קרוא וכתוב

שיחה ראשונה

[נוכחים: הוא, היא, אני]

בעלה של שכנתי לחדר מגיע בצהריים. היא הרגישה רע בלילה אחרי הניתוח. הוא לא שואל איך היא מרגישה. מבחינתו הוא הסובל המרכזי: הוא הוטעה לחשוב ע"י בתם ("הבת שלך", כלשונו) שצריך כבר לבוא לקחת אותה מבית החולים. כשהתברר לו שזה עוד מתעכב הוא מאד עצבני.
הוא: נסעתי כל הדרך הזאת סתם. איזה אוטובוס ה-29 הזה, כמה סיבובים. עכשיו אני צריך לנסוע עוד פעם לרופא שיניים וחזרה להוציא אותך. ד' הזאת, הבת שלך, אמרה לי שאת מחכה לי עם מכתב השחרור וחייבים לבוא להוציא אותך.
היא: אבל לא אמרתי לה להגיד את זה.
הוא: הבת שלך הזאת.
היא: אני מצטערת.
הוא: תשמעי, קניתי … (כאן מגיע הפירוט של סל המזון המרשים). את חושבת שתוכלי לבשל?
היא: (ממלמלת משהו לא ברור).
הוא: אוף, אני צריך לעשות עכשיו עוד פעם את כל הדרך. טוב אני הולך.

שיחה שנייה

[נוכחים: הוא, היא, אחות, אני]
(הוא חוזר).

היא: מ', אני מצטערת שהיית צריך לבוא קודם.
מצטרפת האחות עם מכתב השחרור. היא מקריאה להם אותו, מדגישה שעל האשה לנוח, לא לארח ביומיים הקרובים, ושיש לה שבוע חופשת מחלה.
הוא (לאחות): תגידי, היא יכולה ללכת מהחדר למטבח?
אחות: למה לא?
הוא: היא יכולה לבשל?
אחות: תגיד לי, השתגעת?
הוא: אז מה אני יאכל?
אחות: תדאג לך למשהו לאכול. עכשיו אתה צריך לטפל בה.
הוא: ומי יטפל בי?
אחות: תמצא לך מישהי אחרת לטפל בך.

אם לא הייתי נוכחת גם בשיחה הקודמת, הייתי בטוחה שהוא מתבדח.

אחרי שהאחות יוצאת מ' משתף את אשתו (סליחה, המבשלת) בעלות הגבוהה של האופטלגין הנוזלי שבבית-החולים המליצו לה לקחת בבית נגד כאבים. הוא: "זה עולה 23 שקל בבית מרקחת פרטי. לא קניתי. אני אקנה אולי בבית מרקחת של הקופת חולים." ואחר כך: "תגידי, אז מה את אומרת, לקנות את האופטלגין בנוזל או לא?"  היא:  (שותקת).

אני מודעת לחלוטין לכך שיש אנשים שבשבילם עלות התרופה היא גבוהה והם נאלצים לעשות את החישוב. לכם, לעומת זאת, צריך להיות ברור: א) שסל המזון שהוא פירט בגאווה שקנה (לבד!) עולה מאות שקלים; כי באוכל לא חוסכים, אבל על האופטלגין לאשתו הוא חוסך.  ב) שהתשלום בגין ההשתתפות העצמית של הביטוח המושלם של קופת חולים, עבור הניתוח בבית החולים הפרטי, עומד על אלפייה, שתיים או יותר (תלוי בסוג הניתוח). אבל 23 שקלים לאופטלגין זה מוגזם, בכל אופן בשביל המבשלת.

ברור לי, אגב, שהיא בישלה בסוף.

Read Full Post »

חבר הכנסת מולה מציע (סוג של) הגנה תרבותית בפלילים. כאשר נאשמים בעבירה פעלו בהתאם לנורמות התרבותיות בחברת המוצא שלהם,  ייחשב הדבר לנסיבות מקלות בעת גזירת העונש. כך תאילנדים שאוכלים חתולים וכך אתיופים שנישאים לבנות 12 או מכים את ילדיהם. שכן אליבא דמולה, שיטת החינוך באתיופיה רואה זאת בחיוב.

מולה מצביע על בעיה, אך ספק אם הפתרון שהוא מציע קביל. שוֹנוּת תרבותית יכולה להיות קבילה רק עד גבול מסוים. אי-אפשר בשמה לפגוע בזכויות אדם של אחרים. למעשה, התביעה לגלות יחס של כבוד לפרקטיקות תרבותיות השונות מתרבות הרוב קשורה בדרך-כלל לפגיעה בזכויותיהם של החברים החלשים יותר באותן תרבויות. שהם כמעט תמיד נשים וילדים. סוזן אוקין דנה בדוגמאות מהספרות המראות כי רוב התביעות שמציבים חברי קבוצות כאלו ליחס משפטי מיוחד על בסיס השוני התרבותי שלהם, נוגעות לאי-שוויון מגדרי. נישואי ילדות, נישואים כפויים, מערכות גירושין המוטות נגד נשים, פוליגמיה ומילת נשים. מקרים שבהם זכויות הפרט של נשים וילדות נפגעות ומופרות על-ידי הפרקטיקות של הקבוצות התרבותיות שלהן עצמן. אוקין מצביעה על כך כי אותה זיקה בין תרבות למגדר מתרחשת למעשה בזירה הבינלאומית, היכן שזכויות-האדם של נשים נדחות לעתים קרובות על-ידי מנהיגי מדינות או קבוצות של מדינות כבלתי-מתיישבות עם התרבויות שלהן.

מעולם לא היו אלו בני-האדם שהתלוננו על האוניוורסליות של זכויות-האדם, או ראו בהן כפייה מצד המערב או הצפון. לעתים קרובות, היו אלו המנהיגים שלהם". (קופי אנאן)

הגנה על תרבויות פוגעת במיוחד בנשים בשל שתי סיבות. ראשית, בכל התרבויות הזירה של חיים אישיים, חיי מין ופוריות מתפקדת כמוקד מרכזי. הגנה על "פרקטיקות תרבותיות" נוטה להיות בעלת השפעה גדולה יותר על חיי הנשים והנערות שכן ברוב התרבויות מצופה מהן יותר בזירה זאת מאשר מגברים. שנית, ברוב התרבויות אחת המטרות העקרוניות היא שליטת הגברים על הנשים."הגנה תרבותית" משמרת שליטה זאת.

