כמו דויד גרוסמן, גם אני הרגשתי מחנק נורא אחרי שקראתי כיצד שוחרר עומר אבו ג'ריבאן מבית החולים שיבא מבולבל, לא מתמצא, בקושי הולך ומחובר לקטטר, והושלך על-ידי השוטרים שהיו אמורים להחזירו "לשטחים" לצד הדרך, יחף ורק פיג'מה לגופו. שם התגלה לאחר יומיים ללא רוח חיים באפו. אחרי שקראתי את דבריו של גרוסמן, חוסר היכולת לנשום רק גבר. מהזוועה. צריך להיות גרוסמן כדי ליצוק את החומרים שמהם עשויה הזוועה הזאת במילים; כדי להתמיר אותה לכדי פואטיקה גדולה. עוצרת נשימה במובן הליטראלי והרע של המלה. שמדירה שינה מהעיניים. שמכווצת את הבטן לכלל כאב אחד מרוכז, כאילו מישהו הכניס בה אגרוף. לא כאילו.
המסר והמדיום
טוב שיש גרוסמן. טוב שיש הארץ שמפרסם אותו.
בכותרת הראשית? טוב, זה כבר שנוי במחלוקת. המחלוקת התפתחה אתמול ברשת (ממנה נודע לי שזאת היתה הכותרת הראשית בהארץ). להבדיל מהתחקיר שאליו התייחס גרוסמן, שהיה ראוי ביותר לכותרת, בעבר כבר הבעתי את דעתי שטור דעה ככותרת ראשית זה אנטי-עיתונאות. לא היה כאן, כמובן, בלבול בין ידיעה לדעה: היה ברור מאוד שמדובר בטור דעה. אבל לשים אותו בכותרת הראשית של העיתון? זאת שאמורה לדווח לנו על הדבר החשוב ביותר שקרה ביממה האחרונה, לדעת המערכת שלו? אפשר, כמובן, לטעון שהיום גם העיתונות צריכה להשתנות. אחרת היא לא תשרוד. למען האמת, אם עוקבים אחרי התנהלותו של מו"ל הארץ לאורך השנים, מגיעים למסקנה שהוא מנסה כל דרך של שינוי כדי לשרוד. ושאף דרך כזאת לא מצילה אותו. עיתונאי בכיר במערכת הארץ אמר לי פעם שיש ויכוח באיזו דרך העיתון ימות מהר יותר: על ידי כך שישמור על מיצובו כעיתון איכות ("לאנשים חושבים" מה שקראו פעם) ויאבד קוראים, או על-ידי כך שינסה להידמות לצהובונים ויאבד קוראים (כי למה לקרוא את החיקוי כשיש מקור ויותר בזול). בגדול, בהארץ בחרו בדרך השנייה. כבר שנים שזה אינו העיתון האיכותי שהיה כשאני התחלתי לקרוא אותו, אי אז בתקופת שירותי הצבאי. רק שעיתונים (כמו גופים אחרים) משתנים יותר מהר מהדימוי שלהם. הדימוי של הארץ הוא עדיין הדימוי הישן. המוצר – כבר מוצר חדש. ואת מי שערים לכך שהמוצר כבר אינו מה שהיה, אבל ממשיך להתיימר להיות, הדיסוננס הזה מכעיס. הוא בהחלט עדיין שונה ממתחריו. עדיין יש שם שרידים לדיווח ענייני ולא מתלהם, לאות כתובה ולא לתמונות צעקניות. אבל פובליציסטיקה, למשל, כבר אין שם. יואל מרקוס הוא אחרון הפובליציסטים של העיתון. יש מדור דעות. לכל אחת יש דעה. וככה בדיוק זה נראה. בתקופה האחרונה ההתדרדרות במדור מהירה במיוחד. לא מפליא בהינתן מי שעורך אותו.
