קרוא וכתוב

בושה / אסמכתא / בדיקה / צדקה / וברכה

בושה

ילד בן 11, אזרח ישראלי, עומד להיות מגורש מהארץ יחד עם אמו שכן לאם אין מעמד בארץ ולא מתכוונים להסדיר לה אותו. ככלל, אזרחים אסור למעשה לגרש, שכן מוקנית להם זכות כניסה קבועה לארץ (סעיף 6ב' לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). לכן דוברת מינהל האוכלוסין לא מתכחשת לזכותו של הילד לשוב ולהיכנס לישראל כרצונו. רק שברור שאם האם מגורשת – הוא לא יישאר כאן לבד. על ערלוּת הלב הזאת כתבתי לגבי פרשה אחרת, שבה גירשו "רק" את האב והפרידו אותו מבתו הקטנה שנשארה בישראל עם אמה (הזוג נפרד).
שוב ושוב נתקלים בעוולות שמייצרת מדיניות ההגירה הישראלית, המתירה מאד לגבי הגירת יהודים (ובני משפחתם) אך חוסמת באופן דרקוני הגירה והתאזרחות של כמעט כל אחד אחר. את המדיניות הזאת הגיע הזמן לשנות. אבל במקרה הזה, אם הדיווח מדויק, הרי שדומה כי מנעו מן האם אזרחות גם בניגוד לחוק הקיים, בעייתי ככל שיהיה. האֵם לא קיבלה בזמנו מעמד של עולה (המקנה אזרחות על-פי חוק האזרחות) למרות שבעלה היה זכאי חוק השבות, משום שעלתה שנה אחריו. לעומת זאת, סעיף 4א(ב) לחוק השבות קובע כי הזכויות שמקנה החוק לבני משפחה של יהודי העולים ארצה אינן תלויות בשאלה האם אותו יהודי עודו בחיים או לא, או אם עלה ארצה או לא. לכן – בניגוד לפרשות שניתנה – גם אם עלתה האם שנה מאוחר יותר אחרי בן-זוגה, היא עדיין היתה צריכה לקבל מעמד של עולה ומכוחו אזרחות ישראלית.

אסמכתא

נשיא המדינה משה קצב צוטט כמי שאמר "מדיניות החיסולים היא נורמה צודקת מבחינה מוסרית ומשפטית". אז עכשיו אני רגועה. אם סמכות כזאת, מוסרית ומשפטית, אומרת שהמדיניות מוצדקת – תם הוויכוח.

בדיקה

דיוויד רמניק, עורך הניו-יורקר המבקר בארץ, מתאר מנגנון מעורר קנאה של בדיקת עובדות במערכת שלו. אחרי כל ראיון מתקשרים אל המרואינת מהמערכת ומוודאים אִתה, בשפתה, כל עובדה שנרשמה מפיה בראיון. לעיתון שראיין את רמניק יש עוד הרבה מה ללמוד. אם לא בבדיקה מוקדמת, לפחות בתיקון בדיעבד. בשני העיתונים הזרים שקראתי השנה על בסיס יומיומי בחו"ל – הגרדיאן והניו-יורק טיימס – מקפידים לתקן כל פסיק, לא רק שגיאות מהותיות, במדור מיוחד. בגרדיאן זה בכלל אחד המדורים הטובים בעיתון… ב(ה)ארץ, כידוע, אין בכלל תיקונים. רק הבהרות. (אלא אם כן אתה משפטן שאיים בתביעה של סכומי עתק).

צדקה (תתחיל מבית)

המכון הישראלי לדמוקרטיה יזם כנס שבו ניתנה למועמדות בכירות לכנסת בימה להשמיע את קולן בנושאי ביטחון, כלכלה וחברה. קונטרה לכנס הרצליה המדיר נשים ומיעוטים. יוזמה ברוכה. כדאי רק להתחיל, אולי, בייצוג הולם לנשים בכנסים של המכון לדמוקרטיה עצמו. הוא לא מצטיין בכך, בלשון המעטה.