לעומת זאת, המושג של זכויות אדם הוא אוניוורסלי. הוא איננו אדיש לתרבויות שערכיהן מתנגשים עם זכויות אדם אוניוורסליות והוא אינו מקבל פרקטיקות תרבותיות שבבירור אינן מתיישבות עם זכויות אלה. על-פי התפיסה של זכויות אדם, לכל אדם יש זכויות מסוימות ללא קשר לשאלה לאיזו קבוצה הוא או היא משתייכים או עם איזו תרבות הם מזדהים. הרעיון הוא כי האינטרסים שעליהם מגינות נורמות של זכויות אדם הם האינטרסים של כל אדם ואדם, ללא קשר להעדפותיו האישיות או לתכנית החיים שהיא מבקשת לקדם. אף אדם אינו רוצה להיות עבד או שיענו אותו, או להירצח על "כבוד" המשפחה.

כפי שמלמדת אותנו אוקין, כאשר מעניקים זכויות קבוצתיות בשם רב-תרבותיות, קיימת סכנה מוחשית של מתן יד לדיכוי החברים החלשים יותר בתוך אותה תרבות. בקיצור, נשים.

נדמה לי גם, ששופטי ישראל ממש לא זקוקים לנסיבות נוספות כדי להקל בעונשם של מורשעים בעבירות נגד נשים. הם הסתדרו מצוין בלי הטיעון מהתרבות עד כה, בגוזרם עונשים מגוחכים בקוּלתם.

הרוב הניצח של "הגנות תרבותיות" שמועלות בתיקים הפליליים בארה"ב אשר קשורים לחברי מיעוטים תרבותיים נוגעות למגדר – במיוחד לשליטה גברית על נשים וילדים. לעיתים, הגנות תרבותיות ניתנות כהסבר לאלימות נצפית בין גברים או להקרבת בעלי-חיים. אבל הרבה יותר שכיח הוא הטיעון כי בקבוצה התרבותית של הנאשם, נשים אינן בני-אנוש בעלי ערך שווה אלא יצורים נחותים שהפונקציה הראשונית (אם לא היחידה) שלהן היא לשרת גברים באופן מיני ובענייני הבית. למעשה, ארבעת סוגי המקרים שבהם השתמשו בהגנה תרבותית באופן המוצלח ביותר הם: (1) חטיפה ואונס על-ידי גברי 'המונג' שטוענים כי פעולותיהם הם חלק מפרקטיקה תרבותית של "נישואי חטיפה"; (2) רצח נשים ע"י מהגרים ממדינות אסיה והמזרח התיכון, שנשותיהם בגדו בהם או נהגו באופן בלתי-נאות אחר; (3) רצח ילדים ע"י אמהות יפניות או סיניות שניסו גם להרוג את עצמן אך נכשלו, וטוענות שבגלל הרקע התרבותי שלהם הבושה על חוסר הנאמנות של בעליהן הניעה אותם לפרקטיקה שמקבלת מחילה תרבותית, של התאבדות אמהות וילדים; ו-(4) בצרפת – למרות שעדיין לא בארה"ב, בחלקו משום שהפרקטיקה נהפכה לפלילית רק ב-1996 – מילת נשים. במספר מקרים כאלו, עדויות מומחים לגבי הרקע התרבותי של הנאשם הביאו להאשמות מופחתות, או לגזרי-דין מופחתים, שהתבססו באופן תרבותי על הערכות של הכוונה הפלילית.

כפי שמראות ארבע הדוגמאות לעיל, הנאשמים אינם תמיד גברים, והקורבנות אינן תמיד נשים. הן המהגר הסיני מניו-יורק שהיכה את אשתו למוות בגלל ניאוף והן המהגרת היפנית בקליפורניה שהטביעה את ילדיה וניסתה להטביע את עצמה בגלל ניאופו של בעלה, ביישו את המשפחה; וההגנה מהתרבות בה השתמשו הפחיתה מההאשמות (מרצח בדרגה ראשונה לרצח בדרגה שנייה או הריגה). נראה, אם כן, כי ההגנה התרבותית היתה מוטה לטובת הזכר במקרה הראשון ולטובת הנקבה בשני. אך למרות שמדובר בנאשמים משני מינים שונים, בשני המקרים המסר התרבותי הוא מוטה מבחינת מגדר: נשים (וילדים, במקרה השני) הן משניות לגברים וצריכות לשאת באשמה ובבושה על כל סטייה ממונוגמיה."  (סוזן מולר אוקין, מתוך "האם רב תרבותיות מזיקה לנשים?")

Read Full Post »

הפקולטה למשפטים (הפורום למשפט ופילוסופיה) בשיתוף עם החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית ארגנו כנס בינלאומי מכובד שנושאו שוויון.
בכנס משתתפים 20 דוברים, במתכונת של מרצה ומגיב. ועכשיו נחשו, כמה נשים משתתפות בכנס שנושאו, כזכור, "שוויון"?
התשובה: אחת.   כמגיבה.

ולמשתתפים מכובדים בכנס, בעלי דעות מתקדמות עד רדיקליות, שבדרך-כלל מספרים לנו רבות על שוויון, גם באופן אקדמי וגם מחוץ לאקדמיה, בטלוויזיה, בעיתונות ובבלוגים – זה כנראה לא מפריע. בכל אופן לא מפריע להם להשתתף.  או שהם מדקלמים לעצמם את התירוצים הרגילים שאנחנו מקבלות להיעדרן של נשים מכנסים אקדמיים. שמענו כבר את כולם. והם תמיד אותו דבר.  או שאולי יעירו על כך הערה מתוחכמת בפתח הרצאתם, לכסות את ערוותם המשותפת, וירגישו נפלא.

לצערי לא מצאתי כרגע גרסה מקוונת להזמנה שאפשר לקשר אליה. תודה לד"ר יופי תירוש שהעבירה לי את ההזמנה באי-מייל, בליווי ההערה הקולעת (המצוטטת ברשותה): "נראה מרתק. אני רק מציעה להוסיף עוד פייפר אחד, שנושאו 'מה ניתן ללמוד על שוויון מתוכנית הכנס על שוויון'."

