Paul Lynch, Prophet Song. Oneworld Publications, 2023, 259 pp. (Kindle Edition).
ספרו של פול לינץ' Prophet Song, זוכה פרס הבוקר לשנת 2023, הוא דיסטופיה המתארת את התדרדרותה של אירלנד למשטר טוטליטרי אלים וברוטלי. הספר מתרכז בהשפעה של ההתדרדרות הזאת על חייה הפרטיים של משפחה אחת: אייליש, אם לארבעה, שנאבקת להחזיק את משפחתה חיה ומתפקדת לאחר שבן זוגה לארי נעלם אחרי הפגנה של האיגוד המקצועי של המורים שהוא פעיל מרכזי בו, זמן קצר אחרי שנקרא ערב אחד לחקירה. ("איך אוכל אפילו להתחיל להסביר זאת לילדים, שהמדינה שהם חיים בה נהפכה למפלצת?") לארי איננו הנעלם היחיד באירלנד של לינץ'. רבים בה הנעלמים. וגם המתים.
לינץ' כותב פרוזה דחוסה מאוד, שמגבירה את תחושת העומס והלחץ שבו מצויה הגיבורה ואת המועקה ההולכת וגוברת שהיא התחושה העיקרית שעולה בקוראים. המלה "חשכה" חוזרת בטקסט שוב ושוב, חשכה פיזית וחשכה מטאפורית. זהו ספר פיוטי, נוקב ומדכא גם יחד.
את בנם הגדול מארק, בן ה-17, מנסה אייליש למלט מהגיוס שמאיים עליו. אך כשהוא מצטרף במקום זאת לכוחות המורדים בממשלה אובד לה הקשר גם איתו. את בתה מולי היא מנסה לחלץ מהדיכאון שמשתלט עליה. היא מתמודדת עם מרדנותו של בנם ביילי שמתבגר מוקדם מדי, ומטפלת בבנם הרביעי, בן הקטן, תינוק בתחילת הספר. בנוסף עליה לדאוג לאביה המזדקן שסובל מירידה קוגניטיבית ומסרב בתוקף לעזוב את ביתו ולהצטרף לבתו וילדיה בזמנים אלה. הזמנים גורמים לאייליש גם לאבד את עבודתה כביולוגית ובכך את מקור הפרנסה של המשפחה. אחותה שבקנדה מנסה בכל כוחה לעזור מרחוק ולחלץ אותם. לעזוב? האם אפשר לעזוב? ומתי הזמן המתאים לעזוב? זאת אחת השאלות שמרחפת מעל הספר. ("ההיסטוריה היא רישום שותק של אנשים שלא יכולים היו לעזוב, רישום של אלה שלא היתה להם בחירה, את לא יכולה לעזוב כשאין לך לאן ללכת ולא את האמצעים ללכת לשם". "מעולם לא יכולת לדמיין זאת, גם לא במיליון שנה, את כל מה שקרה, ואף פעם לא יכולתי להבין את אלה שעזבו, איך הם יכלו פשוט לעזוב, להשאיר הכול מאחוריהם, את כל החיים האלה"). ואין זה ההיבט היחיד שניתן ליצור בו מקבילות לישראל של ימינו.
כשזכה בבוקר ציין לינץ' שהוא איננו סופר פוליטי. אלא שהספר הזה חדור בהשפעתה של הפוליטיקה על הפרטי ובחוסר היכולת להימלט ממנה ומטפריה. ואם זה לא פוליטי אינני יודעת פוליטי מהו. בשירה 'בשנים ההן' כותבת אדריאן ריץ': "אך הציפורים הגדולות הכהות של ההיסטוריה צרחו וצנחו / אל אקלימנו האישי".
'שירת הנביא' טרם תורגם לעברית וזאת החמצה גדולה. קודם כל משום שזה ספר מצוין ושנית משום שזה ספר חשוב, שניתן ללמוד ממנו רבות על סיפו של מה אנחנו עומדים כאן בישראל. בישראל גופא עוד לא הגענו למתואר ב'שירת הנביא', אך לא כך כשמדובר בשטחים שישראל כובשת מזה 59 שנים, וחודר אלינו בקצב מתפרע. "המדינה השתלטה על הרשות השופטת", מספרת אייליש לאביה מה שאמרה לה עורכת הדין. "זה לב העניין, ברגע שיש לך את האנשים שלך אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה". האמנם דיסטופיה ריאליסטית היא אוקסימורון? אינני בטוחה.
יחד עם הפסוקים הראשונים של ספר קהלת, שורות משיר של ברכט מהוות את המוטו לספר. כן, בזמנים החשוכים עוד ישירו: על הזמנים החשוכים. זוהי שירת הנביא, שלינץ' כותב כי הוא שר לא על סוף העולם אלא על מה שנעשה ומה שייעשה ומה שעושים לחלק אך לא לאחרים, שהעולם תמיד מסתיים במקום אחד אך לא באחר וסוף העולם הוא תמיד ארוע מקומי, המגיע אליך לביתך ומקיש על דלתך, בעוד שלאחרים הוא רק אות אזהרה רחוק, דיווח לקוני בחדשות.
אכן, אלה הם זמנים אפלים. לכל אורך הקריאה ב-Prophet Song עלה לנגד עיני שיר נפלא אחר של אדריאן ריץ', 'איזה מין זמנים אלה', שמתכתב עם שירו הידוע של ברכט ("איזה מין זמנים אלה, כאשר / שיחה על אילנות היא חטא כמעט, כי / על כל כך הרבה פשעים היא שותקת!", תרגום ה. בנימין). הנה השיר של ריץ' במלואו:
איזה מין זמנים אלה / אדריאן ריץ' (מאנגלית: גיורא לשם)
ישנו מקום בין שני בוסתנים שהעשב צומח בו במעלה ההר
ושביל המהפכה הקדום מתקטע לצללים
ליד בית-ועד שננטש על-ידי הנרדפים
שנעלמו אל הצללים ההם.
התהלכתי שם מלקטת פטריות על סף האימה, אך אל תלך שולל,
אין זה שיר רוסי, אין זה מקום אחר אלא כאן,
ארצנו הקרבה והולכת אל אמיתה ואימתה,
אל שיטותיה שלה להעלמת בני-אדם.
לא אספר לך היכן המקום, סורג העצים האפל
המתמודד עם פס האור הלא-מסומן –
צומת פקוד רפאים, משוש אלים למסוס עלים:
אני כבר יודעת מי רוצה לקנות אותו, למכור, להעלים.
ולא אספר לך היכן זה, ועל כן למה אני
בכלל מספרת לך? מפני שעודך מקשיב, מפני שבזמנים
כאלה כדי להביא אותך לכלל הקשבה, הכרחי
לדבר על עצים.
קרוא וכתוב 
כתיבת תגובה עניינית ומכבדת, בשם מלא