ברכה

השופטת האנגליה רוזלין היגינס נבחרה לנשיאת בית הדין הבינלאומי (ICJ). היגינס היא האשה היחידה שכיהנה אי-פעם בבית הדין, ובין המשפטניות הטובות והמוערכות ביותר, בכלל ושם בפרט. בזמנו כתבתי על חוות הדעת הנפרדת שלה בעניין החומתגדר.

ואם אתם מחפשים משהו על הקריקטורה הדנית – זה כאן.

Read Full Post »

בלהט הוויכוח על פרשת האזנות הסתר של הממשל האמריקני לאזרחיו, נדחקת קצת שאלה חשובה לא פחות, הנוגעת לתפקידה של עיתונות בחברה דמוקרטית. הניו-יורק טיימס חשף את הפרשה ב-16 בדצמבר. כפי שהעיתון הודה בעצמו בידיעה, המידע היה בידיו כשנה, והבית הלבן ביקש ממנו לא לפרסמו, בטענה כי זה יפגע בביטחון המדינה. העיתון לא מדווח כיצד התייחס ל"בקשתו" זו של הממשל; הוא כן כותב כי לאחר סדרת פגישות עם פקידים בכירים הוא דחה את הפרסום כדי להביא דיווח נוסף, וכי מידע שפקידים אלו טענו כי יסייע לטרוריסטים – הושמט.

השאלה היא מדוע בחר הניו-יורק טיימס לדחות במשך כשנה את פרסום החומר הנפיץ הזה. לא פחות חשוב, מדוע בחר לפרסמו דווקא בעיתוי שבו עשה זאת? זהו מצע דשן לספקולציות, כמובן, אך תשובה ברורה אין. מדובר בעיתון שסיסמתו הידועה היא "כל החדשות המתאימות לדפוס", mind you. תשובה אפשרית אחת היא כי העיתון פשוט נענה לבקשת הממשל. המאמצים תשובה זו מוצאים את עצמם עם השאלה הבאה בתור: מדוע פורסמה הידיעה לבסוף? היתכן שלניו-יורק טיימס היתה אג'נדה פוליטית משלו, הן בדחייה הן בפרסום המאוחר? יש המאשימים את העיתון כי המידע היה בידיו עוד לפני הבחירות לנשיאות, וכי לו היה מפרסם אותו בזמן, וממלא את תפקידה של עיתונות ליידע את האזרחים בדבר פעולות הממשל – סביר מאד כי תוצאות הבחירות היו שונות. העיתון הואשם כי שכח את תפקידו מרוב דבקות בהגנה על מדיניות החוץ של בוש מאז ה-11.9. לעומת זאת, יש שידחו את תסריט ההיענות כבלתי-אפשרי, ובעיקר כזה שאינם רוצים להאמין בו. הם ינסו, אולי,להתבסס על הדיווח של העיתון עצמו אודות הלחצים שהופעלו עליו. אחרים חשפו אינטרסים נוספים ומערכת יחסים מורכבת בין הניו-יורק טיימס לבין ספרו של אחד מהעיתונאים שפירסמו את הידיעה. Drudge Report רמז כי העיתון השהה את הפרסום על-מנת לקדם את מכירות הספר. ואולי להיפך, ביקש להקדים אותו? התבלבלנו.

ההחלטה של העיתון – להשהות ולפרסם לבסוף – לא נומקה באופן משכנע. ההצהרה ששיחרר עורכו נראית בעיקר כניסיון לרצות את כל הצדדים (ומתכון בדוק לכך שאיש לא ירוּצה, כידוע). אין ספק שהסיפור האמיתי הוא הסמכות הלא-חוקית שנטל לעצמו בוש לצותת לאזרחיו. אבל אם הניו-יורק טיימס לא דיווח להם על-כך – האם הוא לא תרם לכך? מה שעדיין נשאר טעון הסבר הוא כיצד אחד מחשובי העיתונים בעולם איננו סבור כי הוא חייב הסבר של ממש לקוראיו, ומניח או דורש כי הם יניחו שזה נעשה מסיבות טובות. הקוראים הרי לא יודעים כל מה שמתרחש מאחורי הקלעים. לא של העיתונות, ולא של הממשל – בעזרתה האדיבה של העיתונות. אין מה לומר, פרשנות מעניינת במיוחד למושג של "חדשות המתאימות לדפוס".