Read Full Post »

בדרכי היום שמעתי ברדיו כי ועדת הפנים של הכנסת אישרה תיקון לחוק השמות, שעל-פיו אשה שמביאה ילד לעולם בהפריה מלאכותית תוכל לבחור את שם האב שאותו תרשום כאבי הילד. עד היום, כך נאמר (צריך להזהיר נהגים לפני שמשדרים ידיעות כאלה ברדיו, מטעמי זהירות בדרכים), חויבה האשה לרשום כשם אבי ילדה את שם אביה.  משבדקתי התברר לי שעל-פי החוק טרם התיקון, אם גם שם אבי האם לא ידוע, "רשאי שר הפנים לקבוע שם פרטי שיראוהו כשם פרטי של אביו" (של הילוד – נ"כ).

הידיעה הזאת משונה מכל כיוון. ההיגיון מחייב שכשאין אב ידוע לילד, יירשם "אב לא ידוע". האפשרות לתת בחירה לרשום איזה שם שרוצים משמעותה היא שהרישום פיקטיבי לחלוטין. אבל העניין המדהים יותר הוא, כמובן, המצב שנהג עד כה. אם אין לאשה אב ידוע לילדה, דרשה ממנה המדינה לרשום את שם אביה כשם אבי בנה או בתה; שהם נכדו או נכדתו, כידוע. (זה לא גילוי עריות בחסות המדינה?)
לכאורה, רישום האב בתעודת הלידה ועוד יותר מכך בתעודת הזהות, נובע מרצונה של המדינה לפקח על האוכלוסייה, במיוחד זאת שבה ישנם אנשים רבים הנושאים אותו שם ושם משפחה (אם כי מס' תעודת הזהות אמור להספיק לה לצורך זה). לא נראה לי שבאוכלוסייה הזאת רווח הנוהג של לידה מחוץ לנישואין באמצעות הפריה מלאכותית, אבל לא זה העניין.

באופן עמוק יותר, מצביעה האנקדוטה הזאת על תפיסה פטריארכלית שעדיין מושרשת. על-פי תפיסה זאת, אשה נמצאת לעד בפיקוחו של גבר. היא רק עוברת משליטת גבר אחד למשנהו. והדוגמאות מתרבויות ודתות שונות מצביעות על אותו דפוס בדיוק. חשבו על החברות שבהן נדרש הגבר לשלם מוהר למשפחתה של האשה שהוא מבקש לשאת. במילים אחרות, לקנות אותה מאביה. חשבו על חברות שבהן בעת גירושין או התאלמנות על האשה לחזור לבית אביה. חשבו על טקס הנישואין הנוצרי שבו אביה של הכלה מוסר אותה לבעלה המיועד. חובבי הז'אנר מכירים את השאלה שמטרידה כלות שאביהן איננו בתמונה, והיא מי "ימסור" אותן. צחוק צחוק (או בכי), אבל לסמלים ולטקסים יש משמעות. והמשמעות כאן ברורה: אשה עוברת מרשות אביה לרשות בעלה. ברשות עצמה היא איננה עומדת לעולם. לכן גם מתאימה כאן מאד המִלה "בעל", המסמנת את מי שהוא בעליו של רכוש או של בעלי-חיים. (גם המונח האנגלי husband  מקורו בגידול בעלי-חיים). ולמרות שזה לא מנדטורי, ההסכמה על סכום הכתובה לפני טקס הנישואין היהודי מתבצעת, בדרך-כלל, בין החתן לבין אבי הכלה.
המצב שאותו תיקנה היום ועדת הפנים של הכנסת הוא הקצנה של התפיסה הזאת, אבל זהו רק קצה הקרחון.

Read Full Post »

בבלוג המעניין של נדב פרץ, הרהורים של אבא, מתקיים דיון בשאלה "אז הכל בגלל שבייניש אשה?"
בעידודו של נדב, אני מעלה כאן את הרהורי על הנושא.

התשובה הקצרה לשאלה האם דורית בייניש מותקפת כי היא אשה, לדעתי, היא לא. אבל אופי וסגנון ההתקפה בהחלט קשורים לכך.

לתשובה הארוכה יותר אקדים ואומר שדעתי אינה נוחה משימוש לא הוגן במין, מוצא וכיו"ב כ"טיעון", מה שסוגר למעשה את הדיון. אם אשה טוענת שגרמו לה לעזוב תפקיד רק כי היא אשה, או מזרחית – אין ליריביה שום אפשרות לבסס את טיעונם שזה נעשה רק בשל אי-סדרים שהיתה אחראית להם, נניח. שימוש כזה במשתנה של מין, דת, גיל, מוצא או השתייכות אחרת סוגר כל אפשרות של דיון ממשי. במקרים הגרועים, הוא מנוצל כדי לשמש תעודת ביטוח  נגד כל ביקורת, הזזה של מאן-דהוא מתפקידו, או פגיעה אחרת במעמדו, גם אם הן מוצדקות מאד עניינית. זה דבר שאי-אפשר לקבל אותו. ידועה הבדיחה הישנה על מי שלא התקבל ל'קול ישראל' כקריין כי הוא לא מממ…פפפ…א"י….(אני מתנצלת מראש, היום כללי התקינות הפוליטית ודאי לא מתירים להזכיר גמגום).

מצד שני, אפליה עדיין קיימת. ולעיתים, גם כאשר לא קיימת אפליה פורמלית, וגם כאשר בני או בנות הקבוצה הנדונה התקדמו יפה (ככלל) – עדיין מערימים בפניהם קשיים שלא מוערמים בפני בני או בנות הקבוצות האחרות; אלה שבדרך-כלל לא קוראים להן "קבוצה" כי הן מסמנות את הרוב הנייטרלי כביכול (אשכנזים, גברים וכן הלאה), לא את הקבוצה המסומנת שמתייחסים אליה יחס מיוחד, לטוב ולרע. בעיקר לרע.

