Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘תקשורת’

בשיווק ומיתוג עצמי נהוג לתת בהתחלה שירותים בחינם, או במבצע מיוחד, על-מנת להיכנס לשוק. לקבל הזדמנות להוכיח את כישורייך המקצועיים, לעשות לעצמך שם ולקוחות. אף אחד לא ממשיך לעבוד בחינם. כי המטרה שלו, הרי, היא גם להתפרנס.

אבל כמו שאומרים, לכל כלל יש יוצא מן הכלל. או לפחות כך חושבים מי שפונים אלינו בבקשה שנכתוב עבורם בחינם. הם, כמובן, בטוחים שהם מציעים לי את דיל המאה. הם אמנם לא משלמים במטבע קשה, אבל הם משלמים: הם הרי מפרסמים אותי. אזכה לחשיפה. אולי ליותר תעבורה לאתר שלי.
רק שכאן זה לא איזה סטרטר שבעקבותיו מגיעות הצעות לכתוב בתמורה. לא, כאן ההצעות ממשיכות להגיע לכתוב בחינם. והם ממשיכים לחשוב שהם מציעים הצעה שאי אפשר לסרב לה. כי ההנחה היא שאני זקוקה להם ולכן אשמח לקבל פרסום וגם לשלם אתו במכולת.

ובכן, לא. למען האמת, יש כאן עסקה שבה שני הצדדים זקוקים זה לזה. באותה מידה שהכותבת זקוקה לקהל הקוראים שהם מספקים לה, הם זקוקים לתוכן שלה. אולי אפילו יותר. כדי שקהל הקוראים ייכנס אליהם. למה כאשר מדובר באתר מסחרי, שאינו פועל לשם שמיים אלא מרוויח או מתכוון להרוויח, הוא מצפה לקבל ללא תמורה את התכנים שמאפשרים לו להרוויח? איפה יש עוד מודל עסקי כזה?

המשך…

Read Full Post »

זהירות מיוחדת נדרשת מן התקשורת בבואה לצלם ולראיין ילדים. שתי המערכות הנורמטיוויות שאליהן כפופים עיתונאים – המשפטית והאתיקה העיתונאית – קבעו כללים מיוחדים וחמורים במיוחד בכל הקשור לחשיפת ילדים בתקשורת. העיקרון המנחה הוא כי טובתו ושלומו של הילד מועדפים על פני כל עיקרון וערך אחר. “גורלה של הילדה, טובתה ובריאותה הנפשית, עדיפים במקרה זה על זכותם של כלי התקשורת לדעת ולהודיע לציבור” (השופט אלון, בג”צ 243/88). המועצה לשלום הילד יחד עם מועצת העיתונות בישראל הוציאו בזמנו ברושור בנושא חשיפת ילדים בתקשורת, המפרט את ההנחיות הרלוונטיות. ככלל, קיים איסור לפרסם צילום או פרטים מזהים אחרים של מי שטרם מלאו לו 14 שנים, בנסיבות העלולות לפגוע בשמו, בפרטיותו או ברווחתו, אלא בהסכמת הוריו או אפוטרופסו ואם קיים עניין ציבורי בפרסום המזהה ובמידה הראויה (סעיף 10.א לתקנון האתיקה של מועצת העיתונות).
מעל לכל ההוראות הנ”ל, מרחפת זכות היסוד המוקנית גם לילדים: הזכות לפרטיות.

אך מה קורה כאשר המפירים את זכותם לפרטיות, החושפים אותם לעדשת המצלמה או לכל עין סקרנית בעיתון אינם העיתונאים אלא ההורים עצמם? אלה שכביכול מורשים לעשות זאת?