Read Full Post »

נימוס אלמנטרי?

המנכ"ל הזמני של רשות השידור, יאיר אלוני, הסביר שהורה לבצע ראיון שתוכנן עם סילבן שלום ב'פוליטיקה' ובוטל על-ידי מערכת התכנית. הטעמים: "נימוס אלמנטרי כלפי השר, שבוודאי ביטל או קבע דברים בגלל התוכנית, ואז להודיע לו על ביטול בהתרעה כה קצרה; הגינות בסיסית: המערכת היתה משתוללת לו שר או כל מרואיין אחר היה עושה זאת לה, ולכן לא נעשה לאחרים מה ששנוא עלינו. כך היה נוהג המנכ"ל בכל מקרה ולגבי כל מוזמן שהיו נוהגים עמו בדרך זו, ללא קשר לעובדת היותו שר". המממ…. כמה הגון ואלמנטרי זה נשמע. הייתי ממש משתכנעת, לולא הייתי מכירה מנסיוני האישי (לא פעם ולא פעמיים) ביטולים מתכניות שונות (אפילו מ'פוליטיקה'); לפעמים ברגע האחרון, לאחר שכבר קבעו אִתי, פיניתי זמן והתכוננתי. לפעמים אפילו לא הודיעו על הביטול אלא פשוט נעלמו ולא חזרו. גם לבן-זוגי זה קרה פעמים אחדות; ויש לשער שגם לאחרים. דְּעָלַךְ סָנִי לַחֲבֵרָךְ לֹא תַּעֲבִיד? על זה שמעו בטלוויזיה רק בהודעות לעיתונות של המנכ"ל (הזמני).

לסטנדרטים עיתונאיים יש מחיר

לא בטוח שאחרי שנחזור מהמחצית השנייה של השבתון, נחדש את המנוי על הארץ. למה? בגלל זה. יש לי איזה פגם שמקשה עלי להמשיך להיות מנויה על עיתון שמוציא מהארון אנשים מעל הדף הראשי שלו, בשם הקמפיין שמקדש הכול. פעם לא יכולתי לתאר לעצמי את הבוקר בלי קפה ועיתון. זה עדיין הרגל, אבל שנהיה פחות ופחות נעים או חיוני. זה לא אומר שלא אקרא אותו, וּודאי אתעדכן במהדורת האינטרנט. זה גם לא אומר שאני חושבת שיש חלופות טובות יותר. מבין עיתוני ישראל, הארץ הוא הגרוע פחות. אבל לסטנדרטים יש גם מחיר. מי שמתיימר להידמות לניו-יורק טיימס ולגרדיאן – קבוצת ההתייחסות של הארץ – כדאי שיידע שבניו-יורק טיימס יובל יועז והעורך שלו היו עפים מהעיתון אחרי הכתבה השערורייתית שפירסמו במוסף.

Read Full Post »

צ'ופרים לבוחרים

כלכלת הבחירות של מופז

שר הביטחון שאול מופז פנה ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לקבלת אישור לחזור להרוס בתים של מחבלים מתאבדים. לא מזמן קיבל מופז המלצה של ועדה שהקים הצבא עצמו להפסיק את ההריסות משום שהן לא אפקטיביות (לא משום שהן לא מוסריות, חלילה…). נו, אז אם הן לא אפקטיביות הן עכשיו ייעשו אפקטיביות, רק כי מופז מתמודד על הנהגת הליכוד ורוצה לחלק צ'ופרים?