אינני יודעת עד כמה יש תימוכין מחקריים לטענות כאלה. לא קל לנטרל את כל שאר המשתנים. אך יש בהחלט דוגמאות להבדלים ביחס שמקבלים מועמדים לעבודה, למשל, ממעסיקים פוטנציאליים, כאשר נעשה ניסוי שבו כל הכישורים שהם מציגים זהים, לבד מהמוצא, נניח. על-פי מה שסיפרו לי, לא מזמן התפרסמו תוצאותיו העגומות של "ניסוי" כזה מעל דפי ידיעות אחרונות.

שינוי מין הוא עניין נדיר. ידוע לי שיש מי שעבר/ה אותו וכתב/ה ספר מאלף על היחס השונה שקיבל/ה כגבר וכאשה. (אין לי מראה מקום ואשמח לקבלו מקוראי). אבל האינטרנט היא מקום שבו קל יחסית לעשות ניסוי כזה, בזכות הזהויות הווירטואליות שהיא מאפשרת. נסו להכניס את אותה תגובה, או לכתוב את אותו פוסט, פעם כגבר ופעם כאשה. ההתנסות תהיה מאלפת. הטענה כי אני מקבלת יחס מסוים רק כי אני אשה (או ערבי, או מזרחית) היא קשה להוכחה. יש, לעומת זאת, הרבה התנסויות המצביעות על כך שנשים מקבלות יחס מקטין, ממעיט ערך, אד-הומינם ואגרסיבי הרבה יותר מגברים. אשה אשה ונסיונה. אני יכולה להצביע על תגובות אישיות ארסיות ותוקפניות, בעוצמות שלא מופנות כלפי גברים המעלים אותם טיעונים; על הציפייה והדרישה ממני לסדר את חדר ההרצאות לפני ואחרי שמסתיים השיעור שלי במקום מסוים, דרישה שלא מעיזים אפילו להעלות בפני הגבר שמנחה שיעור מיד אחרי; על סטודנטים רבים שקוראים לי בפמיליאריות רבה "נעמה" בעוד לעמיתי הגברים הם פונים כ"ד"ר כהן". (הנקודה כאן איננה אישית, אלא ההבדל בין הפנייה למרצה גבר למרצה אשה). בניו-יורק טיימס התפרסמה בזמנו כתבה (ארכיון, בתשלום) שבה מספרות מרצות אמריקניות על סגנון פניות שהן מקבלות מסטודנטים רבים, שכותבים להן אי-מייל על כל בעיה שהם נתקלים בה ומצפים מהן לטפל בהם כאילו היו אמא שלהם. הכתבה לא עסקה בנושא הנשי אלא ביחסים בין סטודנטים למרצים כיום, אבל כל המרצים שסיפרו על התופעה הזאת היו נשים. בתכניות טלוויזיה רבות – ואפילו בפורומים אקדמיים! – פונים אל הנשים המשתתפות בשמן הפרטי בלבד (כמו אל ילדים, אגב), בעוד אל הגברים מקפידים לפנות בתוארם המלא. זה קורה גם בדיווחים עיתונאיים וגם אצל בלוגרים. במקרים רבים זה לדעתי אפילו לא מודע. מה שמצביע על עומק מקורו של היחס השונה ועד כמה הוא מושרש תרבותית.

חזרה לנשיאת בית המשפט העליון: דורית בייניש צברה מתנגדים לא מעטים בשנות פעילותה, שמחכים לה בסיבוב. בין השאר מדובר בחוגי ימין ו"ביטחוניים" שלא סולחים לה על שעמדה איתן בפני לחצי השב"כ, בפרשת קו 300 (נו באמת, מה היא מבינה בכלל בעניינים החשובים של "ביטחון", הנקבה הזאת?). בין היתר הם נלחמו בה אז על-ידי הפצת שמועות כי יש לה רומן מחוץ לנישואים. חוגי ימין אחרים, דתיים-לאומיים ברובם, לא סולחים לה את הגיבוי שנתנה לשב"כ בתקופה אחרת בעניין הסוכן הסמוי "שמפניה". כבר בפרשת קו 300 גילתה בייניש את אומץ לבה ואת חוט השדרה שהיא ניחנה בו, תכונות מבורכות המאפשרות לה לא להתכופף כשהיא חושבת שהצדק אתה. סופה של אותה אי-התכופפות הוא שאנו חבים לה רבות על הגילוי הפורמלי של העובדה שהיתה ידועה מכבר, כי השב"כ נהג להפעיל עינויים בחקירותיו ולשקר בשיטתיות בבתי-המשפט במשפטי הזוטא שבהם טענו נאשמים כי הם עונו על-ידו כדי להוציא מהם הודאה. סופו של אותו תהליך הוא בפסק-דינו של בית-המשפט העליון שאסר על השב"כ להשתמש באותן שיטות חקירה.

ההתקפות על בית המשפט העליון הן, למעשה, התקפות על השקפת העולם השיפוטית של קודמה של בייניש, אהרן ברק. הוא זה המזוהה ביותר עם השקפת העולם הזאת, הוא זה שקידם אותה לטוב ולרע, והוא זה שאחראי במידה רבה ל-backlash שאנו חוזים בו כעת. פעמים רבות קורה שאדם הנושא בתפקיד מסוים "חוטף" על מה שקודמיו עשו. עם זאת, בייניש מזוהה אף היא עם אותה השקפת עולם וחושבת שיש להמשיך לקדם אותה. לבייניש יש תכונות טובות, שחלקן הוזכרו קודם, אך אין לה המעמד של אהרן ברק. בשל כך, בין היתר, קל יותר לתקוף אותה. יש גם מי שאינם מסתירים כי הפמיניזציה של הרשות השופטת מפריעה להם. חלק מהאנשים שהתגייסו נגד בייניש כדי שלא תכהן כנשיאת בית המשפט לאחר ברק עשו זאת ממניעים מוצהרים כאלה. אצלה זה לא צלח בידם, אבל את תפקיד פרקליט המדינה הם הצליחו להציל מציפורני "הביצ'יות המטורפות עם דם מתחת לציפורניים", כפי שתיאר אותן באותה כתבה "עו"ד פלילי ידוע" (בעילום שם, כמובן). כתוצאה "זכינו" לפרקליט מדינה חיוור וחסר ניסיון פלילי, מה שאחראי במידה רבה לכמה מהפיאסקואים שחזינו בהם בשנים האחרונות, ועוד נחזה (לא כי הוא גבר, כמובן). אשה עדיין צריכה להצטיין במיוחד כדי שישפטו אותה כמו גבר. אנחנו שומעים תמיד את מי שתוקפים את חברות הכנסת הבינוניות ושוכחים כמה הרבה יותר חברי כנסת בינוניים יש. לפני שנים לא מעטות אמר לי חבר כנסת מכהן כי מה לעשות, הנשים שמגיעות לפוליטיקה לא ראויות. בלי להתבלבל אמרתי לו שגם גברים רבים שמגיעים לפוליטיקה לא ראויים. באופן מקביל, שומעים הרבה יותר קינות (מוצדקות) על כך שעדנה ארבל הגיעה לעליון, ורק בזכות חברותה עם בייניש. אנחנו שומעים הרבה פחות, אם בכלל, קינות על אליקים רובינשטיין שהגיע לאותו מקום, שזה ממש על גבול השערורייה בהתחשב בכך שהאיש היה יותר דיפלומט ממשפטן רוב חייו, או על שופטים (גברים) בינוניים אחרים שישבו או יושבים שם, חלקם רק בזכות חברותם עם ברק או עם שמגר.

