בעמ' הראשון של הניו-יורק טיימס היום, ובחמישה עמודים לאחריו (כך מדווחים לי מניו-יורק), פורש העיתון את "עלילותיו" של עיתונאי שהונה והוליך שולל במשך חודשים רבים את העיתון ואת קוראיו, ו"התפוטר" בשבוע שעבר. בגילוי מלא של הפרשה, חושף העיתון את מלוא הפרטים המתוארכים על הזיופים והפלגיאטים בפני הקוראים, כולל הערות של העורך על הפרשייה.
רק לשם השוואה, בגיליון האחרון של העין השביעית, מדווח בהשתאות מה על פיטוריו של כתב "כל העיר" מעל דפי העיתון, כחלק ממודעת התנצלות כלפי משפטן שאיים בתביעת דיבה כלפי העיתון. בשני המקרים, אגב, הוזהרו העיתונים מפני חוסר אמינותם של העיתונאים.
קרוא וכתוב 
בשביל ללמוד דברים כאלה היה שווה שיפתחו את רשימות.
כתבו על זה היום בויינט, והארץ ומעריב. רק שאני לא חושב שמישהו יעז במקומותינו להתנהג בצורה דומה. "אנחנו טועים??!?"
אף אחד לא אוהב לטעות, ידוע הדבר, ומצד שני, רק מטעויות לומדים. האם אנחנו מצויים בפתחו של עידן חדש בתקשורת? לא נראה לי.
קראתי את הכתבה ב"עין השביעית". שם דובר לא על הטעיה ועל פלגיאט, אלא על מקרה שבו טקסט הועבר לעיון של עורכי דין, שהצביעו על בעייתיות, ובגלל מחדל (משותף לכתב ולעורך, לדעתי) לא נערכו הקטעים הללו אלא פורסמו כמו שהם.
עמוד התיקונים של הטיימס הוא אכן תופעה ייחודית וראויה להערכה בעולם העיתונות, אבל האם באמת יש חשיבות (מעבר לחשיבות הסמלית) שכל טעות-סופר ול הקטנה ביותר תתוקן שם? מרבית התיקונים הם בסגנון: "בכתבה מאתמול צוין שמו של נפתלי קרצר-ערמוני, מדען הגרעין ממזכרת-בתיה. שמו האמיתי של המדען הוא נפתלי קרצר-ארמוני, והוא תושב העיירה מגדל-משה"… באופן אישי זה נראה לי קצת יותר מדי. אלה דברים שחשוב לשים אליהם לב בעת הפרסום הראשוני, אבל למחרת? את מי זה מעניין?
האם אכן מצפים מעיתונאים (ומעורכים) להיות חסינים לגמרי מפני טעויות?
כמו כל השוואה, יש דומה ויש שונה. הנקודה החשובה כאן היא הסטנדרטים העיתונאיים השונים. מותר לעיתונאים לטעות, חובה על העיתון לתקן: בכך הוא מגביר את האמינות שלו. הניו-יורק טיימס מתקן תיקונים קטנים וגדולים, אבל יותר מכך – מציב סטנדרטים הרבה יותר מחמירים לדיוק ולאמינות. כל מי שקרא פעם כתבה בעיתון ישראלי על נושא שהוא מתמצא בו, או רואיין לעיתון ואחר-כך ראה את התוצאה – יודע עד כמה היא רחוקה מהאמת העובדתית וממה שנאמר לעיתונאי, בהתאמה. והמסקנה היא לקרוא בהרבה יותר ביקורתיות עיתונים. אבל החשוב הוא שגם עיתונאים יבינו שהם יכולים וצריכים להשתפר, כי בד"כ הם יודעים רק להטיף את זה לאחרים…
מפרסמים מקסימום "הבהרה". לעתים זה מגיע אחרי שנים כפשרה משפטית, ואז אתה מוצא בעיתון מהזמן הנוכחי משהו כמו:
"בכתבה שפורסמה על ידי העיתונאי משה בן משה ב-18.4.98 נכתב בטעות כי המנוח היה חברו הטוב של מר לוי. זה לא נכון"
של מחלקת אימות העובדות של העיתונים. מה שלמיטב ידיעתי לא קיים כלל בארץ.