מתחת לקפל: רק בהארץ
היום, אחרי הפאנל על הבלוגים בפסטיבל השוק בעין השופט (היה מצוין, תודה ששאלתם), הסתובבתי קצת בין הדוכנים. בין השאר היה שם דוכן שיווק של הארץ, שבו ראיתי איך זה נראה בנייר. למגזין זה בסדר.עיתון? בדפי החדשות? מתחת לקפל הופיע העניין השני שדובר בו אתמול: המודעה של ועד עיתונאי הארץ. הנה שוקן מוכיח שוב את סובלנותו ומחויבותו הידועה לחופש הביטוי. לא כל עיתון היה מאפשר לוועד העיתונאים לפרוש את טענותיו נגד הבעלים במודעה מעל דפי העיתון. נכון? עובדתית זה נכון. לא חשוב שאת רותי סיני פיטרו מהארץ כי מתחה ביקורת על האג'נדה שלו. לא חשוב שאת עבודתו של יובל בן עמי בעכבר העיר הפסיקו (אי אפשר לפטר פרילאנסר) בעקבות הביקורת שכתב בעין השביעית על תנאי ההעסקה שלו.
כן, זה ייכנס ל"פנתיאון" של חופש הביטוי השוקני הידוע, שבעליו כה אוהב לנפנף בו (ע"ע ההפסד במכרז הטלוויזיה בשנות ה-90). אביר חופש הביטוי. החשבונית בדרך. 17,000 ש"ח, כפי שדוּוח. תעריף מיוחד במקום 13,000. מישהו בכל זאת צריך להרוויח.
אחת הטוקבקיסטיות התמוגגה – אם זה לא היה נכתב ברצינות הייתי בטוחה שזאת פארודיה – " זה הייחוד של הארץ. העיתון היחיד בו מאמר כזה יכול להיות כותרת ראשית, ובאלכסון לו, למעשה ממש צמוד, מודעה של ועד עובדי הארץ, ובו הכרזה על סכסוך עבודה (ע"ע לחם עבודה) בין יוצרי העיתון לבעליו. (…) רק בעיתון הארץ דבר כזה יכול לקרות. אי של שפיות וליברליות. שרק יהפוך ליבשת".
רק בהארץ. עם אותם בעלים ששבר בכוח את העבודה המאורגנת ברשת שלו. בעזרת מסוקים.
או כפי שהיטיב לנסח שחר: “אז הראשון שריסק את ההעסקה המאורגנת בעיתונות בימי חדשות מרוויח כסף על פרסום מודעה של עובדיו בעמוד הראשון וזוכה ליחסי ציבור מופלאים כאן. איזה יופי”.
ובבנין ‘הארץ’ ננוחם.
עוד בנושא: ושוקן איש כבוד הוא
זה לא ענייני ואפילו לא מכובד, אבל הפוסט הזה קנטרני להפליא.
אסייג ואומר, שאני מעריך את הכותבת ונהנה מהבלוג
התרפקות על הארץ שהיה, הערות עוקצניות על מדור הדעות, וציקצוקים אחרים
קצת איבדת את הצפון הפעם.
כאמור, סליחה על הגסות – זה סוג של פידבק דומני. לא מתכוון להעליב, וכמובן שאין חובה לפרסם.
העובדה היא, שאף אחד מחבריי לא פרסם בפייסבוק לינק לכתבה המקורית, אבל לפחות חמישה פרסמו את המאמר של גרוסמן, עם השתפכות רגשנית על כמה שנושא חשוב. בעיניי, זה מאוד לא מצא חן ולא רק מהסיבות שהזכרת כאן, אבל עובדה שזה מה שעובד.
אז אם ככה מצליחים למשוך תשומת-לב ציבורית לעובדה מסוימת או למקרה מסוים, אולי זו לא אנטי-עיתונאות אלא ניאו-עיתונאות?