השורה התחתונה נאמרה כבר בהתחלה. בייניש לא מותקפת כי היא אשה. אבל היא מותקפת כך בין השאר בגלל זה. וגם נשים אחרות, בנסיבות שונות

עוד בנושא:
הביצ'יות בידינו
הבעיה: יותר מדי נשים

ומלבד זאת, יש לעצור את רצח העם בדארפור

Read Full Post »

עבריין מין מתבצר בבית הנשיא בישראל

הכותרת המבריקה איננה שלי אלא ניתנה על-ידי אחד מעיתוני אירופה לא מזמן, באחד הדיווחים על הפרשייה שהגיעה הערב לאחד משיאיה, עם החלטת היועמ"ש להגיש כתב-אישום נגד הנשיא קצב. כמובן, יתכן שבבוקר יום ד' הכותרת הזאת כבר לא תהיה מדויקת, אם כי רוב הסימנים מצביעים על כך כי קצב לא יבחר להתפטר, שהיא הדרך הראויה היחידה הפתוחה בפניו בנסיבות שנוצרו. הנשיא איננו יכול להשעות את עצמו, כפי שנכתב ופוטפט הערב ללא סוף, אלא להודיע על נבצרות זמנית (סעיף 22(א)(3) לחוק יסוד: נשיא המדינה). משמעותה של נבצרות היא שהוא מוסיף לשמש כנשיא המדינה, אלא שסמכויותיו ממולאוות על-ידי מחליף, במקרה זה מחליפה (נקודה של צדק פואטי, אולי, לנוכח אופי העבירות שבהן מואשם קצב). לכן אין זה ברור כלל שזה לילו האחרון של קצב בבית הנשיא, כפי שהעלה כאפשרות פרקליטו פרופ' ליבאי; גם לא שלא ימשיך לקבל מאתנו, הציבור, את משכורתו כנשיא, אף אם נבצר ממנו וגו'. אלו, כמובן, הסוגיות הפורמליות יותר בכל הפרשייה מעלת הקבס הזאת. הסוגייה המהותית היא שקצב כבר מזמן היה צריך להתחפף מבית הנשיא. התפטרות רק אחרי השימוע תביא את קצב כמעט לקו הסיום של כהונתו. לעמוד לדין הוא יעמוד אחר-כך בכל מקרה.  מילא שלו לא נשארה טיפה של כבוד. מה עם כבודנו?

קצביגרפיה
הטרדה ומלחמה
it's not done: רבב על קצב
הנשיא כפקיד לענייני חנינות

ברוכים הבאים למאה ה-21

כמעט שלא עובר שבוע בלי ידיעה נוספת על רצח אשה. על רקע "כבוד המשפחה" או על רקע "קנאה במשפחה", כמו ששמעתי אתמול ברדיו בניסוח מעודכן שהגיע זמנו להחליף את הרקע ה"רומנטי" עלק. שכיחותה של התופעה שבה גבר רוצח את אשתו או חברתו כי הוא חושד שהיא "בוגדת" בו או כי היא רוצה להיפרד ממנו מדהימה, משום שהיא מצביעה עד כמה מושרשת בתרבות התפיסה כי אשה היא רכושו של הגבר, גם במאה ה-21. כשמתגלה, לפתע, שיש לה רצונות משלה – זה לא דבר שאפשר לחיות אתו. כלומר, היא לא יכולה לחיות.

קו ישר

קו ישר נמתח בין רצח הנשים, הסחר בהן ואינוסן כאילו היו נתחי בשר באטליז, עסקאות הטיעון הנרקמות לאחר-מכן בבית המשפט והעונשים המגוחכים המוטלים על מי שסוחר בנשים כבהמות, האישומים (מהערב כבר לא חשדות בלבד) נגד נשיא המדינה וקמפיין הביבים (בניסוחה המדויק של עו"ד כנרת בראשי) שבו פתח בניסיון להבאיש את שמן של קורבנותיו, קמפיין שהדהד הערב ברמיזותיו של עו"ד ליבאי. שתדע כל מתלוננת פוטנציאלית ששמה יוכפש, וינסו להציגה כנערת ליווי במסווה (כאילו נערות ליווי מותר לאנוס, לבצע בהן מעשים מגונים או בעילה אסורה בהסכמה).
המאה ה-21 כבר אמרנו? גם במאה הזאת גופן, כבודן וחייהן של נשים עודם הפקר ומרמס.

