ברשימה קודמת, הצגתי בין השאר את הלבטים שקדמו לנסיעתי לכנס באוניברסיטת יורק. (בהזדמנות זאת תודה לרבים שכתבו לי בתגובה ולא הספקתי להשיב להם אישית לפני שנסעתי). האם חזרתי בשלום? תלוי מאיזו בחינה.
מכיוון שחששתי מראש שהכנס ייהפך לגרסה אקדמית של דרבן, לא ממש הופתעתי לשוב ולשמוע את אותם טיעונים פלסטינים המושמעים מזה עשרות שנים. גם אם לעיתים בהקצנה קשה לשמיעה; וגם אם פה ושם תוך שימוש במונחים חדשים, כדי להתאים את השיח לבון-טון הפוליטי-האקדמי (ההתאמה למציאות פחות חשובה…). כך שמענו שישראל היא מדינת אפרטהייד גזענית; שהציונות היא תנועה קולוניאלית שנישלה, טבחה וטיהרה את אוכלוסיית הילידים ("indigenous") הפלסטינים; שהסיבה היחידה לאי-נכונותם של היהודים בישראל לוותר על מדינת לאום יהודית היא אי-רצונם לאבד כוח ופריווילגיות; ושיש בציונות נטייה איהנרנטית (כך!) לפשעי מלחמה. המשך…
קרוא וכתוב 