יש מאין

גלעד עדין, שמונה למנכ"ל הזמני של חדשות 10, שלח מכתב לעובדים עם היכנסו לתפקידו. "אני משוכנע שמעכשיו נצליח להתמקד בעיקר – להביא סיפורים בלעדיים, לשרת את הצופים שלנו, ליצור יש מאין…" הו, לא. נשמע נורא יצרני, אבל ליצור יש מאין – זה בדיוק מה שעושה התקשורת בלי הרף ואסור לה לעשות. ליצור סערות בשלולית, להעלות אבק (ואחר-כך להתלונן שקשה לראות, כמו שאמר ברקלי), להוביל קמפיינים ואחר-כך לדווח על כך ש"המערכת גועשת". בואו תתרכזו בלדווח, לפרש ולחקור. יש מספיק יש, לא צריך להמציא אותו מהאין.

רק דוגמית

והנה דוגמא לאייטם הקודם. "עכשיו כשהאבק שוקע", כותב על פרשת מינוי גביזון יובל יועז, מי שהיה מעלה האבק הראשי. "עם סיום הפסטיבל על שם גביזון", ממשיך וכותב מי שקרא את הפסטיבל הזה על שמה. יש לו גם החוצפה להמשיך לספר לקוראים מה "ראוי" לעשות. אה, מה יש להוסיף מילים. רק עוד אחת: חשבתי שהארץ נגד סיכולים ממוקדים.

יום זכויות האדם הבינ"ל 2005: הקץ לעינויים

היום הוא יום זכויות האדם הבינלאומי. היום מצוין בתאריך 10 בדצמבר, שבו התקבלה ב-1948 בעצרת הכללית של האו"ם ההכרזה האוניברסלית לזכויות האדם. הפעם מצוין היום באו"ם בסימן הקץ לעינויים. ב-7 בדצמבר נפתחה בארמון האומות בז'נבה, מקום מושבה של נציבת זכויות האדם של האו"ם, תערוכה בנושא "לרפא את פצעי העינויים". הסקנדל האחרון באירופה הוא סביב הגילוי של "טיסות העינויים" של ארה"ב, שעשו שימוש בנמלי תעופה אירופיים, ובהן מוטסים חשודים במעורבות בטרור למדינות שבהן ייחקרו בעינויים. דיוויד אהרונוביץ' בטיימס הלונדוני.

כרזה של אמנסטי

משפט השבוע

בעולם כמו שלנו צריך להחליט על מה להתרגז. חייבים איזה שהוא סדר עדיפות. לא מלה במלה, אבל זה מה שדרש השבוע מוטי קירשנבאום. לאמץ בחום.

לוח 'קרוא וכתוב'

אני מחפשת כלוב טיסה לכלבה בינונית (גובה 50 ס"מ, משקל 15 ק"ג). אם למי מכם או ממכריכם יש כזה, אשמח לשאול או לקנות יד שנייה. צרו קשר דרך קישור "כתבו אלי" למעלה. תודה מראש ממני ומשלג.

Read Full Post »

בן כספית. הוסקו מסקנות? לא נדע

משה גורלי מסכם היום בהארץ את דרכו השיפוטית של תיאודור אור, הפורש מבית-המשפט העליון.
גורלי מאזכר כמה סקנדלים שנקשרו לשמו של אור, שופט שקט וענייני. זכורות ביותר הן אולי הכותרות שקיבל ב"מעריב", ב-1999, בדבר סחיטה-כביכול בידי עבריינים, שוחד מיני ומה לא. בלון שהתפוצץ לכותבו בפנים עד מהרה.
ועכשיו שאלה: איך זה שהעיתונות, שדואגת כל-כך להתנהלותן התקינה של מערכות חיינו, השלטונית, השיפוטית, הצבאית, הרפואית ואיזו לא, שמנהלת מעקב אחרי חקירות ומסקנותיהן ודואגת להוקיע ברבים את אזלת ידן של המערכות, לא סיפרה לנו מה עשתה כנגד הפיאסקו הזה, שפירסם בזמנו בן כספית? היה בירור? הוסקו מסקנות? יושמו? הס מלהזכיר. מן הסתם העיתונות רואה מתפקידה לתבוע רק ממערכות אחרות שקיפות ונשיאה באחריות.

