ד”ר אורלי אינס היתה מקורבן לגיבורה, הכריזה הכותרת הראשית בעיתון של יום שישי, שלא היתה אלא טור דעה (אנטי-עיתונאות, אך לא לשם כך התכנסנו). באותו יום קרא מאמר המערכת למפכ”ל נקי מכל חשד. אכן, מדובר בעניין של היגיינה ציבורית, ללא קשר לדיני ראיות שבהם מוכחת אשמתו של אדם בפלילים. שני טורים נוספים התפרסמו באותו עיתון באותו יום. אחד במדור הדעות והשני במדור הספרות. שניהם סגורים לתגובות. שמא יזכיר אחד הקוראים לכותב את הטענות הקשות על הטרדות מיניות שהועלו נגדו. מאמריו הם המאמרים היחידים במדור הדעות שסגורים לתגובות באתר העיתון. כך ייעשה לאתרוג שהעיתון חפץ ביקרו. ביום ראשון מאמר מערכת נוסף(!) באותו נושא: א’ יצאה לאור, כותרתו. המשבח את ד”ר אינס. אפילו לא שמו לב שם לאירוניה שבכותרת.
מילים כדרבנות כתב ביום שישי גדעון לוי, פרשננו לענייני פמיניזם. (כולל הערה מתנשאת למחנה הפמיניסטי, "שאין לו די חיילות ומנהיגות", מפי מי שכידוע לא עובר שבוע בלי שהוא כותב על ענייני מגדר וזכויות נשים). אבל רגע, הכותב הוא לא מי שמילא פיו מים בפרשה אחרת, שגם בה נשמעו האשמות על הטרדות מיניות ותקיפות, מפי יותר מאשה אחת, אבל לפחות אחת מהן נחשפה אף היא? איך זה שאז לא זכינו לטור שקיבל את הכותרת הראשית בעיתון? יכול להיות שמשום שבמקרה ההוא הנילון חבר לדרך? כותב בעצמו באותו עיתון? והעיתון ממשיך לתת לו את הבמה?
אין גבול לצביעות, לצדקנות ובעיקר לחוצפה. עיתון הנושא על דגל את ההיגיינה הציבורית – ראוי שינקה את המערכת שלו עצמו לפני שהוא יוצא במאמרי מערכת צדקניים. עיתון הקורא למאבק בהטרדות מיניות – ראוי שיבוא למאבק בידיים נקיות. במקרה של האתרוג הפרטי שלו, נשמעו טענות מפי נשים לא מעטות. אחת מהן יצאה אף היא לאור ונחשפה בשמה, ואף הגישה תלונה במשטרה.
לנו, מר שוקן, לקוראים ולקוראות, מגיעה תשובה. הכיצד יוצא עיתון הנאורות בכותרת ראשית המשבחת את אינס – גם שם עדיין לא הוכח דבר בבית משפט, כזכור – ובה בעת ממשיך לתת טורים, ומשכורת, למי שהושמעו נגדו טענות לא פחות חמורות?
הבהרה: יתפרסמו תגובות המתייחסות לעניין עצמו, של האתיקה העיתונאית. לא לעצם בחירת הנושא ולא לשאלה למה שוב אני כותבת על הארץ. מלבד העובדה שבחירת הנושאים בבלוג שלי נתונה לי; מלבד העובדה שאני כותבת על העיתון שאותו אני קוראת – הארץ מקפיד לאורך כל השנים למתג את עצמו כעיתון איכותי המקדם אג’נדה של זכויות אדם. מי שמפתח בעקביות ובהתנשאות ציפיות גבוהות, שלא יבוא בטענות למי שמחילה את אותם סטנדרטים עליו עצמו. קשוט עצמך תחילה.
עוד בנושא: ששש… אל תפריעו / הו הצדקנות
קרוא וכתוב 
נעמה, כמובן שאני מסכים עם כל מילה שכתבת, רק מפריע לי מה שלא כתבת בריש גלי והוא שם הנידון, יצחק לאור ואותו דחקת למטה לתגית ולהכרת הקורא/ה את פרשת לאור. אפשר וצריך לדרוש ולחזור ולדרוש מהארץ שיטאטא סופסוף את אורוותיו וישבור את תרבות השתיקה וההשתקה.
