קרוא וכתוב

משפט אייכמן עמד בעיצומו בשנה שבה נולדתי. ספרו של חיים גורי מול תא הזכוכית, במהדורתו המקורית, עדיין מונח על מדף הספרים שלי, ירושה משפחתית. גורי סיקר את המשפט ל"למרחב", העיתון עליו גדלתי בבית של אחדות העבודה. 37 שנים לקח למו"ל עברי להרהיב עוז ולהוציא תרגום לספרה של חנה ארנדט, שסיקרה את המשפט באותם ימים עבור הניו-יורקר. אייכמן בירושלים איננו ספרה החשוב ביותר, אם כי הראשון שמתורגם לעברית, אבל לבטח הוא זה שהוציא לה את השם הרע ביותר בין היהודים. לחלוטין שלא בצדק, גם אם הצדק שמחפשים בו הוא צדק ליהודים, לא צדק אוניוורסלי.

40 שנה לאחר משפט אייכמן, חתמה מדינת ישראל, בהחלטה של הלילה האחרון, על אמנת רומא, המכוננת את בין הדין הפלילי הבינלאומי. לקח נוסף של שואת העם היהודי גובש לכדי מכשיר בינלאומי בעל סמכות אכיפה, שאמנתו נכנסה לתוקף ביולי 2002, לכששישים מדינות אִשררו את חוקתו. בית הדין הקבוע ימנע את הצורך להקים בכל פעם בית-דין בינלאומי אד-הוק לשיפוט פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות, רצח-עם ופשעי תוקפנות, כפי שנאלצה הקהילה הבינלאומית לעשות לאחר פשעי רואנדה ויוגוסלביה. היה מי שסבר, בתמימותו, כי פשעים כאלו לא יחזרו לאחר מלחמת העולם השנייה. אבל ההחלטה לא להניח להם לחזור ולהתרחש איננה החלטה המתקיימת במציאות מופשטת של שיח זכויות-אדם; היא לובשת פנים קונקרטיות של התארגנות, תביעות ולחצים פוליטיים.

"מרגע שפשע מסוים הופיע בפעם הראשונה, הסבירות שיופיע פעם נוספת גדולה מכפי שהיתה הסבירות לביצועו בפעם הראשונה", כותבת ארנדט. "אם רצח עם הוא אפשרות ממשית לעתיד, הרי שאף עם עלי אדמות – ופחות מכולם כמובן העם היהודי, בישראל או בכל מקום אחר – לא יכול להרגיש בטוח מספיק בהמשך קיומו ללא עזרה והגנה מצד החוק הבינלאומי" (ארנדט, 284).

סירובה ארוך השנים של ישראל, הרואה עצמה בית ונציגה לעם היהודי, לחתום על אמנת רומא (ועדיין צפוי לה מבחן אִשרורה), עמד בניגוד למחויבותה ההיסטורית, להוביל את המאבק להפקת לקחי השואה. אך הוא גם חידד את הפערים בין האופן שבו תרגמה ישראל הרשמית את הלקחים הללו לאג'נדה חינוכית לאומנית ומתבדלת, לבין הלקחים האוניוורסליים שהפיקו אומות אחרות. עם זאת שעל עברה של כל אחת מהן מעיקים פשעים המפירים את הקוד החדש, הרי הנחישות להתגבר על הישנותם היא העומדת מאחורי ההכרה כי "הזלזול בזכויות האדם וביזוין הבשילו מעשים פראיים שפגעו קשה במצפונה של האנושות", כדברי המבוא להכרזת זכויות-האדם.