אינני צופה ב’מחוברים’ ולא קוראת את דנה ספקטור. יש גבול לכמה נמוך אפשר לרדת ולבזבז את הזמן. אבל הבאזזז לא פסח גם עלי. הימנעות מכל פיסת מידע על התכנית המדוברת ועל נישואיה של “העיתונאית” הכוכבנית נהפכה לאחרונה למשימה קשה במיוחד. במיוחד כעת, כשאני מרותקת לבית למשך כמה שבועות. פה איזה אייטם אצל גיא פינס בזמן הכנת ארוחת הערב, שם ראיון בווינט עם “אשתו של”. שיתוף פעולה עם מכונת היחצ”נות המשומנת, והצטלמות בפוזות אה-לה mad man לתמונות שער של ירחונים זה חלק מהמשחק. כשזה נעשה על-ידי מי שמציגה את עצמה כמתנגדת לתכנית (כלומר, להשתתפותו של בן זוגה בה) זה נהפך למגוחך מה, אמנם. כשאחרת מתלוננת על כך שאנשים מרשים לעצמם להעיר לה הערות על חיי הנישואים שלה – אחרי שחשפה כל פינה מוצנעת שלהם קבל עם ועדה מעל המסך הקטן – נו, טוב.

אבל המטריד באמת הוא שיש ילדים בתמונה. תרתי משמע. שהוריהם חושפים אותם כחלק מחייהם, בטור בעיתון או פשוטו כמשמעו אל מול המצלמה. חלקם הרבה מתחת לגיל הסכמה כלשהו. אינני עוסקת כעת בפן המשפטי כלל, אלא בפן הנורמטיווי והמוסרי. לילדים תמיד יש פוטנציאל לסבול מהבחירות של הוריהם. החל מהיכן יגורו וכלה בלאיזה גן יילכו. מה שיותר קשה לקבל הוא את הפיכתם של הילדים האלה לילדי הבאזז. הדריסה של פרטיותם וצנעת חייהם בשם תשוקת הוריהם להיות לסלב. רוצים להתפשט מול פני כל האומה? “ללכת עד הסוף”? be my guest; אעביר ערוץ. את הילדים השאירו מחוץ לפריים.

עוד: שלוש הערות על פרטיות

Read Full Post »

Hadashot בדרך מקרה התגלגלה לידי פנינה. סביר להניח שלו הייתי נוקטת בלשון הקלישאה העיתונאית הזאת, היא היתה נפסלת על ידי הפנינה עצמה: סגנון חדשות. חוברת צנומה בכריכה חומה, בהוצאת “חדשות”, שהוציא בזמנו העורך דאז (1992) יואל אסתרון. עניינה: “אתיקה, ניגוד אינטרסים, תפקוד הכתב/ת, שיקול דעת, טעויות ותיקונן, מקורות מידע, הגינות, חדשות ודעות, טעם, שפת ‘חדשות’”. מדריך שנערך על פי תומס ליפמן, The Washington Post Desk-Book of Style.

כדי לעשות צדק עם היהלום הזה, וכדי להרבות התענגות, היה צריך להביא אותו כולו ככתבו וכלשונו. מה שכמובן בלתי אפשרי. הנה כמה דוגמאות שנראות לי חביבות במיוחד לאור מצבה של העיתונות היום. עם שורת מחץ.

המשך…

Read Full Post »

החלטת בית המשפט כי על ערוץ 2 למסור את המסמך המכונה ‘מסמך גלנט’ עוררה סערה בברנז’ה והתנגדות מקיר לקיר בין עיתונאים. הערוץ הודיע שלא ימסור את המסמך. בינתיים קראנו כי הוא מפקיד את המסמך בכספת בית המשפט ומערער על ההחלטה.

יתכן שההחלטה שגויה. יתכן בכלל שהערוץ הפלילי איננו זה שמתאים להפעיל בפרשה הזאת.
מותר בהחלט לחלוק על החלטת בית משפט ולהעביר עליה ביקורת. מותר אפילו להפגין נגד החלטות לא קבילות של בית משפט. בוודאי שמותר – וצריך – לערער כדי למצות את האמצעים שההליך המשפטי מאפשר
. מותר וצריך לפעול בערוץ החקיקתי על מנת לשנות את החוק אם הוא בעייתי ולא מגן דיו על החיסיון העיתונאי, כפי שעולה מדבריהם של עיתונאים רבים.