מסכים עם הביקורת על שוקן המעסיק ולא מסכים עם הביקורת על פרסום המאמר של גרוסמן בכותרת הראשית. המקרה הוא כל כך קשה ומזעזע שההחלטה המערכתית היוצאת דופן הזו מוצדקת בעיני.
מה היתה הכותרת שלך אתמול אם היית עורכת של עתון בישראל?
מה היא הידיעה החשובה שהארץ לא פרסם? עוד פלוץ ששמעון פרס אמר או נשלח להגיד? מה?
כבוד להארץ שהחליט לפתוח את העיתון בדעתנו על מותו של אדם, אדם שהחברה הישראלית לא סופרת ממטר ואת מבינה את זה היטב אבל המחמאה בשורה 8 עלתה לך בריאות והובילה לביקורת לא עניינית משורה 9 והלאה.
אני מבטיח לך שגם לאחרוני המעריצים של העתון ברור שיש לו מגבלות ובעיות (ולמי אין?)אבל עדיין הארץ הוא מוצר שונה מאוד מכל מה שמודפס היום בישראל.
מה את מציעה? שנקרא ישראל היום? הבלוג שלך מעניין מאוד עד שהוא מגיע לאישיו שלך שנוגע להארץ/שוקן שם הוא מדרדר קשות.
הכותרת שלי היתה: "האו"ם: המשטר הסורי מבצע פשעים נגד האנושות".
אני לא מציעה שנקרא (נקרא? תקרא מה שאתה רוצה) ישראל היום. אני מציעה שהארץ ישתפר. לפחות כדי לעמוד ביומרות שלו עצמו.
כבוד להארץ, אכן. רק שכבר היתה כותרת ראשית על הנושא, כשפורסם התחקיר. ובצדק לגמרי כפי שציינתי.
המחמאה לא עלתה לי בשום בריאות. הבריאות שלי מדורדרת מסיבות אחרות לגמרי. ואתה לא חייב לקרוא את הפוסטים שלי בנוגע להארץ. או בכלל. אני עדיין לא עיתון. שמנפנף בחופש העיתונות רק כשנוח לו.
מבלי להיכנס לשאלות המעניינות כשלעצמן אם יש מקום למאמר ככותרת ראשית ואם נכון להקדיש שתי כותרות ראשיות לאותו ארוע עצמו – אין ספק שההתפעלות מהעובדה שהעיתון הדפיס מודעה בתשלום, גם אם נגעה לסכסוך עבודה עם בעליו, מוגזמת מעט. המו"ל לא עשה זאת בהתנדבות אלא תמורת תשלום שאף חרג בה אלפי שקלים מסיכום כתוב מוקדם. לצד הכסף הוא זכה במחיאות כפיים על נאורותו אפילו מאותם עובדים שהכסף יצא מכיסם המחורר, מהקוראים שגאים בעיתון הנאור ומן הסתם גם מעצמו. לקיטש הסכריני הזה, המאמר של גרוסמן הוסיף רק את אלמנט המוות. מצד שני עצם קיום הדיון הזה, כאן ובמקומות אחרים, מעיד אולי על כך שהעיתון עשה, בטעות או במידה מסוימת של מודעות, סוג של צעד שיווקי מוצלח
תודה, הדהדת למחשבותי בעודי עוקבת בהשתאות אחר טקסטים של התרפסות מגעילה ושבחים מתקתקים שנתקלתי בהם בימים האחרונים לגבי הארץ, כולל שיבה תמוהה לעיתון הנייר (מילא, תשובו לזה – אבל החנופה מיותרת), שגרמו לי לחשוב שאולי הם מרוויחים משהו מההתמרחות הצבועה הזו. ואכן אסור לנו לשכוח שהארץ הוא גם העיתון של לאור, ציפר ועידן, וסיפור לאור לא קיבל שם את הכותרת הראשית, כמו גם הרבה סיפורים חשובים אחרים שלא התיישבו טוב על האינטרסים של הפרות הקדושות של העיתון הזה.
