ביציות מופרות תישארנה בהקפאה ולא ייעשה בהן שימוש, בניגוד לרצון הנשים שהן שייכות להן, מאחר שהגברים שהפרו אותן חזרו בהם.
על-פי החוק הבריטי מ-1990 בעניין הפריות מבחנה, דרושה הסכמת שני ההורים כדי להתחיל בתהליך ואם אחד מהם חוזר בו – מה שהוא רשאי לעשות בכל שלב – יש להשמיד את העוברים. הנשים טענו כי זוהי הפרה של זכותן לפרטיות ולחיי משפחה המוגנת בחוק זכויות האדם הבריטי משנת 2000.
הנשים זכו לאהדת בית-המשפט, אך לא בתביעה. גם אם ניתנה הבטחה מצד הגברים כי אפשר יהיה להשתמש בביציות ללא קשר למצב היחסים, אין הבטחה זו גוברת על הוראות החוק, קבע השופט. זכותם של הגברים שלא להיות אבות לילדים מנשים שמהן נפרדו. עם זאת, הורה בית המשפט להשאיר את הביציות בהקפאה בעתיד הנראה לעין ולא להשמידן (הנשים עדיין יכולות לבקש שבית המשפט לערעורים ישמע את עניינן).
במקרה דומה בארץ, העדיף בית המשפט העליון (בדיון נוסף, שבו הפך את ההחלטה הקודמת) את זכותה של האשה להיות לאם על-פני זכותו של הגבר שלא להיות לאב. אצלנו, דומה, לוקחים ברצינות את קריאתה הנואשת של רחל, "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי".
עוד בנושא: אב לאחר מותו
קרוא וכתוב 
לדעתי האישית (טוב, אני משוחד), טובה קביעת החוק הבריטי מהחלטת השופט הישראלי.
הטכנולוגיות הרפואיות החדשות, של הפריית המבחנה ושל שיבוט (אביבה משמרי כתבה על זה אתמול http://notes.co.il/aviva/2727.asp ), מערערות את בסיס היחסים בין גברים ונשים. היום כבר לא צריך ללדת בגיל מוקדם, לא צריך נישואין ובן זוג, ועוד מעט בכלל לא צריך את המין השני.
החוק הבריטי עדיין מכיר בהורות של שני בני זוג על ילד. עדיין מנסה לשמור על סימטריה במצב לא סימטרי. המצב לא סימטרי, כמובן, כי גבר לא יכול ללדת מביצית מופרה ואשה כן.
אני חושב שהכרה משפטית ישראלית בזכות א-סימטרית לטובת מין אחד היא לא רק מנוגדת לעקרון השוויון בחוקה (אופס.. שכחתי, אין בארץ חוקה). אלא, גם תוביל לנסיונות – אולי אף אלימים – לתיקון המצב. וידוע המקרה של אלי פימשטיין.
לדעתי, הכרעה כזאת מערערת עוד יותר את הבסיס לזוגיות, והיא גם תותקף בשלל אמצעים משפטיים משניים (חוזים, נאמנויות, וכו’ כיד הדמיון המשפטי היצירתי). גם הפיתוחים הטכנולוגיים לא נשארים במקום, ולא בטוח שלאורך זמן ישאר היתרון בצד הנשי. לא טוב לדעתי לעלות על המסלול הזה.
קשה מאוד לקבוע אם זכותה של אשה להיות אם גוברת על זכותו של גבר *לא* להיות אב. מה שמכריע פה הוא מדיניות הילודה הכללית במדינה, הערכים והנורמות בתחום, ונראה שההבדלים בין הפסיקות כאן והפסיקות בבריטניה נובעות (גם) מזה.
גורם שלישי הוא הילד עצמו – עד כמה תשפיע על חייו הידיעה שאביו לא רצה בו, ואפילו נאבק כדי שלא ייוולד? גם זו כן שאלה קשה.
למה הביציות המופרות שייכות לנשים?
אם בכלל אפשר לדבר על שייכות בהקשר של הורות, הרי הביציות הלא-מופרות אכן שייכות לנשים, הזרעים שייכים לגבר, והביציות המופרות – תוצאת ההפריה (אינטראקציה בין שני ההורים) שייכות לשני ההורים.
הורות היא החלטה משותפת. לא מדובר פה בזכות האשה על גופה, כי לא מדובר פה על גופה. שורש העניין הוא חובת השיתוף בהחלטה. כפי שלגבר אין זכות החלטה בלעדית בנושא, ואין לו אפשרות לכפות את רצונו להביא ילד, כך נשיאת הרחם לא הופכת את האשה לבעלת זכות החלטה בלעדית בנושא. זה יהיה עצוב מאוד, ואפילו אנטי-פמיניסטי, אם הרחם וההריון יהיו הסיבה לזכות יתר של נשים בתחום זה.
עם רוני ה. גם לדעתי טובה החלטת בית-המשפט הבריטי מזו של הישראלי. רק הנימוקים שלי אחרים. אני לא חושבת שזוגיות/משפחה הוא ערך שהמדינה צריכה להתערב בו וגם לא לטפח אותו. למרות שהאמנות הבינ"ל לזכויות-אדם מכירות במשפחה כ"יחידה הטבעית והבסיסית" של החברה, ניסוח שאותי אישית מעצבן כי אני חושבת שהיחיד הוא היחידה הבסיסית, הרי החובה שהן מטילות היא לא להתערב בחיי המשפחה (חובה שכמובן איננה מוחלטת, שהרי אנו מתערבים, וטוב שכך, באלימות בתוך המשפחה ובהפרת זכויות אחרת בתוכה).