צריך לגבות את הגר להב שפתחה שם את התיבה ולקרוא: המתחילה במצווה, אומרים לה גימרי.
הגעתי למסקנה שהארץ, שנואש להחזיק אצלו את האנשים האיכותיים יחסית שיש בו (איכותיים מבחינת עבודה, לאו דווקא משהו אחר), נוקט בקו שמשדר לעובדים "אנחנו אולי בני זונה, אבל אנחנו מגוננים על שלנו ללא פשרות". כך בעניין לאור, וכך בעניין בלאו וקם.
תודה על מאמר חשוב זה. סוף סוף מישהו (כלומר מישהי) באה ומסירה את המסיכה מעל פני עורכי עיתון 'הארץ'. מאמרי הארץ, כולם, כולל הפנייה ביום שישי למאמר השטנה של חנה בית הלחמי נגד מרכזי הסיוע, עסקו אך ורק בדברי שבח והלל לאותה אורלי אינס – אשר עשתה אכן מעשה חשוב ביותר להגברת התודעה – אך התעלמו לחלוטין מצדן השני של המטבע, מאותן אלו אשר לא יכולות (ראו להלן) להתלונן עקב סיבות שראוי היה להביאן, להדגישן, ואף לקיים תחקיר עיתונאי מקיף בנושא זה.
כך כותבת ענת גור, ראש וראשונה לטיפול בנפגעות תקיפה מינית:
"באותן פעמים נדירות שבהן הנפגעת אוזרת עוז ובאה לתבוע את פגיעתה הקשה בבית המשפט, בניסיון לעבור מן הפרטי אל הציבורי, דבר שמהווה שלב חשוב בהתקדמות הטיפול והשיקום של הנזקים הקשים שהותירה הפגיעה המינית. היא מוצאת עצמה עומדת מול מערכת שבאופן מהותי, באמצעות התפיסות המקובלות של ההליך המשפטי, לא רק שאינה נותנת אפשרות למתן קול והכרה בפגיעות הקשות, אלא, יתרה מזו, היא עלולה לגרום לשחזור של הפגיעות מבלי שבית המשפט יספק הגנות מתאימות לעדה הקורבן".
זאת ועוד: "המערכת המשפטית היא מעצם טבעה סביבה עוינת. היא מאורגנת כשדה קרב, שבו אסטרטגיות של טיעונים תוקפניים ומתקפה פסיכולוגית באים במקום אסטרטגיה של מתקפה וכוח פיסי. המערכת המשפטית מיועדת להגן על גברים מפני כוחה העודף של המדינה, ולא על נשים וילדים מפני כוחם העדיף של גברים. היא מספקת איפה ערובות חזקות לזכויות הנאשם, אבל בעיקרו של דבר אין בה שום ערובות לזכויות הקורבן. נשים שביקשו צדק במערכת המשפטית משוות את החוויה לאונס חוזר. אין פלא איפה שרוב נפגעות הטראומות המיניות בוחרות שלא לדווח ולא להגיש תלונה רשמית. הטראומה הנפוצה ביותר בקרב נשים נשארת סגורה בתחום החיים הפרטיים, בלי הכרה רשמית ובלי פיצוי מן הקהילה. אין שום מצבה ציבורית לנפגעות אונס.
http://www.anima-clinic.com/contents_page.asp?lang=1&aid=98
גם היועצת המשפטית של ארגון הגג של הנפגעים והנפגעות, עו"ד ענבר יחזקאלי בלליוס, פרסמה לא מזמן מאמר חשוב מאד בYNET, בו היא מתריעה על צורת ההתנהלות של כל הגורמים המשפטיים במשפטי אונס.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3574229,00.html
חשוב מאד לציין למי שאינו מכיר שמות אלה (וחנה בית הלחמי כן מכירה שמות אלה) כי במקביל לטיפול וללווי הצמוד של המרכז לסיוע, עושה המרכז עבודת קודש -מאבק הירואי לכל הדעות – להלחם בחוקים הקיימים, לשנותם, וכן להלחם בחירוף נפש משפטי בהחלטות תמוהות של הפרקליטות, עסקאות טיעון מפוקפקות (ע"ע ארז אפרתי לדוגמה), וכמו כן לשנות מהייסוד את צורת החקירה של חוקרי המשטרה.
