מוסף הארץ יוצא בכתבה גדולה על הא-בעיה של פרקליטות המדינה. כלשון ההפניה מעמודו הראשון של העיתון היום: "האם ההגמוניה הנשית בפרקליטות המדינה משפיעה לרעה על תדמיתה ותפקודה?".
פחות מעניין אותי כרגע להתייחס להתבטאויות המיסוגניות (או כאלו המשקפות אי הערכה עצמית מצד נשים) שהכתבה משופעת בהן. יש לשער שלא מעט אינטרסים אישיים הקשורים למעמד ולקידום של בכירים בפרקליטות בהווה ובעבר ממלאים תפקיד בהתבטאויותיהם.
"אז זו הסיבה לפערים במשכורות שלנו?!"
מה שמטריד יותר הוא שמוסף של עיתון המחשיב את עצמו מכובד (והוא אכן קרוב לוודאי הפחות גרוע בעיתוני ישראל), בכלל רואה בכך "בעיה" הראויה לכתבה. הא, יש מקום מכובד אחד בישראל שיש בו הגמוניה נשית? נסתער עליו. מעניין שכל 90% המקומות היוקרתיים שבהם יש הגמוניה גברית לא זוכים לא רק לכתבה אלא אפילו לא למלת ביקורת אחת (ואפשר להתחיל אצלכם בבית: בהנהלת המערכת של עיתון הארץ יושבת אשה אחת). עשרות הוועדות והכנסים שמתקיימים על טהרת המין הגברי נותרים ללא כל התייחסות. העובדה שהצמרת המדינית והביטחונית במדינה משכפלת את חבריה – מתקבלת כמובנת מאליה. בכתבה עצמה, אגב, אין מלה אחת על השאלה למה נשים מגיעות יותר לפרקליטות המדינה: בעיקר משום שזוהי האופציה הנוחה יותר לגידול משפחה, מה שכרוך בוויתור מצד נשים על פרקטיקה פרטית ששכר נכבד בצידה.
ואם כבר מנסים למצוא צידוק לכתבה שעיקרה רכילותי, המנסה לתפוס טרמפ על הבלגן האחרון בפרקליטות, מוכרחים שהוא יהיה שוביניסטי? כן כן, אני יודעת, אתם רק "משקפים מגמות קיימות". כנראה שבאמת כבר אין על מה לכתוב.
תתפלאי, לא רק שאולי את פמיניסטית בלי לדעת את זה, ההתכחשות שלך לתואר הזה מסיגה לאחור את הישגי המהפכה הפמיניסטית, והם רבים. אך רבים גם עדיין האתגרים בדרך לחברה שוויונית של ממש. פמיניסטיות הן לא "שורפות החזיות" האלו, שלא מורידות שערות מהרגליים ושונאות גברים. פמיניסטית, אסתכן במתן הגדרה אחת, היא מי שסבורה כי בני-אדם, משני המינים, צריכים לקבל בחירה אמיתית איך לעצב את חייהם, בכל המישורים, והזדמנות שווה לעשות זאת.
נכון, לא צריך להיות פמיניסטית כדי להזדעזע מרצח נשים או לצקצק בלשון לנוכח התופעה של נשים מוכות ונאנסות. אפילו לא כדי להתקומם מול הטרדה מינית והערות סקסיסטיות, שהן מנת חלקה של כל אשה. אבל הפמיניזם חשוב כדי להבין שההישגים שנראים לנו מובנים-מאליהם לא הושגו ללא מאבק, קודם כל של נשים. חשוב גם להבין שגברים לא ויתרו מרצונם על כוח. שבחברה שלנו נשים עדיין לא שוות, גם אם פורמלית מעמדן שווה בחוק. משום שאין להן הזדמנות שווה לממש את הפוטנציאל האנושי שלהן (דבר שהחברה כולה מפסידה ממנו). משום שמקומן נפקד מן הזירה הציבורית והכלכלית. משום שנשים רבות עדיין תלויות בבן-זוגן לשם פרנסתן גם אם הן סובלות מאלימות בבית, רמת החיים שלהן יורדת תלולות עם גירושיהן וככלל הן יותר עניות מגברים. משום שגם באוניברסיטאות ובמכללות, הסטודנטים הגברים שלי תמיד מביעים את דעתם בכיתה יותר מן הסטודנטיות הנשים. משום שלרשות הנשים לא עומדת הרשת של "מועדון החברים" המקדם את חבריו מהצבא לכל הג'ובים. משום שנשים עדיין לא מהלכות בפרוזדורי הכוח, עדיין אינן נראות, עדיין מוּדרות מן השיח הציבורי, במיוחד כאשר הוא ביטחוני ומדיני. משום שהן נדחקות לשוליים של העיסוק הנשי המסורתי המטפל: חינוך, רווחה ובריאות. משום שכאשר הן פורצות לעיסוקים שלא נחשבים ל"נשיים", כמו רפואה ומשפטים, הפמיניזיציה של המקצוע מורידה את ערכו ואת המשכורות המשולמות בו. משום שנשים לא מקבלות את אותו יחס אפילו בבתי-המשפט, למרות הדיבור גבוהה גבוהה על שוויון בפני החוק. משום שעדיין נשים רבות, גם מצליחות, חיות עדיין בתחושה שהן אינן באמת מוצלחות. משום שמתייחסים אליהן פחות ברצינות.
חלק מן הקרייניות האיטלקיות, על-פי הידיעה,* השיבו מלחמה שערה על המסך. קריינית אחת חרגה מהשורות המוכתבות לה והעזה לומר כי לא תופיע יותר, ולא מבחירתה. אחר-כך היא פרצה בבכי בשידור ישיר (איך לא, מדובר באשה רגשנית, בסופו של דבר). רשות השידור האיטלקית עדיין חוקרת איך לא הוחשך המסך לאלתר מרגע שהתאפשר "שימוש פרטי בכלי תקשורת ציבורי". לי נראה שבמקרה הזה צריכה הרשות עצמה להיחקר לא רק בשל סקסיזם אלא גם בשל אג'יזם.
קרוא וכתוב 
){kind=link}