המשך…

Read Full Post »

הנה מקריות. בדיוק כשהתכוונתי לשאול אותו בעניין (נשאלתי), העלה איתמר שאלתיאל פוסט על “תרבות” התשלומים של מגזין אחר של מיברג. אחרי הציטוט של מיברג על העיתונות הנפלאה שהוא עומד לספק לקוראיו, במיטב הסופלרטיבים המיברגים האופייניים לו כשמדובר בו עצמו (“עיתונות אמיצה, מקצועית, מעמיקה, חכמה”), מספר איתמר שעד כה קיבל תשלום על ארבעה מתוך עשרה טורים שכתב לאחר. חודש אחד התבקש (בתשובה לשאלתו, לא שפנו אליו חלילה, פשוט לא שילמו) לדחות את קבלת התשלום והסכים. בחודש השני לא קיבל תשלום כלל. שלושה אי-מיילים שלח למיברג בנושא במשך שבועיים, שלושתם נותרו ללא מענה. גם מעצבת האתר, פזית בנימין, טרם קיבלה את התשלום. “לדבריה, כשהתעקשה על התשלום הוא השתלח בה במיילים וניתק לה בפנים”, כותב שאלתיאל.

המשך…

Read Full Post »

גיא רולניק והמדגיש מגלים את השופט ברנדייס. בכתבת שער ב-The Makrer Week, הפותחת את הפרוייקט המיוחד של הגיליון היום, מופיע המשפט הבא: 

בשבוע שעבר, לאחר קריאת ספרו של ברנדייס שמבוסס על מאמרים שנכתבו בדיוק לפני מאה שנה, גילינו לתדהמתנו קווי דמיון מרשימים בין תפישת העולם הכלכלית, המשפטית, החברתית והפוליטית של ברנדייס לבין המאמרים ב-The Marker.

התכוונתי להכתיר את המשפט הזה כשיא הפאתטיות העיתונאית שנתקלתי בה השבוע. אבל אז, בעודי מעתיקה את הכתובת כדי לקשר לכאן את הכתבה, גיליתי לתדהמתי שבמהדורה המקוונת המשפט הזה מופיע, איך לומר, קצת אחרת:

בשבוע שעבר, לאחר קריאת ספרו של ברנדייס שמבוסס על מאמרים שנכתבו בדיוק לפני מאה שנה, גילינו לתדהמתנו שאנחנו לא מחדשים כלום וכנראה אין הרבה חדש תחת השמש – ברנדייס כבר כתב את הכל לפנינו וכמובן בכישרון, ישירות ונחרצות גדולים בהרבה.

אז מה קרה כאן? האם יחד עם ההעלאה מהדפוס לאתר נוספה מעט צניעות?  לפדרליסט, סליחה, לדה-מרקר הפתרונים והתדהמה. ואולי הפרחים בכלל לאנשי האון-ליין. ורולניק לראשות בית המשפט העליון.

Read Full Post »

כותב חנוך מרמרי, אקס עורך הארץ והעיר: “למרבה הצער לא מצאתי מקורות נוספים לשערוריית ציפר, ועל כן עלי להסתמך אך ורק על הדיווח של ‘זמן הדרום’. דיווח בנוסח משטרתי, כאילו ציפר אינו אלא עוד אחת מאבני הבניין החדשותיות שהן מזונם של המקומונים. חטיפי פלילים, נגיסי תאונות, פריכיות עימותים בין חברי מועצה מתלהמים לראש עיר גס רוח. והרי לכם סיפור טרי: מרצה אמר, סטודנטים מחו, ריח של גזענות, דרישה להדיח.”

על מה המהומה, שלה נדרש גם בעל טור בעין השביעית? על-פי הדיווח, תלונות של סטודנטים במכללת ספיר על הערות גזעניות כלפי אנשים ממוצא מזרחי שכותב המרצה שלהם במכללה, בני ציפר, בבלוג שלו. “ואם לא די בכך,” ממשיך מרמרי, הרי הוא משמיע בשיעוריו ‘הערות מזלזלות, המכוונות כלפי תושבי הפריפריה’". הייתי דווקא מפרידה בין מה שנכתב בבלוג לבין מה שנאמר בשיעורים על-ידי מרצה, גם אם הוא בלוגר. כי השאלה איך צריך לנהוג מוסד אקדמי במרצה שלו בשל התנהגותו של זה מחוץ לכתלי המוסד היא מורכבת. כשמדובר בביטוי – עוד יותר. לגבי התנהגותו הנטענת כמרצה בתוך הכיתה – הנתונה למגבלות הדוקות יותר של ראוּיוּת – כדאי לצטט סטודנט דווקא מהדיווח המקורי: “הוא לא מפסיק לתת הערות גזעניות בכל שיעור”. המשך…