Read Full Post »

שופטות לעתיד

שופטת היא כבר לא תוכל להיות

שרת החוץ האמריקנית קונדליסה רייס נשאלה במסיבת העיתונאים בישראל, על-ידי עיתונאית אמריקנית דווקא, אם היא סבורה שהעובדה שאין לה ילדים פוגעת ביכולתה להבין את משפחות הקורבנות. שרת החוץ הישראלית ציפי לבני השתנקה. קונדי השיבה לעניין. השאלה המקורית, אגב, הופנתה לשתי הנשים בהנחה המוטעית ששתיהן רווקות נטולות ילדים, וקונדליזה נזעקה לתקן שללבני יש ילדים ולכן היא כשירה לקבל החלטות…

מישהו סיפר לי פעם שבגמרא נאמר שמי שאין לו ילדים לא יכול להיות שופט כי אין לו רחמים. נו, שופטת קונדי כבר לא תוכל להיות. המלה רחמים, כידוע, באה מרחם. מי שלא השתמשה ברחם שלה – כנראה לא יכולה לחוש רחמים, זאת ההנחה שמאחורי השאלה המטומטמת, הבוטה והמביכה שהופנתה אליה.

מיותר כמעט לומר שרוב הסיכויים הם ששאלה כזאת לא היתה מופנית לגברים. אבל רחמן של נשים כבר פסק מלהיות עניין פרטי. הוא עניין ציבורי וודאי פוליטי. בכל מקרה עניין לכל מי שפוגשים אותך בקופת חולים או בארוע חברתי ומתעניינים בדמוגרפיה הפרטית שלך.
תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם שואלים אשה: "כמה ילדים יש לך?" והיא תיאלץ להשיב: "אין לי ילדים". (מדוע מעניינכם כמה ילדים יש לה, אגב?).

Read Full Post »

יום המאבק הבינ"ל באלימות כלפי נשים צוין השנה בתל-אביב בצל החיפושים אחרי האנס הנמלט בני סלע. עובדה שרק מחדדת את התופעה שנשים לומדות לחיות אתה כמעט כמובנת מאליה: הפחד. והזהירות שהוא מכתיב. לא ללכת לבד ברחוב חשוך. להביט אחורה בחשש. לחשב צעדייך לא פחות מלהחיש אותם: מה לעשות אם זה שהולך שם מאחור יתברר ככזה שאכן עוקב אחריך? להמשיך ללכת בקצב רגיל כדי לא להסגיר את החרדה שעלולה להחמיר את הדברים, או לפתוח במנוסה? אלוהים, שאגיע כבר לצומת המואר.

לפני שנים די רבות קיבלתי טרמפ הביתה עם מישהו מהעבודה. קצת לפני המחלף שבו צריך לרדת מהכביש המהיר התברר לי שהוא לא התכוון לעשות זאת אלא להוריד אותי – השעה שעת ערב מאוחרת – על הכביש המהיר, שאטפס לי בחושך מוחלט דרך הגדרות ואגיע למקום מגורי. הייתי צריכה לבקש ממנו שיירד בטובו במחלף ויכניס אותי עד לביתי. הפליאה על כך שאותו אדם התכוון אכן להוריד אותי בחשכה על אם הדרך הוכפלה כשהוא סיפר לי, בתגובה לבקשתי, שהוא לא היה רוצה שהבת שלו תחשוש. מבחינתו שתיסע חופשי בטרמפים ותרד לבדה בחשכה. העיקר שלא ייפגע אמונה בבני-אדם.

במובן מסוים הקושי למצוא את שביל הזהב בין הרצון לשמור על ילדך לבין הרצון שלא יגדל חשדן וחסר אמון מוכר לכל הורה. ועם זאת, הקלות שבה היטה אותו אב את כף המאזניים לכיוון השני הכתה אותי בתדהמה. בעיקר משום שהאופן שבו דיבר על העניינים הללו הסגיר חוסר הבנה מוחלט מה פירוש לגדול ולהתהלך כאשה בעולמנו. עד כמה דברים שלו נראים מובנים מאליהם כלל לא באים בחשבון אפילו כאפשרות מחשבתית. ב-10 הדקות שנותרו לנו לנסוע יחד (הסיבוב שהיה עליו לעשות למען ביטחוני לא היה כל-כך ארוך, ככלות הכל) הסברתי לו קצת על הפחד הראשוני הזה שכל אשה יונקת עם חלב אמה. מהו המצב הבסיסי, הקיומי כמעט, של אשה בעולם.

מקרי אונס כמו שביצע בני סלע הם מקרה קל מבחינת הגינוי וההסתייגות הגורפים שהם זוכים לו. אבל באופן מעוות הם גם הופכים להיות אמת המידה לאונס "אמיתי". כזה שבו אדם זר מתנפל עליך בפינה שוממה, או חודר לדירתך, ותחת איומים על חייך מבצע בך את זממו. אלא שמרבית מקרי האונס אינם כאלה. הם מתבצעים על-ידי אדם המוכר לנאנסת, לעיתים במה שקרוי date rape, ורובם אינם ביטוי לסטייה כמו "סאדיזם מיני" (כפי ששמעתי את הפסיכיאטר שטיפל בסלע מתאר את ההפרעה שלו) אלא של אלימות פשוטה נגד נשים. אז המנגינה החברתית משתנה לפתע. אז הנאנסת צריכה להוכיח שאכן היתה נתונה לאיום, שהתנגדה, שחששה לחייה. אולי רמזה שהיא מעוניינת? אולי פלירטטה? ומה פתאם שתתה בחברת גבר זר? ואם אמרה לו לא בשלב מאוחר יחסית היא בכלל צריכה להרגיש שהיא ביצ'ית חסרת רחמים המותירה את הקורבן(!) שלה עם כאב ביצים. אם לא יצאה חבולה ומדממת, פיסות עור מתחת לצפורנייה, כנראה שבעצם הסכימה.

יש המתקוממים על הסיווג ה"מיוחס" שזוכה לו רצח נשים על-ידי בני-זוגן, כמו גם זה של אונס או תקיפה מינית. ככלות הכל, רצח הוא רצח ותקיפה היא תקיפה. למה רק סוג אחד זוכה שיציינו אותו ביום מאבק שנתי? מה שהם מפספסים הוא שמעבר להיותם רצח או תקיפה, וככאלה ודאי אינם גרועים או מתועבים מכל מקרה אחר, הם מהווים ביטוי לדפוס חברתי. אין זה מקרה שנשים הן רוב הנאנסות, והנרצחות בתוך המשפחה. זוהי תופעה המבטאת את הפיכת האשה לחפץ; לרכוש הגבר במקרה שהוא בן-זוגה. אלימות נגד נשים איננה מנותקת ממעמדן הנחות של נשים בחברה, ולכן המאבק נגדה חורג ממאבק רגיל נגד עבריינות.
הלילה נשים בתל-אביב פוחדות במיוחד. אבל הן פוחדות כל השנה. הן רק התרגלו.