כל מי שרוצה (למשל עורכי הארץ) יכול להציץ באתר 1202 ולמצוא מאמרים רבים בנושא זה. אלא שעיתון הארץ מתעלם מחובתו האזרחית והעיתונאית. כל תגובותיי – לכל המאמרים שצוינו ברשימתה של כרמי, ובהן קריאה לבדיקה עיתונאית יסודית והפנייה למאמריה של ענת גור – צונזרו. נשארנו, שוב, עם תקשורת המוסיפה חטא על פשעי בתי המשפט, הפרקליטות, וחוקרי המשטרה.
בדרך כלל אני מגלה אהדה למאמריו של גדעון לוי. הפעם הוא ראוי לציון לגנאי.
הערה קטנה לסדר:
כדי לקרוא למאמר שלי "מאמר שטנה" צריכות להתקיים אחת מהאפשרויות הבאות:
1. לא קראת
2. לא הבנת
3. כוונתך רעה.
מתגובתך אצלי ומהכרותי עם תגובותיך, הייתי הולכת על "כל התשובות נכונות". השטנה היא בעצם דבריך ושם בלבד. מי שמעביר ביקורת חברתית תוך נקיטת אמצעים של דה לגיטימצייה אלימה נגד ביקורת של אחרים – יושרתו אינה בידו.
סוף הערה לסדר. וסליחה מנעמה על שההתייחסות בתגובתי אינה לפוסט המצויין שלה אלא לדברי הבלע המיזוגניים הללו כאן – אבל לא אוכל להשאיר אותם ללא תגובה מבהירה.
ואולי לא היו הדברים מעולם? ואולי לא השכמתי עם בוקר לגן? ואולי התקוות האתיות שלך מעיתון הארץ אין להן שום בסיס להתבסס עליו? ואולי גם בדברים אחרים העיתון הזה עושה מלאכתו פלאסתר? ואולי כלה עמדה שלה עיתון בנושאים "מדינים ביטחוניים" נגועים באותה מחלה בדיוק?
נעמה, תודה על מאמר מושחז ומפוקח.
אכן, עדי בן יעקב, ואולי לא היו הדברים מעולם: מעולם לא כבשנו את השטחים (הכבושים). מעולם לא דיכאנו את בני העם הפלסטני (מעולם הנמשך כבר 43 שנים). מעולם לא הקימנו מחסומים ועשינו באדמותיהם ובבתיהם כבתוך שלנו.
אכן לא היו הדברים מעולם. הלוואי…
ואולי לא היו בני העם הפלשתינאי אלו שפנו לאחיהם הערבים וביקשו מהם לשחוט את היהודים ולזרוק אותם לים? ואולי לא היו אומללי העם הפלשתינאי אחראים לכך שמזה שנות דור הם מסרבים לכל פיתרון שמוצע להם מאז 1937 צמיד פונים ואו מאיימים בכוח הזרוע ותמיד ותמד אבל תמיד מוכנים אולי לפתרון שלו סרבו פעם? ואולי עיתון הארץ בדיוק כפי שהוא נוהג בצביעות בענינים של חשודים בהטרדה מינית ואונס נוהג בצביעות בענינים הקשורים לסכסוך? עד כדי כךש הוא מכשיר רצח של ילדים קטנים (מה ילדים קטנים תינקות בני יומם) ובלבד שהילדים יהו יהודים ….
נו טוב, ועל "תורת המלך" והרב מלמד שמעת כבר מן הסתם.
אז מן הסתם גם אתה יודע מה הוא ממליץ לעשות לגויים חפים מפשע. אז ככה זה ימשיך להיות גם להבא, אתה תמשיך לעשות חשבון מוסרי עם אויביך הפלסטינים (כי זה הרי תמיד יותר קל, להרחיק עדות) ואילו אני אמשיך לעשות חשבון מוסרי עם יהודים (משום שאני יהודי ועניי עירי קודמים).
אולי יעניין אותך מכתב שרשרת שנחשפתי אליו דרך האתר "לא רלוונטי" של חנן כהן, שכתבה דורית אורגד:
http://irrelevant.org.il/2010/11/30/3382
כן ולא. כן, אני מסכים, לא ראוי שמערכת עיתון תתעלם מחשדות באלימות מינית שקיימים כנגד אחד מהכתבים שלה. לא ראוי להעלים נושא כל כך חשוב ומרכזי, גם כשמדובר באחד מאנשיך.