הנימוק שלי הוא אחר: נראה לי כי זכותו של אדם שלא להיות לאב צריכה לגבור על זכותו של אדם אחר להיות לאם. באופן כללי חיוב של אדם לעשות משהו בניגוד לרצונו הוא בעייתי יותר מאשר לא לאפשר לו לעשות משהו שהוא רוצה בו. על השאלה של זכות מול זכות במקרה הזה (של נחמני) מומלץ לקרוא את מאמרו של חיים גנז שמצוטט בפסק-הדין המקושר למעלה.אבל הנטייה בישראל היא לראות באינטרס להביא ילדים לעולם אינטרס בלתי-מוגבל כמעט, בעוד שהתמיכה בו איננה יכולה להיות כזאת.
כמובן שבעייתיות מהסוג הזה צומחת מכך שהטכנולוגיה המודרנית מאפשרת לנו להתערב בתהליך ההפריה וההשרשה ולפרוס אותה על ציר הזמן. כך שאדם יכול להתחרט בשלב שבו בתהליך הטבעי העובר כבר בבטן ואיש לא היה מעלה בדעתו לחייב אשה להפיל כי בן-זוגה פתאם חזר בו מרצונו להיות לאב, גם אם אחרי כניסתה להריון הם נפרדו.
אני גם מסכימה עם רובי שהביציות המופרות לא שייכות לנשים. הידיעה המקורית אכן שמה את המלה "שייכות" במרכאות, והייתי צריכה להשאיר אותן.
בילי, מלה בסלע.
ועוד משהו: מאיפה הגישה הזו, ילד כcommodity ילד כמימוש עצמי?
כן כן אני יודעת, "ואם אין מתה אנוכי". זה מה שעליו אנחנו אמורות להיאבק?
סליחה לא בילי, רובי
הציטוט התנ"כי היה באירוניה, אבל קשה להעביר כאן טונים…
וילד הוא לא commodity, אבל בסופו של דבר רובם של העושים ילדים עושים זאת לשם האינטרס העצמי שלהם, לשון אחר, מימוש עצמי.
בשאלת ההכרעה בין רצונה של רותי נחמני להשתמש בביציות שלה המופרות מזרי בעלה דני נחמני לבין רצונו של דני נחמני שלא ייעשה שימוש בזרעו שהפרה את הביציות של רותי נחמני, לא עמדה על הפרק התנגשות בין רצון טהור לבין רצון טהור, אלא בין רצון על רקע מסויים לבין רצון על רקע אחר. אי אפשר לגולל טיעון מוסרי באופן אחראי בלי לשים לב לרקע. הנה חלק מן הרקע: לרותי נחמני לא תהיה עוד אפשרות להביא לעולם ילד שיהיה משלה באופן ביולוגי. 11 הביציות המופרות הן האחרונות. לעומת זאת, לדני נחמני, כבר יש כמה ילדים.
גם לא ראוי להסתפק בהכרזה כי הרצון השלילי גובר על הרצון החיובי
ראשית, התיאור במונחים שליליים וחיוביים הוא סמנטי: אפשר היה לדבר על רותי נחמני בתור לא רוצה להיות עקרה ועל דני נחמני בתור מי שרוצה שרותי תישאר עקרה
שנית, צריך נימוק לטובת ההכרעה המוצגת
חלק משופטי הרוב בביה"מ העליון דיברו על מאזן נזקים: מי ניזוק יותר מכל החלטה אפשרית. הצדק איתם שהם משתמשים בטיעון כזה, במקרה כזה, והצדק איתם שרותי נחמני ניזוקה מאי המשך התהליך יותר מאשר דני נחמני ניזוק מהמשכו
פסק הדין לא התייחס לבעיה הרגשית. בני הזוג נפרדו, היחסים ביניהם התערערו, ובנקודת הזמן הזו – בלשון המעטה – לא היתה כל אהבה ביניהם. להיפך. גם אילו לבעל לא היתה כבר משפחה משלו, זכותו המלאה לא לרצות ילד משותף.
יש כאן קודם כל בעיה רגשית, ולא רק כספית (-מה שהודגש בעיתונים).
בעיני הזכות לחירות היא זכות בסיסית יותר מן הזכות להורות. זכותו של הבעל להחליט כיצד ייראו חייו-ולא לחיות בהתאם לצרכי הזולת.
לא היתה לה זכות למנוע ממנו גט, בטענה שמצב של נישואים כפויים מאפשר לה לדרוש את העוברים.
נראה שהבעל ויתר בסופו של דבר, על מנת לקבל
גט ופטור ממזונות. לא היתה לבית המשפט זכות לכרוך את שני הדברים. ואגב, לבעל היתה זכות מלאה להתנער מן הילד המשותף, ובכל זאת הוא הצהיר שיטפל בו.
רצונה של האשה בילד- כבר לא היה ענינו של
הבעל. היא יכלה לחזור על ההליך עם מישהו אחר,
או לאמץ, או להינשא לגבר שיש לו ילדים משלו.
ואגב, נדמה לי שזה מה שקרה בסופו של דבר. האם הפונדקאות נכשלה?
אני סקרנית לדעת מה היה ההמשך. בזמנו נתקלתי בראיון עם האשה, אבל לא הצלחתי לאתר אותו באינטרנט.