Read Full Post »

כישרון על-פי הכרומוזום

לכנס שהוגדר כ"סיעור מוחות בנושא עתיד העם היהודי", הזמין המכון לתכנון מדיניות עם יהודי את מי שנחשבים בעיני ראשיו "כיהודים המשפיעים והחכמים בעולם". הפרופ' דבורה ליפשטט לא עברה בשתיקה על כך כי מבין 30 משתתפים בכנס רק ארבע הן נשים. "לא יעלה על הדעת לתכנן את עתיד העם היהודי כשמסביב לשולחן יושבים רק גברים שגילם עולה על חמישים", כתבה. כך על-פי הידיעה המתפרסמת היום בהארץ.

בארצנו הקטנה לא היתה פורצת שערורייה בעקבות כנס שכזה. כנסים על טהרת גברים – לפעמים עם אשה אחת כ-token other, לכסות את ערוות מצפונם של מארגניהם – הם חיזיון נפוץ בארץ הקודש. נדרשתי לכך לא פעם ולא פעמיים. הסיבה שאני מתעכבת על כך שוב – מעבר לכך שאסור לעזוב את הנושא עד שיחול שינוי – היא התגובה הטיפוסית אך המאלפת במיוחד הפעם, של מנכ"ל אותו מכון, אחד אבינועם בר-יוסף. "המוזמנים לאירוע נבחרו על פי כשרונם ולא לפי מינם". אכן, מי היה רוצה לארגן כנסים על-פי מפתח כרומוזומי? אנחנו בעד הצטיינות וכישרון, כידוע. אלו צריכים להיות הקריטריונים הרלבנטיים (במיוחד כשמדובר בכנסים אקדמיים, לאו דווקא בכנס דוגמת זה). האמת ניתנת להיאמר, שלא תמיד מיעוטן של הנשים בכנסים כאלו נובע מכך שמארגניהם לא ניסו והשתדלו. לעיתים אלו שפונים אליהן משיבות בשלילה (ממש כמו גברים שפונים אליהם). במיוחד לא קל למצוא נשים לכנסים בתחומים שבאופן מסורתי אין הרבה נשים העוסקות בהם, כמו ביטחון. הטריק הידוע הננקט בידי מארגנים שמראית העין בכל זאת חשובה להם הוא למנות אשה כיו"ר. שתיתן את רשות הדיבור ותוודא שהדוברים לא חורגים מהזמן המוקצב להם, ובהזדמנות זאת תקשט את הבמה ואת ההזמנה או המודעה ותשקיט את המצפון. הדילמה האם להופיע כאשה-יו"ר יחידה מוכרת לי היטב. כמעט תמיד אני מכריעה בזכותה, כי החלופה – של קיום כנס ללא אף אשה – נראית לי גרועה עוד יותר. אני מקווה תמיד שהערתי למארגנים בדבר היעדרן של נשים תשפיע לפחות לפעם הבאה.
מה שצריך להפנים הוא שבתחילת המאה ה-21 לא ייתכן להדיר למעלה ממחצית האוכלוסייה מהשתתפות ציבורית ומקצועית. זה מביש לחפש משתתפים על-פי המין? מביש הרבה יותר להפיק כנסים חד-מיניים.

אבל קביעתו של בר-יוסף כי הבחירה היתה על-פי הכישרון משמעה לומר כי אין בקרב העם היהודי (במקרה זה) נשים מוכשרות דיין. קביעה מרחיקה לכת ואף מסוכנת אם בוחנים אותה בפרספקטיבה היסטורית. כישרון לא נקבע על-פי הכרומוזום. לא קשה למצוא נשים מוכשרות; צריך רק לרצות לחפש אותן.

מקום על-פי הכרומוזום

המקום נקבע על-פי הכרומוזום לא רק על בימת הכנסים, אלא גם במושבי האוטובוס. לפחות ב"קווי המהדרין" שמפעילה אגד עבור החרדים. ארבעת הספסלים הקדמיים (לכל הפחות) שמורים לגברים בלבד, נשים עולות ברוב הקווים דרך הדלת האחורית, ובכל מקרה יושבות בחלקו האחורי של האוטובוס. חברה ציבורית, להזכירכם, המסובסדת על-ידי כספי המיסים שלנו. אפרטהייד? לא, בסך-הכל נשים. בארה"ב, המדיניות של "נפרד אך שווה" נפסלה כבר בשנות החמישים. של המאה הקודמת. רוזה פארקס ודאי מתהפכת בקברה.

Read Full Post »

מנת יתר. מיוסי שריד / האם ה-BBC מוטה? / יהדותם של וולפנזון וולפוביץ / וחידה ליום העצמאות: כמה נשים בממשלה?

מנת יתר

יוסי שריד הוא כותב מוכשר. במיטבו הוא חד וחריף (בעיקר כשהוא מתרכז פחות בעצמו). אבל גם כותבים מוכשרים עלולים לגרום לנו לסבול ממנת יתר. לאחרונה נדמה שחתימתו של שריד צצה בכל עמוד (וירטואלי) שאני פותחת בהארץ. זה התחיל מטור פרשנות על הבחירות, שהחל להתפרסם כשכותבו היה עדיין אישיות פוליטית שגם סוקרה באותו עיתון שבו הוא פירשן; המשיך בבלוג שפתח לו אותו עיתון; חזר לכתיבה קבועה במדור המאמרים והוסיף עליה טור חדש בהארץ השבוע של יום שישי; ומסתיים (לפחות כרגע, אבל מי יודע מה יהיה מחר?) בטור קבוע חדש במוסף ספרים. גם כותבים מוכשרים עלולים להתקשות למצוא על מה לכתוב בכל-כך הרבה בימות. והקושי הזה צץ לו מדי פעם בטוריו של שריד, בדמות התחכמות יתר ועיטורי לשון מצויצים שנדמה כי הם מכסים על היעדר מה לומר. אז לאט לך, יוסי. אל תגרום לנו למאוס בך.