קריירה שנייה כפרסומאי?

עניין של תזמון

ובעניין אחר לגמרי, כמו שאוהבים לומר העיתונאים: מודעת הענק בדף הפותח של המאמרים בהארץ היום (אתם רואים, בשביל זה עוד צריך מהדורת נייר), מפרסמת את ספרו החדש של יוסי ביילין על יוזמת ז'נבה. תזמון מדהים, יום לפני הפריימריס ב"יחד".

אם יוּתר לי להציע, במקרה שביילין לא ייבחר מחר, הוא צריך לפתוח משרד פרסום. צפויה לו קריירה מזהירה.

Read Full Post »

כמו כל מי שאני מכירה שדברים מפיה הובאו בעיתון והיה לה קשה להכיר אותם, גם אני התחלתי להתייחס בזהירות המרבית למה שאני קוראת בו. עוד לא הגעתי לקיצוניות הגורסת שהדבר היחיד המדויק בעיתון הוא התאריך, ובכל-זאת אני תוהה מדוע אחרי שישבתי עם עיתונאי שעתיים קשה לו להביא ציטוט אחד מדויק מפי; מה כל-כך קשה להבין את מה שנוסח בקפידה באזני הכתבת; איך זה שכשמתפרסמת כתבה על עניין אחר שאני בקיאה בפרטיו המרחק בין העובדות למדוּוח גדול כל-כך, או שאפילו שמות לא נכתבים נכון. חלק מהבעיה היא מה שידוע כ"הוצאה מהקשר": בדיחה חבוטה של פוליטיקאים שנבהלים ממה שיצא מפיהם אבל מבוססת על תופעה אמיתית הנובעת מנטילת חלקי משפטים שנאמרו בהקשרים שונים בשיחה ושתילתם יחד לכדי טיעון או פסקה סדורה, שהקשר בינה לבין הנאמר במקור תלוש.

בכלל לא ידעתי שאני כזה

המלכוד הוא שהתקשורת הממוסדת עדיין מהווה את מקור המידע העיקרי שלנו ואין לנו מקורות אמינים אחרים להסתמך עליהם. גם אם אנחנו גולשים לאתרים אזוטריים ואוהבים לדבר על ביזור המידע והשליטה בו בעידן האינטרנט, נעדיף להסתמך על מקורות שנוח לנו להאמין שהם בודקים ומצליבים את המידע שהם מקבלים, ואולי קצת פחות מוּעדים למניפולציות של מספקי המידע או לפחות לוקחים אותן בחשבון.

למרות שעיתונאות היא מהמקצועות הפחות מוערכים בישראל, על-פי הסקרים הנערכים בה, ועל השאלה "האם אתם נותנים אמון בתקשורת" נוטים רבים להשיב בשלילה, התמונה שונה כאשר מתבוננים על ההתנהגות בפועל ולא על התשובה הפורמלית שניתנת כשנשאלים על-כך. בפרקטיקה רובנו מסתמכים על מה שכתוב בעיתון ("היה כתוב בעיתון") ובדרך-כלל קוראים אותו באופן נאיבי, כלומר נוטים להאמין שמה שכתוב בו אכן משקף את המציאות.

בעולם המודרני אי-אפשר להגיע לכל המידע שקיים סביבנו. לכן הצורך במסננים, מתווכים וקובעי טעם, שיבְררו עבורנו את המידע ה"מעניין" או ה"חשוב", ויסדרו לנו אותו בהיררכיה של חשיבות: מה בעמוד הראשון ומה בלפני-אחרון, מה בכותרת ראשית ומה בכותרת שולית, מה מקבל תמונה ומה כלל לא מדוּוח. צריך רק לזכור שזה איננו "העולם" אלא ייצוג מתוּוך שלו, עם הרבה אינטרסים בדרך.