לא הוגן יהיה להשוות את ספרה של חנה יבלונקה – מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן – לזה של חנה ארנדט. יבלונקה ביקשה למקם את משפט אייכמן בהקשרו הישראלי מאד, הפוליטי מאד. גם אם יכולות להתעורר תמיהות לגבי בחירות מסוימות שלה, הרי הפרטים החדשים שהיא חושפת על מה שנעשה מאחורי הקלעים של משפט אייכמן אינם רק מעוררי מחשבה, וכבר עוררו מחלוקת, אלא גם, ובעיקר, מספקים תשתית עובדתית חשובה למי שבעתיד ירצה להתבסס עליהם במחקריו אודות משפט אייכמן בפרט ומשפטי מלחמה בכלל. למשל – סוגיות בעייתיות שארנדט כבר כתבה עליהם ב-1961, ועוד קודם לכן הצביעו עליהן בהקשר של משפטי נירנברג – היותם של משפטים כאלו משפט המנצחים את המובסים. בכך הם לא רק מהווים חזית נוספת להפגנת כוחם, אלא עורכים סלקציה בעייתית בין פשעי המלחמה שנשפטים, ובכך מקבלים נראוּת ציבורית, לבין אלו שנותרים בצל. או יצירת קטגוריה משפטית חדשה, כמו 'פשעים נגד האנושות', ובכך שיפוט רטרואקטיווי על פשעים שבעת ביצועם לא נחשבו לכאלו. Martha Minow מסכמת ביקורת זו על משפטי נירנרברג כך:

בית-הדין הבינלאומי פעל ללא תקדים ולכן באופן לא-חוקי (lawlessly); הוא לא היה אלא חזית להפגנת כוחן הצבאי של בעלות-הברית; הוא הפר מושגים ליברליים הדורשים הפרדה בין הפונקציות של מחוקקים, תובעים, שופט וחבר-מושבעים; הוא החיל נורמות חדשות על התנהגות שהתרחשה לפני שהנורמות הוצהרו; הוא תבע, בשגגה, יחידים על מעשים של המדינה; והוא לא העמיד לדין את בעלות-הברית על הפצצת דרזדן, הירושימה ונגסקי, או כל אחד מברית-המועצות על התנהגות שניתן לטעון, באופן שאפשר להתווכח עליו, כי היתה מגונה כמו זו של הגרמנים" (Minow:30).

שלושה היבטים, היא כותבת, חורגים מעבר להקשר ההיסטורי של בתי-הדין שכוננו לאחר מלחמת העולם השנייה ויפים גם לאלו הנוכחיים, השופטים את פשעי בוסניה ורואנדה: רטרואקטיוויות, פוליטיזציה וסלקטיוויות. שני האחרונים מעוררים חשש גם היום, לא רחוק מן היום שבו יתחיל לפעול בית-הדין הפלילי הבינלאומי, שעל נחיצותו עמדו כבר ב-1945. המעמד שיש למועצת הביטחון של האו"ם בהחלטה לפתוח בהליכים פליליים בבית-הדין הזה בהחלט יכולה לעורר חשש כבד בלב מי שחוסר-הפניות המשפטי הוא ערך הגובר בעיניו על נטיותיו הפוליטיות. מדובר כאן בהרבה מעבר לשאלות הלוקליות הצרות של מעמדה של ישראל בבית-דין כזה, או עד כמה יוגבלו פוליטיקאים ואנשי-צבא בכירים מלתוּר את מדינות אירופה מחשש שמא ייעצרו בהן. מדובר על כך שמה שיהיה ככל הנראה מכשיר זכויות-האדם החשוב ביותר במאה ה-21, עלול לכפוף את זכויות-האדם לשיקולים פוליטיים. שיקולים שהזינו תחום זה גם קודם, במידה זו אחרת, במסגרת המתח בין זכויות-אדם לאינטרסים וכוח פוליטיים, אך הפעם בִּכְסוּת של משפט פלילי, תחת עיניה המכוסות של אלת הצדק.

