2,000-3,000 ש"ח, כך לפי בית המשפט לנוער, שהחליט לא להרשיע קבוצת נערים שאנסו והתעללו בנערה בת 16 והפכו אותה לשפחת מין. בנוסף ל"פיצוי" הזה הוטלו על תשעת הנערים 150 שעות עבודה למען הציבור. "הם מבתים טובים", טענו עורכי-הדין.
ומעניין לראות, בשלל התגובות, מי בוחר להצדיק גישה מקלה ושיקומית ובכך מפקיר את הקורבן, כאילו לה אין כל זכויות שיש להגן עליהן.
הדינמיקה הזאת מוכרת עד זרא. כאלו היו בדיוק התגובות בפרשת שמרת, למשל. השורות התיישרו ללמד סנגוריה דווקא על המורשעים בפרשה. בנסיבות ההן כתבתי: "גם אם נניח, בהנחה רבת חסד, כי חייהם של הנערה והנערים נשתבשו במידה שווה, הרי מן הראוי להבחין בין הקורבן לתוקפנים, בין משבר שארע למי שהיה מושא לתקיפה, אלימות וסחטנות, לבין מבצעיה, שחברה מתוקנת דורשת מהם לשאת בתוצאות מעשיהם (…) שום עונש שבעולם לא ישקם את חייה שנפגעו לבלתי הכר, אך יש גם משמעות לעקרון של גמול ועונש, המשקף את ההכרה באחריותם של בני אדם על מעשיהם".
בין אם מדובר במי שמשפחתם היא "מעמודי התווך של הקיבוץ", כפי שכתב מישהו על מורשעי שמרת, שהדאגה לנקיון שמם נעשתה במחיר הרס חייהם ושמם הטוב של מי שחיו בשולי אותה חברה, בין אם מדובר בנערים "מבתים טובים", ראוי לכולנו לזכור מי כאן הקורבן. את המחיר האמיתי היא משלמת.