כן, יש חשיפות מעניינות, כבכל עיתון. תלוי כותב/ת והזדמנות, כבכל עיתון. ואני מציעה לכל המתמרחים החדשים על הדיו השחור של הארץ, לחלק פראמין להמונים לפני שהם מזליגים עלינו את מי הסוכר שלהם.
נעמה,
מזעזע הסיפור ומזעזעת העובדה שהשתמשת בו כרקע ומבוא לתקוף העתון.
ובהשלכה על רשימתך הקודמת:
עשית בסיפור הזוועה קרדום לחפור בו.
נכון: אני מתארת לעצמי אילו תגובות הייתי מקבלת – שלך בראשן, יש להניח – לו הייתי מתעלמת מהסיפור ובוחרת להתמקד רק בבחירות המערכתיות והכלכליות של הארץ.
בפעם הבאה שאתה מדבר על קרדומים תזדהה בשמך.
סבלנותי למבקרים "אמיצים" שנותנים ציונים תוך שמירה על אנונימיות מלאה – פקעה.
ביום שהארץ יפרסמו ביקורת מהסוג שלי אצלם בעיתון כמו שאני מפרסמת כאן את תגובתך ותגובות אחרות – נדבר. עד אז, בשם מלא בלבד.
לא שותף. לא שותף. שותף.
אני לא שותף לביקורת על כותרת ראשית שאינה "חדשות" אלא טור דעה, משום שלפעמים, כשרוצים להעביר מסר ברור וחד – נוקטים בדרך שאינה "לפי הספר".
ואת יודעת מה – המקרה הזה מספיק מזעזע כדי להצדיק חריגה מהכללים.
אני לא שותף להתפעלות מניצול כשרון הכתיבה של דויד גרוסמן במקרה הזה, כדי להכניס לנו אגרוף בבטן. על הכשרון אין חולק – ודומני שגם על חומרת המעשה אין חולק. כל כך אין חולק, שאנחנו מדברים על מקרה שבגינו הוגשו כתבי אישום כבר לפני שנתיים! כלומר, מישהו בעתון הארץ, וכן דויד גרוסמן, החליטו למתוח ביקורת על המערכת – למרות שדוקא כאן המערכת גילתה את העבירה בעצמה, והיא מטפלת בה בכלים המקובלים – העמדת השוטרים לדין.
אני גם לא יכול שלא לשאול את עצמי מהו הטריגר שמפעיל את בלוטות כשרון הנזיפה של גרוסמן. האם כאשר אב רצח את בתו וקרא לציבור להשתתף בחיפושים אחריה הופעל המנגנון? האם כאשר בוצע לינץ' על חוף הים באיש מבוגר על ידי קבוצת נערים, גם כן קראנו טור חודר ללב מסוג זה?
הפסקתי להתפעל מכתיבה מרשימה, כאשר היא מגוייסת למקומות צפויים מראש. קשה לי עם זה. אמנם, כתיבה מגוייסת אינה בהכרח פחות כשרונית – כפי שהטור הזה מדגים היטב, ואין עוררין על רמת הכתיבה בו – אבל משהו מתחיל לדגדג לי את בלוטת הציניות שאני מנסה להשתיק.
שותף – טוב שיש הארץ לפרסם טורים כאלו. עם כל הביקורת הרבה שיש לי על העתון, על האג'נדה שלו, על חוסר האובייקטיביות הבוטה בתחומים מסויימים, זה קול חשוב, שלא הייתי רוצה שייאלם או ייעלם מהבמה הציבורית שלנו.
הבהרה: מאחר שקיבלתי תגובה במקום אחר לשם הפוסט, אז למקרה שמישהי/ו מהקוראות/ים והמגיבות/ים לא הבינו: 'הזמן השחור' מרפרר לספרו של דויד גרוסמן 'הזמן הצהוב'. ומתייחס לארוע המזעזע עצמו. לא לביטאון שמפרסם אותו פעם שנייה בכותרת ראשית.
