטי אבל יש לו גם תפקיד ציבורי. זהו מתח שלא קל לנווט איתו. לפני מרמרי, הארץ התנהל כעסק משפחתי והעורך הקודם שוחרר משורה רק עם מוות. אם שוקן ג'וניור התכוון לראות את מרמרי על כס העורך רק עד גיל הפנסיה, הוא הוריד קצת את הרף.

Read Full Post »

מוסף הארץ יוצא בכתבה גדולה על הא-בעיה של פרקליטות המדינה. כלשון ההפניה מעמודו הראשון של העיתון היום: "האם ההגמוניה הנשית בפרקליטות המדינה משפיעה לרעה על תדמיתה ותפקודה?".
פחות מעניין אותי כרגע להתייחס להתבטאויות המיסוגניות (או כאלו המשקפות אי הערכה עצמית מצד נשים) שהכתבה משופעת בהן. יש לשער שלא מעט אינטרסים אישיים הקשורים למעמד ולקידום של בכירים בפרקליטות בהווה ובעבר ממלאים תפקיד בהתבטאויותיהם.

"אז זו הסיבה לפערים במשכורות שלנו?!"

מה שמטריד יותר הוא שמוסף של עיתון המחשיב את עצמו מכובד (והוא אכן קרוב לוודאי הפחות גרוע בעיתוני ישראל), בכלל רואה בכך "בעיה" הראויה לכתבה. הא, יש מקום מכובד אחד בישראל שיש בו הגמוניה נשית? נסתער עליו. מעניין שכל 90% המקומות היוקרתיים שבהם יש הגמוניה גברית לא זוכים לא רק לכתבה אלא אפילו לא למלת ביקורת אחת (ואפשר להתחיל אצלכם בבית: בהנהלת המערכת של עיתון הארץ יושבת אשה אחת). עשרות הוועדות והכנסים שמתקיימים על טהרת המין הגברי נותרים ללא כל התייחסות. העובדה שהצמרת המדינית והביטחונית במדינה משכפלת את חבריה – מתקבלת כמובנת מאליה. בכתבה עצמה, אגב,  אין מלה אחת על השאלה למה נשים מגיעות יותר לפרקליטות המדינה: בעיקר משום שזוהי האופציה הנוחה יותר לגידול משפחה, מה שכרוך בוויתור מצד נשים על פרקטיקה פרטית ששכר נכבד בצידה.

ואם כבר מנסים למצוא צידוק לכתבה שעיקרה רכילותי, המנסה לתפוס טרמפ על הבלגן האחרון בפרקליטות, מוכרחים שהוא יהיה שוביניסטי? כן כן, אני יודעת, אתם רק "משקפים מגמות קיימות". כנראה שבאמת כבר אין על מה לכתוב.

Read Full Post »

אמש השתתפתי בערב למנויי הארץ, אחד מסדרת הופעות שבכיריו מקיימים ברחבי הארץ, כדי לצאת מהחדרים הממוזגים ולפגוש בקהל קוראיהם. השתתפו יואל אסתרון, אבירמה גולן ואמיר אורן, וקצת אחר-כך הגיע פתאום (באופן בלתי מתוכנן?) המו"ל עמוס שוקן. היה בידור וגם די צפוי. המשך…

Read Full Post »

ג'ייסון בלייר. רק קצה קרחון.

הניו-יורק טיימס ממשיך בהפקת הלקחים מפרשת בלייר.

בין השאר, הוא יוצר שלושה תפקידים חדשים: "עורך ציבורי", עורך לסטנדרטים של העבודה העיתונאית ועורך שיפקח על הקריירה המקצועית בעיתון. עורך הסטנדרטים יפקח על יצירת מערכת של סטנדרטים עיתונאיים וניטורם, וידריך בנושאי אתיקה ויושרה. הידד.
הדו"ח המלא של ועדת הבדיקה שמונתה לאחר המקרה הוא בן 95 עמודים. מעניינת במיוחד הקביעה כי בלייר קוּדם למרות עברו המקצועי והאישי הבעייתי, בין השאר בשל מוצאו ("רצון להגביר מגוון"), תקשורת לקויה וחשש שמא מניעת קידומו תתפרש כאפליה.

התקינוּת הפוליטית שמהלכת עלינו אימים היכתה בניו-יורק טיימס והיכתה חזק. אבל לא רק בו. אני מכירה עוד כמה ארגונים שההתיישרות עם הפוליטיקלי קורקט מחליפה בהם את היושרה (האינטגריטי), שקובעת, בין השאר, שעקרונות לא מחילים באופן חד-צדדי, על-פי זהותם של הצדדים הנוגעים בדבר.
כשהנכס היחיד הוא אמינות, כדאי לא לשחק בה.

הידיעה בהארץ (נקווה שהיא מדויקת…)

רשימות קודמות בנושא:
איך נוהג הניו-יורק טיימס בעיתונאי שסרח
הערה על פלגיאריזם

Read Full Post »

« Newer Posts