האם הבי.בי.סי מוּטה?

באוקטובר 2005 הקים הוועד המנהל של ה-BBC פאנל עצמאי כדי "להעריך את חוסר הפניות של הכיסוי החדשותי של ה-BBC את הסכסוך הישראלי-פלסטיני, במיוחד ביחס לדיוק, הגינות, הקשר, איזון והטיה". מהגדרת המנדט של ועדות תמיד ניתן ללמוד לא מעט, גם על רוח המסקנות הצפויות. כך שהגדרת הכיסוי החדשותי מראש כ"חוסר פניות" ודאי איננה מקרית. הדוח של הפאנל הזה מתפרסם עכשיו. הוא מחזיק 38 עמודים ובנוסף עוד 10 נספחים, אם למישהי משעמם ביום העצמאות. המסקנות העיקריות, למרבית המזל, נמצאות כבר בהתחלה: למעט סטיות פה ושם, כמעט ואין מה שיצביע על הטיה מכוּונת או שיטתית. בניגוד לכך, נמצאו ראיות למחויבות להיות הוגנים, מדויקים וחסרי פניות. הדיווח מהאזור הוא באיכות גבוהה, וכמה תכניות אקטואליה ואתרי אינטרנט מספקים הקשר היסטורי ואחר בעל ערך. המחויבות של ההנהלה ברורה והביאה לאחרונה לכמה שינויים כדי לחזק את הביצוע. עם זאת, יש כמה כשלים; בעיקר בכל הקשור לפערים בדיווח, בניתוח, בהקשר ובפרספקטיבה, ובשימור העקביות של הסטנדרטים המערכתיים של ה-BBC עצמם, כולל בעניינים של לשון. כל זה מצביע על חמקמקות של תכנון, בקרה ושליטה מערכתיים.
הפאנל מציע גם כמה שיפורים. בין השאר: מתן הסבר מלא והוגן באופן שיטתי ומילוי פערים, בעיקר ביחס להקשר והיסטוריה. הטלוויזיה באופן מיוחד צריכה לחפש את הסיפורים החשובים ולא להסתנוור מתמונות מדהימות זמינות. יש צורך ב"יד מכוונת" מערכתית חזקה יותר. על ה-BBC להשתמש כהלכה בלשון. יש לקרוא לפעולות טרוריסטיות "טרור" כי המונח בהיר ומובן. כמו-כן, בנקודה זו ובנקודות רגישות אחרות מבחינת הלשון, מרגע שהוחלט על מה שנראה להם כמענה הנכון ביותר, יש להבטיח כי הוא יאומץ באופן עקבי. על ה-BBC להיות יותר יוזם בהסברת המורכבות של הסכסוך. חלק גדול מזה יכול להיעשות על-ידי קישור מתכניות לרקע זמין הנמצא און-ליין. כל זה מסתכם בהמלצה תובענית, מסכם הפאנל, אך חבריו מאמינים כי יש ל-BBC את המשאבים והמחויבות הנחוצים. וגם את הערוצים וזמן האוויר.
אז מה התשובה לשאלה שבכותרת? כנראה שהיא עדיין בעיני המתבונן/ת. בדוח.  [לדוח המלא ונספחיו]

וולפנזון וולפוביץ

עקיבא אלדר כתב השבוע בטורו "נראה שז'אק שיראק לא דיבר בזמן האחרון עם עמיתו, ג'ורג' בוש. אחרת, קשה להבין מנין שלף את ההבטחה שנתן ליושב ראש הרשות הפלשתינית מחמוד עבאס (אבו מאזן) להקים קרן מטעם הבנק העולמי שתשמש צינור מימון עוקף חמאס. נראה ששיראק שכח שהליברל היהודי ג'יימס וולפנזון פינה את מקומו בנשיאות הבנק לניאו-שמרן היהודי פול וולפוביץ". האזכור למוצאם היהודי של וולפנזון וולפוביץ נראה תמוה. למען האמת, לו הייתי קוראת ייחוס כזה באחד העיתונים האמריקנים כאן הייתי סבורה שיש בו מן האנטישמיות. ואני לא היחידה. לא מזמן פורסם מכתב במוסף של הניו-יורק טיימס, שהתייחס לאזכורי יהדותם של נאו-קונים שונים במאמרו של פרנסיס פוקויאמה (מאמר שבו התנער מתמיכת העבר שלו בזרם זה). טוב, בארה"ב אכן לא נהוג להזכיר את שייכותם הדתית או האתנית של אנשים (קל וחומר לא לשאול אותם עליה). החלק המפתיע לטובה של הסיפור הוא שכשכתבתי לאלדר אי-מייל קצר, ובו הבעתי את תמיהתי לעיל, קיבלתי גם תשובה, ובאותו היום. לאלדר היה הסבר, שמכיוון שנכתב באי-מייל פרטי לא אפרסם כאן. אבל יפה לך, עקיבא, על עצם התשובה.

חידה ליום העצמאות

כמה נשים יישבו בממשלה? התשובה במהופך: םייתש. אני חוזרת: שתיים. מתוך עשרים ושבעה שרים. כל מִלה נוספת מיותרת.  לא שהיא תיחסך מאִתנו, מפיהם של מי שינסו להמשיך ולהצדיק את התנהלותם של נבחריהם במשא-ומתן להרכבת הממשלה.
נדמה לי שהיתה זאת ויקי שירן ז"ל שאמרה כי היא מסרבת להופיע בפאנל שבו היא האשה היחידה המשתתפת. הבעיה היא שמהלך כזה כרוך בסיכון שבפאנל בסופו של דבר לא תשב אף אשה… אפשר היה להעלות על הדעת שנשים פמיניסטיות כיולי תמיר יתנו את ישיבתן בממשלה בכך שיהיו בה עוד כמה נציגות מבנות מינן. אבל ברור שדרישה כזאת תוצאתה היתה שלא רק ששום אשה נוספת לא היתה מקבלת תפקיד שרה, אלא גם היא עצמה לא היתה בממשלה. מצד שני, להשמיע קול (ולו קטן) נגד עצם התופעה המבישה הזאת לא היה עולה לה במשרתה, כך נדמה לי.  חג שמח.

Read Full Post »