חבר שלח לי קישור לתגובה של אודי מנור בבלוג שלו, "צדקנותם אומנותם":
http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?entryId=2270668
היי נעמה,
כתמיד כתיבתך המדוייקת האירה (לפחות לי) נקודות עליהן לא חשבתי, ועל כך תודה.
ועכשיו אם יורשה לי להגיב בשם אותה "טוקבקיסטית" אלמונית, למען קוראינו שלא מצויים בסוד העניינים ושעכשיו מוזמנים להבין שאני היא אותה טוקבקיסטית אלמונית:
.
1. אם בעיתונות עסקינן ולצורך תימוכין לדברייך את מצטטת, לא היה כדאי לקחת את כל הטקסט בלי השמטות עריכה כדי לתת את הכבוד לדבורית (וולווט) על הציטטה מדבריה?
כי הטקסט המקורי היה כזה:
"זה הייחוד של הארץ. העיתון היחיד בו מאמר כזה יכול להיות כותרת ראשית, ובאלכסון לו, למעשה ממש צמוד, מודעה של ועד עובדי הארץ, ובו הכרזה על סכסוך עבודה (ע"ע לחם עבודה) בין יוצרי העיתון לבעליו. (מודגש בשחור לסימון הציטטה)
הוצאת לי את המילים מהמקלדת. התרגשתי כל כך הבוקר כשהרמתי את העיתון מהמפתן למראה הכותרת בלי תמונות, בלי צעקות, בלי "חדשות" ולשמאלה המודעה של עובדי העיתון.
רק בעיתון הארץ דבר כזה יכול לקרות.
אי של שפיות וליברליות. שרק יהפוך ליבשת."
2. אפשר לחלוק על הבחירה לשים את המאמר או הסיפור או הדעה (לא יודעת בדיוק תחת איזה טייטל להכניס את הטקסט) של גרוסמן ככותרת ראשית, אבל אי אפשר שלא להבחין שיש כאן בחירה מודעת ובעיקר קביעת סדר יום על פי הדרך שבה העיתון תופס את תפקידה של עיתונות.
ואין ספק שיש כאן אמירה ברורה וחד משמעית – בואו נשים כרגע את כל הדיווחים השוטפים של החדשות המרעישות והחשובות בצד ונתעסק בנפשה של אומה. בלי צבע, בלי תמונות, בלי כותרות צורחות ובלי חנופה לקורא (שוב כמובן שאפשר לטעון הפוך, אבל ככה זה נראה לי).
ואז כשמול הטקסט המכונן הזה עולה המודעה של העובדים המודיעים על סכסוך עבודה באותו עיתון – יש כאן משהו אחר שלא ראינו לצערנו במחוזותינו בשנים האחרונות.
בעיני זה ראוי לשבח ומותר לקוראים לפרגן לעיתון על ההישג האנושי הזה. זה מה שעשיתי.
3. כמובן שכנהוג אצלנו מיד התחילה זמזמת ורחישת שמועות. "כנראה שבגלל סכסוך העבודה לא היתה כתבה לשים בראשית, במקרה היה להם את המאמר של גרוסמן… וכו'" – הועלתה הצעה על דף הפייסבוק שלי. מצד שני מייד גלובס יצא בחשיפה מהממת של אחורי הקלעים של פרסום המודעה, ההתנגדות של שוקן, הגרידיות שלו. האיומים של בן מוחא וכו' וכו'
שלא לדבר על העובדה הידועה לרבים מאיתנו על שוקן מרסק הוועדים, על הפיטורים שנעשו בקדנציה של דב אלפון (רותי סיני כמו שציינת, ואני לא רוצה לדבר על דחיקת רגליו של הנדלזלץ ואחרים) ועל יחסי העבודה שאיך נגיד בעדינות – לא משו.