בעיה ייחודית למשפט אייכמן היתה אם יש לבית-דין ישראלי סמכות לשפטו, הן מכיוון שנחטף שלא כחוק במדינה אחרת, והן משום שמדינת ישראל לא התקיימה עת בוצעו הפשעים עליהם נשפט בידיה. המשפט הבינלאומי קובע כי פושעי מלחמה יישפטו במדינות בהן ביצעו את פשעיהם, או בבית-דין בינלאומי. החוק הבלגי, המתיר שיפוט על אדמת בלגיה בגין פשעי מלחמה שבוצעו במדינות אחרות, הוא יוצא-דופן במערכות משפט פנימיות והעדר זיקה טריטוריאלית (של הפשע או הפושע) לאדמת בלגיה מאיים להכניס את הזירה המשפטית הבינלאומית לתוהו-ובוהו. ועם זאת, הלוגיקה הכללית שמאחוריו תואמת לרעיון הכללי הרואה בפשעים כאלו את עניינו של כל אדם בכל מקום. סמכות השיפוט האוניוורסלית שקיימת בישראל, שלא כחוק הבלגי המקורי (שאף הוא עובר כעת הליכי שינוי שיהפכוהו לסביר יותר), מחייבת זיקה טריטוריאלית. על האילוץ הזה התגברה ישראל בסיועו של איסר הראל וזריקת הרדמה. אך השאלה המהותית יותר עמה מתמודדת ארנדט היא האם נכון היה לשפוט את אייכמן בישראל.

"אילו הבין בית המשפט בירושלים כי קיימים הבדלים בין אפליה, גירוש, ורצח עם, היה מתברר מיד כי הפשע העליון שעימו הוא מתעמת – ההשמדה הפיזית של העם היהודי, היה פשע נגד האנושות שבוצע בגופו של העם היהודי, ושרק בחירת הקורבנות, לא טבעו של הפשע, יכלה לנבוע מן ההיסטוריה הארוכה של שנאת יהודים ואנטישמיות. כיוון שהקורבנות היו יהודים, היה זה אך צודק ונכון שבית משפט יהודי יישב בדין; אך כיוון שהפשע היה פשע נגד האנושות, היה צורך בבית דין בינלאומי כדי לעשות בו צדק" (ארנדט, 280).

אבל ארנדט מגינה על זכותו של בית-המשפט הישראלי לשפוט את אייכמן לפחות מבחינה זו שמרגע שהיתה ליהודים טריטוריה משלהם, לא נפלה זכותם לשבת בדין לגבי פשעים שבוצעו נגד עמם, מזכותם של פולנים לשפוט פשעים שבוצעו בפולין. ההתנגדויות על בסיס עיקרון השיפוט הטריטוריאלי, כותבת ארנדט, היו בבחינת דקדוקי עניות משפטיים; בלתי-רלוונטיות, שכן "לא היה ספק קל שבקלים שיהודים נרצחו בתור יהודים, ללא כל קשר לנתינותם באותו זמן" (שם, 270). הטענה שהמדינה היהודית לא היתה קיימת בזמן ביצוע הפשע, היא כותבת, היא כה פורמליסטית, עד כי היא איננה מתיישבת עם דרישות הצדק. אבל בסופו של דבר, מבחינה יורידית גרידא, מה שאיפשר לבית המשפט בירושלים לשפוט את אייכמן היה חוסר הנתינות דה-פקטו שלו, ולא שום דבר אחר. אייכמן בוודאי הבין זאת, כותבת ארנדט,

"כי הוא ידע מניסיונו המקצועי שאפשר לעולל הכל רק לאנשים חסרי נתינות; היהודים היו צריכים לאבד את אזרחותם לפני שיהיה אפשר להשמיד אותם" (שם, 250).

העובדה הזאת היא אחת המכות האנושות ביותר למשטר זכויות-האדם. ההכרזה האוניוורסלית ב-1948, כותב מייקל איגנטייף, ביקשה ליצור עולם שבו אם אזרחים מוצאים שזכויותיהם האזרחיות והפוליטיות כאזרחים נשללות מהם, הם יכולים לבקש הגנה על בסיס זכויותיהם כבני אנוש. אך השואה הראתה כי מרגע שזכויות אזרחיות ופוליטיות נשללות, נותרים בני-אנוש חסרי-הגנה. בספרה של ארנדט מקורות הטוטליטריזם מ-1951 – ממנו עדיין לא יכולים הקוראים העבריים ליהנות – היא כותבת כי נראה "כי אדם שאינו אלא אדם איבד את עצם האיכויות שאיפשרו לאנשים אחרים להתייחס אליהם כאל אחיהם". אם כך, כותב איגנטייף, ההכרזה האוניוורסלית התחילה למסד מחדש את הרעיון של זכויות-האדם בדיוק ברגע ההיסטורי בו הן התגלו כחסרות כל ערך חליפין מוסרי.