חשוב בגלל הארכיון

גם הטענה של "למחרת עוטפים אתו דגים" – שעל-פיה זה לא כל-כך חשוב אם פגעו בשמך הטוב או סתם עשו אותך לצחוק ב"ציטוטים" שאין כל קשר ביניהם לבין מה שאמרת, שכן ממילא אורך-החיים של הסערה התורנית בארץ היא יומיים – איננה מדויקת. הרי בפעם הבאה שעיתונאי (אחר) יכתוב עליך, הדבר הראשון שהוא יעשה יהיה לבדוק את הארכיון בעיתון ולמחזר את השגיאות.

אז מה עושים? אין פתרון קסמים. אני יודעת שמה שהייתי רוצה לראות זאת לא רק עיתונות יותר דייקנית ואמינה אלא גם כזאת שמחילה על עצמה את הסטנדרטים שהיא דורשת מאחרים, שמתנהלת ביתר שקיפות באשר לאינטרסים שלה עצמה וממצה את הדין עם עיתונאים סורחים כמו שהיא תובעת לעשות עם הפוליטיקאים או הפקידים הבכירים. בקיצור, שמפסיקה להתייחס אל עצמה כאל פרה קדושה בעוד היא שוחטת בחדווה את כל הפרות האחרות…

בינתיים הקפה של הבוקר (המאוחר, רצוי…) עם העיתון הוא הזמן האהוב עלי ביותר ביום. אבל כמו שאת הראשון אני שותה בלי סוכר, את השני אני קוראת עם יותר מקורט של ספקנות.

העין השביעית
מועצת העיתונות
תקנון האתיקה של העיתונות

Read Full Post »

רשות השידור האיטלקית העבירה מתפקידן קרייניות רצף כדי להחליפן בצעירות ויפות יותר. הקרייניות המודחות הן זקנות של ממש: הן הגיעו לגיל המופלג של 38.

בגברים בגיל העמידה, ואף קשישים של ממש, מתגאה כל טלוויזיה. הם משדרים אמינות ויוקרה. שיער מכסיף בצדעיים הוא כמעט בגדר נכס על המסך. אבל נשים נועדו להיות יפות ולשתוק (או במקרה הזה לדקלם "ערב טוב גבירותי ורבותי"). זוכרים איך כרמית גיא הועברה מתפקידה כקריינית חדשות בשל "הופעה שאיננה עוברת מסך"?

במקרה שאי-אפשר לפטר נשים כי הן מתקופת האבן של לפני החוזים האישיים, והשיפוץ המאסיבי שלהן לא צולח, הן נדחקות לשוליים, לשעות מעוטות צפייה.

מצפייה ברשתות ה-BBC וה-CNN עולה מגוון מרענן של קרייני חדשות מבחינת מוצאם, מינם וגילם. זהו מסר חברתי חיובי שלרשת טלוויזיה ציבורית צריך להיות תפקיד בטיפוחו.

חלק מן הקרייניות האיטלקיות, על-פי הידיעה,* השיבו מלחמה שערה על המסך. קריינית אחת חרגה מהשורות המוכתבות לה והעזה לומר כי לא תופיע יותר, ולא מבחירתה. אחר-כך היא פרצה בבכי בשידור ישיר (איך לא, מדובר באשה רגשנית, בסופו של דבר). רשות השידור האיטלקית עדיין חוקרת איך לא הוחשך המסך לאלתר מרגע שהתאפשר "שימוש פרטי בכלי תקשורת ציבורי". לי נראה שבמקרה הזה צריכה הרשות עצמה להיחקר לא רק בשל סקסיזם אלא גם בשל אג'יזם.