וזה מוביל אותי חזרה להתלהבות שלי מהעמוד הראשון המודפס ואיך שהוא נראה, ובעיקר מה שהוא משדר – מציאות מורכבת. לא הכל שחור לבן. אין צדיקים. אין רשעים יש אפור שבתוכו מנסים לעשות את הטוב וההגון ביותר האפשרי לבני אנוש.
וכשזה קורה בתקופה שלנו, אל מול החד משמעותיות הצעקנית והמתלהמת של אמצעי התקשורת האחרים – זה מאיר עוד יותר באור יקרות.
4. ככותבת מוערכת כל כך על היושרה שמאפיינת אותך לאורך כל השנים, את הרי מכירה את ההתקפות מימין ומשמאל, על מאמר טוב במיוחד שכתבת, ומי כמוך יודע שאם מגיעות ההתקפות משני הצדדים אז אולי, אולי, אולי עשית משהו נכון וחשוב?
אולי זה מה שקרה במקרה של הארץ יום שישי?
ועכשיו אני רוצה להגיב לטוקבק של חנה חברתי:
"התרפסות מגעילה?"
לברך על מה שנראה לי ראוי להערכה ולברך על מה שבעיני ראוי לפרגון זו "התרפסות מגעילה"?
"שיבה תמוהה לעיתון הנייר"? שכמובן את לא יכולה להתאפק ומוסיפה בסוגריים אמנם (מילא, תשובו לזה – אבל החנופה מיותרת)?
כמי שמודאגת מאוד מאוד ממצב העיתונות והתקשורת בארץ, וכמי שרואה את השינוי בעיתון שעזבתי לפני חמש שנים בזעם גדול בשל דה מארקר דאז שליקק וטיפח את הסגידה לבעלי ההון, את החזרה לערכים הישנים של המוסף עם העריכה של מייקי דגן, ואת הכיוון שמוביל אלוף בן, כשבמקביל מגיעה ההכרזה של ראש ממשלתנו על העיתון כאוייב האומה, כל זה הביא אותי לצורך לתמוך בעיתון ולעשות את הדבר הקטן שלי – להחזיר את המנוי.
כי כדי שהעיתון החשוב והיחידי הזה (על כל מגבלותיו וחסרונותיו) ימשיך להתקיים צריך כסף. כדי שהעיתונאים השובתים יקבלו משכורת סבירה ולא יהיו פיטורים – צריך כסף. הלוואי שלא היה חובה להדפיס את ישראל היום אבל כנראה שאין ברירה. בכל מקרה, זו התרומה שלי לקיומו של העיתון שיכולתי בלי להניד עפעף להמישך לקרוא בחינם ברשת.
"אולי הם מרוויחים משהו מההתמרחות הצבועה הזו?"
מה לדעתך "הם" מרוויחים? מחלק העיתונים יביא לי את העיתון בחמש בבוקר במקום בחמש וחצי? או אולי אקבל אותו בחינם? (כזכור יש לי אותו בחינם – ברשת)
או שמא את רומזת שאני מחפשת עבודה בעיתון? אני? שבאמת חלום חיי היה להיות עיתונאית בהארץ אבל 4 שנים בגלובס ריפאו אותי מהאשליה הזו?
שמא תשכילי אותי למה התכוונת?.
אסתי, אמנם כדרכם של יהודים את מפנה שאלה בתשובה לשאלה, אולם התשובה אינה אצלי אלא אצלנושאי בשורת הטקסטים המתחנפים להארץ בפיד – את ביניהם. אני מניחה, הנחה סבירה לחלוטין לאור המהפך, שבטבלת המחיר והתמורה של נושאי הבשורה – זה משתלם להם איכשהו.
חיפשתי מה שכתבת אז – הפוסט שלך על למה את עוזבת את הארץ נמחק.