מי שחפץ בניתוח מעמיק, אם כן, יפנה אל ארנדט, שכבר לפני 40 שנה הצביעה על הבעיות המרכזיות שבשיפוט פשעים מזעזעים כמו אלו שביצעו הנאצים. המערכת החוקית הקיימת, והמושגים המשפטיים המקובלים, אינם מסוגלים להתמודד עם עובדות הקשורות לטבח מינהלי שארגן מנגנון המדינה, היא כותבת. Martha Minow דנה בספרה, בין השאר, באותם מנגנונים שהוצעו להתמודד עם טבח כזה ופשעים אחרים, המונים נוסף על בתי-משפט בינלאומיים גם את ועדות האמת. על אלו כותבת Minow:

"אפילו מבחינת כמה מהמטרות הבסיסיות של העמדה לדין, ועדות האמת עשויות לספק יתרונות לחברה. אם מועלית המטרה של ריפוי היחידים והחברה לאחר טראומה של זוועות המוניות, ועדות אמת יכולות להיות אופציה טובה יותר מאשר תביעות משפטיות…" (Minow, 57).

אבל, היא מטעימה, שפת הריפוי מנסחת אלימות קולקטיווית במונחי טראומה, כשהפרדיגמה השלטת בהם היא זו של בריאות, לא של צדק.

"מבחינה פוליטית, הלקח הוא שבתנאי טרור יילכו רוב האנשים בתלם, אבל יהיו אנשים שלא, והלקח מן הארצות השונות שה'פתרון הסופי' הוצע להם הוא שזה 'היה יכול לקרות' ברוב המקומות אבל זה לא קרה בכל מקום" (ארנדט, 243).

הפער בין השניים הוא הפער בין האופציה של הרוע, שנוכחת כחלק מתנאי הקיום האנושי, לבין הסירוב לה. גם אם אינו אלא סדק, הסירוב הזה הוא-הוא מקור התקווה: "מבחינה אנושית אין צורך ביותר מכך, ואי אפשר לדרוש יותר כדי שהפלנטה הזאת תמשיך להיות מקום מתאים לחיים של בני אנוש" (שם). בתי-משפט בינלאומיים, ועדות אמת ואמצעים אחרים שמנסה הקהילה הבינלאומית להפעיל כדי לעשות את הפלנטה הזאת לאנושית יותר, אינם מבטיחים את הסירוב אלא את הענשתם של אלו שהלכו בתלם והכנסתם תחת הקטגוריה של אחריות משפטית. דרוש הרבה יותר מכך כדי שמי שנקלע לנסיבות בהן הרוע שבחובו מרים ראש, יוכל להציע, לעצמו ולאחרים, את האופציה של התנגדות,

"את אשר עוד מוטל לעשות נגד האימה וזרועה הנטויה, למרות קרעי הנפש של כל האנשים אשר אם אין בכוחם להיות קדושים, הנה ממאנים הם לומר לנגף טוב, והם מתאמצים, על אף הכל, להושיט ידם לעזרה" (קאמי, 242).

לא נוכל לעשות פחות מכך, כדי להשיב את הצדק על כנו. לא יכול להיות פחות מכך, כדי שנלמד מן הזוועות שכבר התרחשו את שחייבים אנו ללמוד.

*

חנה ארנדט, אייכמן בירושלים –דו"ח על הבנאליות של הרוע (מאנגלית: אריה אוריאל), בבל, 2000
חנה יבלונקה, מדינת ישראל נגד אדולף אייכמן, ידיעות אחרונות/ספרי חמד/יד יצחק בן-צבי, 2001
Michael Ignatieff, “Human Rights: The Midlife Crisis”, The New York Review of Books 20.5.1999
Martha Minow, Between Vengeance and Forgiveness , Boston: Beacon Press, 1998
המובאה מאלבר קאמי לקוחה מתרגומו של יונתן רטוש להדבר, עם עובד, 1984

עוד בנושא: מי מפחד משיפוט בינלאומי

כל ביקורות הספרים