קרוא וכתוב

כתבתי כבר במקום אחר שהלקח של אושוויץ הוא משטר זכויות-האדם. סיום מלחמת העולם השנייה הוא נקודת הציון החשובה ביותר בהיסטוריה המודרנית של זכויות-האדם לאחר המאה ה-17, והוא פותח את העידן שבו זכויות-אדם חוצות גבולות ומה שמעוללת מדינה לאזרחיה שוב איננו בגדר ענייניה הפנימיים.

היום, כשאנחנו מציינים את יום השואה, אני רוצה להתמקד בעיקרון אחד של זכויות-אדם שהוא לקח קונקרטי וישיר של השואה:
non-refoulement (צרפתית: אי-החזרה). עיקרון זה נוסח לראשונה באמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951 (בסעיף 33), ואוסר על מדינות להחזיר פליט שמגיע לגבולן למדינה שבה הוא נרדף על רקע גזע, דת, לאום, חברות בקבוצה חברתית או דעה פוליטית. הדגש כאן הוא לא (רק) על גירוש של מי שכבר נמצא בתוך שטחה של המדינה (בין אם נכנס אליה כדין בין אם לאו) אלא גם מי שמתדפק על שעריה ומבקש להיכנס מסיבות אלו. ההגנה של non-refoulement ניתנת למי שחלה עליו הגדרת האמנה ל'פליט', שהיא הגדרה משפטית.
הנסיבות ההיסטוריות שהביאו ליצירת העיקרון הזה הן המדיניוּת שהיתה נהוגה במדינות רבות ובעיקר בשוויץ, שהחזירה לגרמניה פליטים שהגיעו לגבולה בזמן מלחמת העולם השנייה ועוד לפניה. נחרט בזכרוני סיפורו המצמרר של שאול פרידלנדר, שהגיע עם שני ילדים/נערים נוספים לגבול שוויץ באותה תקופה. שניים מהם הוכנסו לתחומה ואילו השלישי, שעל-פי גובהו נראה לשוויצרים לא בגיל המתאים, הוחזר לגרמניה.

עם השנים התרחב העיקרון של non-refoulement וכיום הוא דורש לא להחזיר (או לשלוח) אדם לא רק למדינה שבה הוא בסכנת רדיפה אלא גם למדינה שבה יוטל עליו עונש מוות או שיש חשש מבוסס כי יהיה נתון לעינויים.  רוב המומחים רואים בו היום חלק מן המשפט הבינלאומי המנהגי.