Read Full Post »

מחר – השלושה במאי – הוא היום הבינלאומי למען חופש העיתונות.
ששת קוראי יודעים שאני לא חוסכת את שבט ביקורתי מהתקשורת, כשזה נחוץ לדעתי. אבל בדרך-כלל ביקורת אנחנו מכוונים למשהו שאנחנו חפצים בטובתו. כדי שישתפר. נכון שפעם, באחד משיעורי המבוא לפילוסופיה, למדנו, ובצדק, שלא תמיד. יש מקרים שבהם דרושה לא ביקורת בונה, קונסטרוקטיווית, אלא דווקא ביקורת דסטרוקטיווית. כזאת
  שהורסת כדי לבנות משהו חדש. אבל לא כאן. אצלי, בכל אופן, גם כשהביקורת חריפה ונוקבת היא באה לרוב ממקום של פצעי אוהב.

כל אדם זכאי לחירות הדעה והביטוי, לרבות החירות להחזיק בדעות ללא כל הפרעה, ולבקש ידיעות ודעות, ולקבן ולמסרן בכל הדרכים וללא סייגי גבולות.
(סעיף 19 להכרזה האוניוורסלית בדבר זכויות האדם)

אז היום באמת צריך להזכיר עד כמה תקשורת היא חשובה בחברה דמוקרטית. עד כמה לחופש המידע ולעיתונות  תפקיד של פיקוח על השלטון. אני אוהבת לצטט בהקשר זה את ז’אק פרוור: “כשהאמת אינה חופשית החופש אינו אמיתי”. בדמוקרטיה שאיננה ישירה, התקשורת היא מתווך רב חשיבות, אולי ראשון במעלה, בין הריבון – האזרחים – לבין השלטון, נושאי המשרה. בשם הראשונים צריכה התקשורת לתבוע תשובות מהאחרונים. באמצעות התקשורת נבנית ומגויסת דעת קהל, שהיא מכשיר חשוב להשפעה על השלטון מעבר לביטוי העדפותינו אחת לארבע שנים בקלפי. כדי להחזיר לעצמנו את הריבונות הלכה למעשה.

לצד זה, אסור לשכוח את הבעיות והמכשולים בפני עיתונות חופשית באמת. את האינטרסים הכלכליים של המו”לים שמצרים את רגלי העיתונאים; את הבעלות הצולבת; את החוזים האישיים שהפכו את העיתונאים לתלויים במו”ל, חוששים לפרנסתם ומתקשים בשל כך לגלות עצמאות וחירות; את הערבוב בין מערכת לשיווק; את השלטון שתמיד מנסה לדחוף את היד או את הרגל; את הצנזורה החיצונית והפנימית; וגם את זה שמו”לים, עורכים ועיתונאים  אוהבים להציג את התקשורת כ”רשות הרביעית” (של הדמוקרטיה), ודורשים בשל כך הגנות מיוחדות, בעוד שלמעשה הם פועלים כבעלי אינטרס כלכלי-פרטי מובהק; ובגדול, את זה שחופש הביטוי, שהם נושאים כביכול כנאמני הציבור, הוא בסופו של דבר חופש הביטוי לא שלנו אלא של מי שיש לו עיתון. של המו”ל. במידה פחותה של העיתונאים שכותבים בשבילו.  ואף מלה על הצהבת, על חוסר הביקורת העצמית ועל היעדר השקיפות שאותה הם דורשים מאחרים. בכל זאת יום חג הוא לנו היום. ובסופו של דבר, צריך לזכור את המקומות שבהם עיתונאים משלמים מחיר גבוה כדי למלא את עבודתם.

ומכאן מחשבה: כלי תקשורת הם אולי בבעלות פרטית, אך יש להם תפקיד ציבורי חשוב. מכך צריך להיגזר גם מעמדה המשפטי הרצוי של התקשורת, ושל העיתונאים. סוג של מעמד ביניים. זאת בתנאי שהם יזכרו זאת גם כשזה פחות נוח להם, על האחריות שזה מטיל עליהם.