הנה טקסט של דבורית מיוני 2008. לשמחתנו דבורית אינה מוחקת פוסטים כשהיא משנה את דעתה:
"בלוגלנד
אסתי סגל כתבה שני פוסטים ובהם הסבירה למה היא עוזבת את הארץ. את העיתון כלומר.
שלשום פרסם יוסי דהאן בהעוקץ פוסט באותו נושא בדיוק, עם הדגשים אחרים.
אחת התגובות לפוסט היא של מנוי ותיק על הארץ, אדי סער שמו.
הוא מתאר התכתבות בינו לבין עמוס שוקן לבין דב אלפון.
בין היתר יוצא אלפון נגד הפוסטים של אסתי, וטוען שהיא זו שאדי הושפע ממנה (להד"ם).
עוד קובל אלפון על שאסתי לא ביקשה תגובה מהארץ, ואילו אסתי תמהה, בתגובתה לדברים בהעוקץ: תגובה על מה?
ואני, אין לי אלא להוסיף תמיהה על תמיהתה:
על מה מבין דבריה, שהיו הבעת דעה גרידא ותיאור כמה מהלכים שאינם שנויים במחלוקת, היה עליה לבקש תגובה? ולמה?
הרי אפילו בעיתון ממוסד כותבי טורי דעות אינם מבקשים תגובות, קל וחומר בבלוג".
מה שהיה אז – היה אז וגם כתבתי על כך בתגובתי אלייך
ומה שהיום – היום. יש עורך אחר. דב אלפון לא שם. העיתון חזר לעצמו ובעיני הוא חשוב מאוד.
הסברתי בדיוק למה חזרתי. ולמה בעיני חשוב לי לתמוך בו בכספי.
ועכשיו במטותא על מה את רומזת כשאת מדברת על "אולי הם מרוויחים משהו מההתמרחות הצבועה הזו?"
מי זה ה"הם" האלו ומה הם עומדים להרוויח מ"ההתמרחות הצבועה הזו?"
אל תרמזי. תגידי.
אלוף בן, ממש כמו קודמו דב אלפון, כמו כל עורך ראשי – מונה ע"י המו"ל לתפקידו במטרה העיקרית לחסוך כסף. לא לעשות עיתון יותר טוב (אלא אם כן זה מה שיביא לו יותר כסף או למצער ימנע את טביעת הספינה). אז לא הייתי תולה תקוות גדולות בשינוי הפרסונאלי. גם אם נלווה לו שינוי סגנון מסוים, מבורך ככל שיהיה. את הדברים החשובים קובע המו"ל, גם בהארץ. אפילו אם הוא אוהב לספר שהוא "לא מתערב" (כ"כ לא מתערב שהוא יושב בישיבות הנהלת המערכת).
כל השינויים שרואים בעיתון – כל עיתון, עכשיו או פעם – כולם משועבדים למטרה הזאת. הרומנטיקה מיותרת.
ואגב, העיתון חזר לעצמו. אין ספק. למשל, מינויו של אלון ("על ההבדל בין יפהפיה לכוסית") עידן לעורך הדעות. מינוי של העורך הראשי החדש. מסר חיובי ברור לקו הסקסיסטי (עד כדי מיזוגניה אצל כותבים אחדים), וחיזוק לכוחות לאור וציפר. אבל זכויות אדם לא כוללות זכויות נשים אליבא דהעיתון הנאור.
בכל פעם שמח' המינויים מתקשרת לנסות לשכנע אותי לחדש את המינוי הן אומרות לי בשפה רפה "כן, אני רואה מה כתוב לי כאן למה הפסקת את המינוי".
אסתי, שוב ולאט – אני לא רומזת אלא שואלת, בהנחה סבירה שספין כזה קיצוני בעקרונות חיים מונע, אצל אנשים תבוניים, מאינטרסים פוליטיים/חברתיים או כלכליים. תעני. או לא, והשאלה תישאר פתוחה. התשובות אצלך, לא אצלי.
מה ההבדל בין פובליציסטיקה למדור דעות?