[היה פעם סרט מופלא ששמו "הנוער לשלטון". בסוף הסרט, לאחר שהושלמה המהפכה, וכל בני ה-30 ומעלה רוכזו במוסדות מיוחדים, מתבודד הגיבור (כריסטופר ג'ונס הנהדר) באיזו פינת טבע, עֵד למשחק בין נערים שהופך עד מהרה לריב שבמהלכו זורק אחד מהם: "אנחנו נוציא מהמשחק כל מי שמעל גיל 14"…]

* עקב תקלה בעדכון מהדורת האינטרנט של הארץ של יום חמישי 2.10, לא ניתן לקשר לידיעה

Read Full Post »

בשבוע שעבר התפרסמו הנימוקים של הכרעת בג"ץ בשאלה האם מותר לרשויות המדינה במקרה של התקפה צפויה מצד עירק, להפקיע זמן שידור גם מהערוצים הזרים כדי להקרין סרטון הדרכה של דובר צה"ל. בית-המשפט החליט בזמנו להכריע בשאלה למרות שהמלחמה חלפה הלכה לה ללא איום על ישראל. העותרים טענו כי ההשתלטות הזו על המסך חורגת מכלל ה"הודעה" שהחוק מתיר לממשלה לשדר בשעת חירום ותקפו את המידתיות והסבירות של החלטת הרשויות.

ברוב דעות של שניים (דורנר וריבלין), נגד דעתו החולקת של השופט טירקל, קיבל בית המשפט את טענת העותרים כי יש בהפקעת זמן השידור פגיעה מהותית בחופש המידע, בחופש הביטוי ובזכות לאוטונומיה וכי האמצעי המוצע עולה על הנדרש כדי להגן על החיים, שהוא הערך שבשמו ביקשה המדינה לפעול.

בדעת המיעוט שלו, לא קיבל השופט טירקל את טענת העותרים כי תיפֵּגע אפשרותם לקבל "מידע אמין ופרשנות מגוונת של המאורעות ומשמעותם" מערוצי החדשות הזרים, וזאת במשך "תקופה בלתי מוגדרת, שתהיה נתונה לשיקול הדעת המוחלט של שלטונות הצבא", שכן פרק הזמן המיועד להקרנת המידע אמור היה לנוע בין 5 דקות ו-12 שניות לבין 15 דקות במירב. טירקל סבר כי הפגיעה שבה מדובר היא שולית, "זוטי דברים". מול הפגיעה הקלה בחופש הביטוי ובחופש המידע ניצבת במלוא כובדה הפגיעה בזכותם של בני הציבור לחיים ובזכותם להגנה על חייהם, והאיזון שמצאה הממשלה ראוי בעיניו. בסיכום דבריו כותב טירקל: "יש עקרונות שטוב לו לאדם שימות ואל יפר אותם (…) מניעת צפיה בערוץ חדשות זר במשך דקות ספורות, שמטרתה שמירת חייו של הצופה, אינה הפרה כזאת".

דעתו של טירקל לא התקבלה, כאמור. בית המשפט העליון, זה שמתיר בשם "ביטחון המדינה" להרוס בתים ולגרש, איננו סבור שהזכות לחיים של אותם אזרחים ממש שווה 15 דקות בטלוויזיה. פרופורציות.

Read Full Post »

פורסם בקפטן אינטרנט, 23.3.1999

בישראל, האינטרנט עדיין לא תפס מקום של ממש כמקור מידע וכלי תקשורת עצמאי. אין לנו את המאט דרדג' שלנו, שמספק סקופים שמופיעים רק ברשת. האינטרנט עדיין נתמך באמצעי התקשורת האחרים כדי ליצור חדשות.

אם בתחילת דרכו התעלמה התקשורת הקונוונציונלית מהאינטרנט (בגלל חשש מעורב בבורות), עכשיו מגודר האינטרנט בתוכניות ובמדורים ייעודיים, בעוד שבשאר המרחב התקשורתי הוא ספק של אייטמים עסיסיים, כמו זוגות שנישאו דרכו.

בשלב הבא צריך האינטרנט להתרומם לבד, ולנצל את יתרונותיו המובהקים.
כל משתמש ברשת מסוגל להפיץ מידע, לא רק לצרוך אותו, ויכול בקלות לעקוף מכשלות של נגישות מצד אחד ושל צנזורה מצד שני. אלו, יחד עם שפע המידע והייצוג המכובד של כלי תקשורת כעיתונים ורשתות שידור, יהפכו את האינטרנט לכלי התקשורת הבולט של המאה העשרים ואחת. המשך…

Read Full Post »