וכלת פרס אונסק”ו לחופש העיתונות 2010 היא העיתונאית הצ’ילאנית Mónica González Mujica, על מאבקה האמיץ ברודנות של פינושה. גלות, אובדן עבודה, מעצר ועינויים היו חלק מהתלאות שעברה בשל עבודתה העיתונאית

עוד קצת ביקורת? בבקשה: הרשות הרביעית
יום חופש עיתונות שמח!

Read Full Post »

אין לי מושג לָמָּה ציפיתי בכלל למשהו מסרטה של אורנה בן דור על הדיכאון שהוקרן אמש בערוץ 10. אבל התוצאה היתה מביכה אפילו למעלה מן הרגיל. לא כי לא למדנו שום דבר חדש. סרטים בסוּגה הזאת יכולים להיות מוצלחים וטובים גם בלי לספר לנו דברים חדשים על התופעה שהיא מוּשאם. רק לתאר אותה היטב.

דיכאון הוא מחלה. מחלה קשה (מתים ממנה). הוא רחוק מאד מלהיות מה שמכונה בלשון העם “דיכי”, דכדוך או מצב רוח. האם הבנו את זה מהסרט? ממש לא. לשם כך לא מספיק לצטט את ארגון הבריאות העולמי ולהזכיר את החוּמרה שבה הוא רואה אותו. מהי המחלה? מה תסמיניה? במה היא שונה מסתם מצב רוח שמקשה לקום מהמיטה בבוקר? גם מי שרואיינו בסרט לא הבהירו את זה. למעשה, מי שמכירים דיכאון מקרוב התקשו לדעת, וזה בעדינות, אם הם באמת סובלים ממנו או מדברים אחרים. הדברים האחרים האלה יכולים להיות לא פחות קשים, לגרום אכן לסבל ולהפרעות קשות בתפקוד. חרדה, למשל. אבל זה לא אומר בהכרח שזה דיכאון.

הסרט הזכיר את הטיפול התרופתי שנהפך ליותר ויותר נפוץ היום (ונוגדי דיכאון ניתנים היום גם למחלות אחרות לגמרי).  מה עם איזה מבט ביקורתי על התופעה הזאת? כן, יש אנשים שלא יכולים לשרוד בלי תרופות אנטי-דכאוניות והן מצילות את חייהם או למצער משפרות אותם לבלי הכר. אבל כפי שמזכירה בן דור, לא צריך להגיע לפסיכיאטר לשם כך, ולסבול מסטיגמה: רופאי משפחה מחלקים היום מרשמים כאלה על ימין ועל שמאל. כמעט כמו היו סוכריות.
בדרך-כלל כשעניינים מסוימים מועברים בקופות החולים לרופאי המשפחה זה מסמל גם רצון שלהן לחסוך כסף (לפחות בכללית מרפאות מצול”שות על כך שרופא המשפחה ממעט להפנות למיון!), וגם שהעניין לא נחשב למקצועי דיו על-מנת להפנות לרופא מומחה. זה גם עוזר לתחושה הטובה של רופאי המשפחה, שהם בעצמם כאלה. ומי לא מומחה בנפש האדם? בזה כולנו מבינים, כידוע.  

הזווית המקורית שניסה הסרט לתת היתה “טיפול” לעיני המצלמות של שלושה ידוענים, הסובלים או סבלו לדבריהם מדיכאון. אחד מהם שחקן שלא הכרתי (פאק שלי, כנראה) והשניים האחרים עיתונאים. מה עוד חדש. עיתונאים מראיינים עיתונאים קולגות. הם כנראה נוחים להתרצות: עזבו לחשוף, אנחנו בעניין של להיחשף. אנחנו הסיפור האמיתי. כן, זה הכי קל, הכי זמין, הכי נוח. ואולי גם כדאי. מי יודע מתי נזדקק לעיתונאי. תמיד טוב להיות ביתרת זכות מבחינת הטובות שהוא חייב לכם. ממש כזונות המפרכסות זו את זו.

ולמי שבכל זאת רוצה לקרוא משהו רציני על דיכאון, גם ללמוד משהו, גם להזדהות עם הפן האנושי הכואב עד אימה, וגם להשתאות על יכולת כתיבה שמאפשרת לבטא במילים את מה שכמעט אינו בר ביטוי – מומלץ לקרוא את הספר הזה, שכתבתי עליו כאן.