ההבדל הוא לא בשאלה איך קוראים למדור, אלא האם יש מה שנקרא פעם "פובליציסט/ת": עיתונאי שהוא חלק מהמערכת ושזה תפקידו. שבמשך שנים כותב/ת, יוצר/ת קשרים ובעל/ת מקורות שמזינים את הכתיבה שלו והופכים אותה לבעלת עומק, ערך, אמינות ומשמעות.
זאת לעומת מי שכותב/ת פעם בשבועיים טור דעה ככותב/ת מבחוץ (או אפילו ככתב/ת לעניינים אחרים בעיתון), בלי שיהיה עיתונאי בעל כל הנ"ל.
בעיני גרוסמן הוא הסופר המוכשר ביותר שיוצר כאן בעשורים האחרונים. הרבה יותר ממר עוז ופאסון, אבל גרוסמן הוא לא עיתון הארץ, כי גרוסמן מעל הכל אנושי, ובנוסף יש לו איטגריטי.
הארץ כל כולו אומר ניצול, שקר ופרופוגנדה תאגידית. עיתון לאנשים חושבים…-אנשים חושבים היו מתבוננים במודעות שהעיתון מפרסם וכנגד מה הכותבים יוצאים, ונקרעים מהבדיחה.
הסיבה היחידה שסחבתי את המנוי להארץ בחמש -שש שנים האחרונות היה דה מארקר שעושה בדיוק את מה שהוא אמור לעשות בלי שופוני צדקני ובלי נאורות מתחסדת, אבל הגעתי להחלטה שאני מפסיק לממן את הבדיחה על האחות הצולעת.
את הכתבה על עומר אבו ג'ריבאן לא קראתי אבל אני משוכנע שהלינץ' של הערבים מחיפה יקבל את הכותרת בעמוד הראשי של הארץ. הרי מדובר בעיתון שנושא את דגל הומאניות והנאורות.
[…] שאמשיך עלי להודות שחרף כל מה שיש לומר על העיתון, אני אוהבת אותו ועצוב לי לראות אותו במצבו, וחבל לי שהוא […]
[…] תגובות « הזמן השחור […]
הארץ מעולם לא היה עתון פמיניסטי. כמה מהפובליציסטים הנכבדים שכתבו וכותבים בעתון הם מהשוביניסטים הגרועים שהכרתי (את כתיבתם). בזמנו ספרתי את הכתבות על נשים והצילומים של נשים שהתפרסמו בעתון ובדרך כלל זה היה על אשתו של… ביתו של.. אמא.. וכו'. כתבות על נשים בזכות עצמן, מעמדן, מקצוען? בטל בשישים. אני קוראת מאד ותיקה של העתון וחורקת שיניים לא פעם כשאני נתקלת בשוביניזם המכוער המבצבץ מבין דפיו אבל מאידך מה יש לי לקרוא בשאר העתונים שיעשה לי יותר טוב על הנשמה? אני מוכרחה לציין לטובה את הכללתה של צפי סער שאחת לשבוע מניפה את נס הפמיניזם בכתבותיה ומשמיעה את דעותיה ללא פשרה. אולי היא העלה שמכסה את ערוותו של שוקן, אז גם אם עלה אחד אינו מבשר את פריחת העץ, לפחות הוא קיים, דבר שלא היה בעבר.
לגבי הענין שלשמו התכנסנו, גרוסמן בשער העתון או לא, אולי זה היה גימיק אולי זה היה נסיון "לרענן" את העתון, מה שלא יהיה, לדעתי דבריו חשובים, האם היה להם מקום בשער העתון? לא, אבל זה גם לא סוף העולם.
הארץ הוא עסק וככזה צריך למתג את עצמו. הא בחר למתג את עצמו כעיתון ברמה גבוהה שפונה לאקדמאים ולכן הוא זוכה לביקורת מפני שאנשי האקדמיה הם אנשים ביקורתיים