מצד שני, הניסיון לדרוש מכל מי שמבקר יהיה תמיד נקי כפיים הוא בדרך כלל ניסיון שמוביל לפגיעה בחלשים. טענת ניקיון הכפיים, ברמה המשפטית, תמיד היוותה דרך יעילה להשתיק עתירות כנגד המדינה ולהמנע מדיון משמעותי בהן (כיום דחית עתירות על בסיס זה צומצמה למקרי קיצון בלבד). גם ברמה החברתית, זוהי הדרך הפשוטה ביותר להשתיק דווקא את הפעילים חברתית. סתם לשם הדוגמא, תכופות אני שומע בשיחות בין ידידותי הפמיניסטיות לחברותיהן משפטים כמו – "אם את מסירה שערות / מנסה לרזות / מתאפרת / נועלת עקבים, אל תדברי בגנות ההכפפה הגופנית של הנשים".
הבעיה של המבקר שלא מבקר את עצמו היא חמורה, אבל לא מצדיקה את השתקת הביקורת שלו כלפי אחרים.
אגב, ראית בהארץ את הכותרת "א' יצאה לאור"? יותר גיבוי מזה לאנס ומטריד סדרתי – קשה למצוא.
לדרור בל"ד: תגובותיך לא ממשיכות להתפרסם מאחר שהמקום להתפלמס עם כותבת של פוסט אחר על אותו פוסט – הוא בבלוג שלה, לא כאן. כאן מגיבים למה שכתוב כאן.
כאן זוהי גם לא פלטפורמה לפרסום מאמרים במסווה של תגובות (שאורכן עולה פי 5 על המאמר שלו הן "מגיבות" כביכול). פלטפורמות כאלה יש בשפע ברחבי האינטרנט.
אלה הכללים בבלוג הזה.
תודה. לקחתי לתשומת ליבי. רק אציין כי את אותה תשובה יכלת לומר גם לצד השני.
מקווה שבשל חשיבות העניין תוכלי את לפרסם מאמר משלך בעניין זה, או לפחות להפנות לרשימתה של דבורה לדרמן דניאלי – לא כולנו אורלי
http://saloona.co.il/dvoradl/%D7%9C%D7%90-%D7%9B%D7%95%D7%9C%D7%A0%D7%95-%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%9C%D7%99/
הניחושב שלי זה שיצחק לאור דיבר בגסות והציע במילים בוטות לנשים לשכב איתו, אבל לא אנס אף אחת. בעייתי לדעתי מבחינת חופש הביטוי לשפוט אנשים על בוטות וגסות רוח, גם אם החוק אומר אחרת.
זאת אומרת הניחוש שלך הוא שאשכר אלדן-כהן משקרת?
ובכן – תורת המלך מייצג שוליים שבשוליים בישראל. הוא מעולם לא שימש כמדיניות של צה"ל, או של המדינה.
בניגוד לזאת המופתי הנאצי חוסייני הנהיג את הפלשתינאים תקופה לא מועטה.
מנהיגי הציבור הפלשתינאי הצהירו לא אחת במהלך המלחמה על כוונותיהם.
אפילו המלך עבדאללה הזהיר את גולדה מפני מה שיקרה אם תוכרז מדינה.
הערבים לא הסתירו את כוונותיהם האמיתיות עד לפני מספר שנים מועט.
היום זה כמובן באופנה לדבר על המונח הערטילאי "שלום", ועל היותה של מדינת ישראל "מכשול לשלום". הם רק לא מפרטים איך ה"שלום" הזה נראה בעיניהם.
כך הם יכולים להמשיך לדבר ולשכנע את כל העולם על רצונם ב"שלום", מבלי שיצטרכו לפרט את כוונותיהם הסופניות כלפי היהודים החיים בארץ.
[…] התקשורת תטיף לנו על אי-אכיפת החוק? כנראה אותו תוקף של מקרים אחרים שבהם היא לא מחילה על עצמה את הסטנדרטים שהיא מטיפה […]
[…] ייצא בטור צדקני בעניין, שיקבל את הכותרת הראשית של הארץ; כמו אז אחרי היחשפותה של ד”ר אינס. בסגנון ה-rapewash. אבל אני חוששת […]