Read Full Post »

פוסט (פרה) עצמאות

שיר ידוע ונפלא של ג’ניס ג’ופלין קובע שחופש אינו אלא מִלה אחרת לכך שלא נותר דבר לאבדו.
זאת לבטח הגדרה אפשרית, אף כי מאד חד-ממדית. היא תופסת רק היבט צר אחד של היות חופשי. חירות היא לבטח מושג מורכב הרבה יותר. תלי תילים נכתבו עליו.

אבל לחוסר תלות – במִלה אחרת עצמאות – אולי זה מתאים יותר. כשאני תלויה במישהו או במשהו לצורך דבר-מה שאני חפצה בו,  שאני עושה או שיש לי, הרי החשש לאבדו, או להפסיד את מה שאני מרוויחה, או יכולה להרוויח מהתלות הזאת – מדריך את מעשי. אז אולי חוסר תלות משמעו שאין לי דבר לאבד. האם המשמעות היא שאין לי יותר דבר? או שאולי אני נמצאת במצב שבו אני לא חוששת לאבד? אין זהות בין השניים.

אבל כל ההגיג הזה כרגע מכוון למשהו הרבה יותר מצומצם. והוא החירות – או חוסר התלות – שמעניקה הכתיבה בבלוג הזה (כדוגמא).

תכתובת בנושא היעדרן של נשים מכנסים אקדמיים, או תת-ייצוג שלהן בהם, הביאה לפני זמן מה פרופסור אחד לכתוב לי שהיתרון של להיות בגמלאות זה שהוא יכול לכתוב מה שהוא רוצה, בלי להתחשב בשיקולים של תקינות פוליטית. ואני חשבתי לעצמי: הא. זה גם היתרון של לא להיות על tenure track. כי כאלה שנמצאות על המסלול הזה לפעמים כותבות לי בפרטי על ההזדהות עם מה שכתבתי אבל שהן לא יכולות לצאת בפומבי, כי זה כנס שמתקיים בפקולטה שלהן וכו’. להיעדר הצורך לשקול את השיקולים האלה – או במקרים אחרים להחלטה המודעת לא לשקול אותם – יש מחיר עצום, כמובן. אבל הבה לא נזלזל גם ברווח. של חוסר התלות. של העצמאות.

גם היכולת שלי לבקר באופן עקבי את התקשורת, למשל (בכלל ועיתון אחד בפרט – שמעצבנת לאחרונה כמה מגיבים) – קשורה לכך שאני באה בידיים נקיות. עד היום תמיד פרסמו את מה שכתבתי, ואפילו מהר. מעולם לא נדחיתי על-ידי העורך המהולל של המדור לתרבות וספרות, וממקומות אחרים אפילו פנו אלי לעיתים שאכתוב. גם אין לי תכניות לעתיד, המכתיבות על מה אכתוב ולא פחות מכך על מה לא. ידוע שלבקר את התקשורת זה עסק שאנשים לא כל-כך אוהבים לעשות. גם אם איננו פוליטיקאים או אנשי עסקים, כולנו יכולים למצוא את עצמנו נזקקים לה.

כשלעצמי, מעולם זה לא היה שיקול בשבילי לכתוב או לא לכתוב דבר-מה. כמו שבעניינים ובהקשרים אחרים אין זה השיקול שמדריך אותו לומר דבר-מה או להימנע מלהגיד אותו, אם אני חושבת שעליו להיאמר.

כן, לחוסר התלות הזה יש מחיר אישי. כבר שילמתי אותו במטבע קשה בעבר, בגלל דברים שכתבתי (הידעתם שאפילו כתיבת ביקורות ספרים עלולה להיות עניין מסוכן מבחינה תעסוקתית?…) אם הייתי מחפשת עבודה היום ברור לי היכן לא הייתי מוצאת אותה. וזה הרבה יותר ממקום אחד. מי אמר שעצמאות זה עסק קל? רק שיש לה גם יתרונות. והם עצומים לא פחות. לא אומר שמעולם לא איבדתי דבר. רק, לפחות בהיותי מי שאני,.אומר שזה היה שווה.

ג’ניס ג’ופלין. היא עצמה, כידוע, היתה תלויה מאד. וכלל לא חופשייה. אבל להרגיש טוב, כך היא שרה, היה לה קל. וזה בטח קשור:

Read Full Post »

« Newer Posts - Older Posts »